הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, הידוע כסימן מזהה ואות קלון ליהודים בארצות הכבושות בזמן מלחמת העולם השנייה. על פי תקנות הרייך הגרמני משנת 1938 על כל יהודי בשטח הכיבוש הגרמני לענוד טלאי צהוב. נקבע כי הטלאי יהיה לפחות בגודל עשרה סנטימטרים, בצורת מגן דוד ובתוכו הכיתוב jude (ראה להלן). במרכז המגן דוד הודפסה המילה "יהודי", בשפת המדינה שבה אולצו היהודים לענוד את הטלאי. הכתב היה בדרך כלל בגופן שנראה כלקוח מספרים עתיקים, על מנת ליצור תחושות של דחייה כלפי היהודים מצד העמים השונים בארצות הכיבוש. למשל בארצות דוברות גרמנית הודפסה המילה Jude בהולנד הודפסה המילה Jood בצרפת Juif וכדומה. היו ארצות שבהן על גבי הטלאי הופיע האות J בלבד כגון בלגיה, ואף ארצות בהן לא הופיעה על גבי המגן דוד שום אות כגון מקומות מסוימים בצרפת ובגרמניה הונגריה, רומניה, סלובקיה, ובתוניס (ראה להלן). היו ארצות שבהן היהודים אולצו לענוד סיכות עם אות מקומית שסימנה את המילה יהודי או "טלאי כפתור" כגון בבולגריה.
הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם מופיע כבר בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר", המיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים עומר בן אל – ח'טאב (המאה ה־7), במשך הדורות היו צורות רבות של סימון היהודים על ידי לבוש מיוחד בארצות האסלם והנצרות, כגון כובע היהודים או נשיאת סמל על בגדיהם. בדומה לטלאי הצהוב כאות קלון בתקופת השואה, בחלק ממדינות אירופה ענדו היהודים "סרט לבן" על הזרוע עם מגן דוד בצבע כחול או שחור. ההצעה לחדש את גזירת אות הקלון בזמן מלחמת העולם השנייה הועלתה לראשונה על ידי פושע המלחמה הנאצי ריינהרד היידריך בדיון שהתקיים בעקבות פרעות ליל הבדולח בנובמבר 1938. היידריך היה בין האחראים העיקריים והיוזמים להשמדת היהודים ולתכנית "הפתרון הסופי". על פי ההוראה, הטלאי נישא על הבגד בצד שמאל של החזה, או על הזרוע הימנית מתחת לבית השחי. יהודים ששכחו את האות בצאתם לרחוב, או שהאות לא תאם את ההוראות, היו צפויים רשמית לעונשי קנסות ומאסר. בכניסות הבתים בורשה נרשמו אזהרות שלא לשכוח את הסרט. בהודעה של היודנרט בביאליסטוק מיום 26 ביולי 1941, נמסר כי "לפי אזהרת השלטונות, יהודים שאינם נושאים את הטלאי הצהוב על חזם ועל גבם יענשו עונש חמור – עד מיתה בירייה".
בספרו "בית הבובות" תיאר די-נור את תהליך ההסתגלות של היהודים לענידת הטלאי: "בראשונה, כשיצאה הגזירה מלפני הגרמנים שעל כל היהודים לענוד את אות־הקלון היהודי על זרועם השמאלית, הכאיב הדבר… לכתחילה נמנעו רבים מלצאת אל הרחוב, לבל ייראו באות־הקלון על זרועם. לאחר זמן קצר נהפך הדבר להרגל… החיים בגיטו שוב נהגו כמנהגם, ואיש לא שם אל לב, אף לא זכר, כי על שרוולו השמאלי כרוך אות־הקלון. אדרבה: הורים הקפידו על ילדיהם וילדים על הוריהם, לפני יציאתם אל הרחוב, לבל ישכחו, חלילה, לענוד את אות־הקלון. בבתים מסודרים הייתה תלויה מעל לכף־המנעול של הדלת הפונה לרחוב הכתובת: 'כלום לא שכחת את אות־הקלון?!' הייתה זו מעין מזוזה חדשה… במשפחות שבהן עדיין הקפידו על הניקיון, הייתה האם כובסת בשארית הסבון שברשותה את כל סרטי־הקלון, למען יענדו הילדים בשבת… כלות בגיטו הגישו שי לחתניהן סרטי־קלון עשויים משי, אשר רקמו עליהם בחוטי משי כחול את המלה הגרמנית JUDE בתוך מגן־דוד… וכך התרגלו הכל להיות מסומנים. ואז יצאה הגזירה החדשה: 'אות־היהודים יהא תפור על מקום הלב!' בתחילה הכאיב גם זה, ואולם מיד התרגלו לכך… דעת רבים הייתה נוחה משינוי זה, שכן אות־היהודים התפוּר לבגד פוטר אותם מן הדאגה התמידית שמא ישכחוהו ויצאו אל הרחוב בלתי־מסומנים". (ק. צטניק, בית הבובות, 10, ד, עמ' 131)
הטלאי הצהוב הינו אחד הסממנים המובהקים ביותר לשואת יהודי אירופה. כמעט שאין אובייקט המעלה את זיכרון השואה יותר מאות קלון זה. זאת הסיבה שמוסדות חשובים להנצחת השואה, אוניברסיטאות, ומוזאונים ברחבי הארץ והעולם העוסקים בהנצחת השואה עושים מאמצים כבירים לאתר טלאים צהובים של ניצולים, ולהציגם בתערוכות לציבור הרחב על מנת להנציח את זיכרון השואה לדורות הבאים. ברבות השנים הימצאותם של טלאים צהובים מתקופת מלחמת העולם השנייה נעשית יותר ויותר נדירה. זאת מכמה סיבות: א. היהודים שהועלו על רכבות המוות ונשלחו אל מחנות ההשמדה – מיד בהגיעם למחנות הוסרו בגדיהם ביחד עם הטלאי הצהוב, וניתנו להם מדי אסיר עם סימונים שונים על פי הגדרת ה"אסיר" שלהם. ב. מרבית הניצולים שהצליחו לשרוד את התופת, מיד בתום המלחמה אקט השחרור הראשוני שביצעו היה תלישת הטלאי מבגדם והשלכתו מתוך תחושת החופש המשחררת. לא היתה להם כל סיבה הגיונית לשמור את הטלאי, אשר עורר בהם רגשות דחייה קשות במשך כל שנות המלחמה. הסופר יחיאל די-נור תיאר באחת הפעמים את תחושותיו הקשות בפעם הראשונה שיצא לרחובות הגטו כשטלאי צהוב תפור לבגדו: "נדמה היה לי שמכל הבתים, מכל החלונות, מכל הצדדים, אפילו אבני הרחוב מורים עלי באצבע ואומרים "הריהו מסומן!". הנערה אווה היימן תיארה ביומנה ב 5 באפריל 1944 את היום בו נאלצה לענוד את הטלאי: היום באה מארישקה (עוזרת המשפחה) לקחתני מאצל האננים ותפרה כוכב – טלאי על מעיל האביב השחום שלי, במהודק היטב בדיוק מעל לבי… בדרכי אל סבתא לואיזה, נפגשתי עם המכוכבים, אנשים אלה הלכו ברחוב נוגים כל כך, בראש מורכן." בעדויות ניצולים שהוקלטו לאחר המלחמה ניתן לשמוע פעמים רבות כיצד הם מספרים: "מיד עם הגיע החדשות על סיומה של המלחמה תלשתי את הטלאי הצהוב והשלכתי אותו…". זאת גם היתה הסיבה שכחלק מהסכם השילומים והפיצויים ששולמו ליהודים נפגעי הנאצים, החלו הגרמנים בשלב מסוים לשלם פיצוי על העובדה שחייבו את היהודים לשאת בגטאות טלאי זיהוי על בגדיהם. עם זאת היו ניצולים ששמרו את הטלאי ביחד עם מסמכים אישיים מתקופת המלחמה מתוך תחושת שליחות ואחריות כלפי בני משפחתם וכלפי הדורות הבאים. כמובן שהסיכוי הגדול יותר למצוא טלאים צהובים שנשתמרו מזמן המלחמה הוא דוקא מאותן ארצות בהן התקנה היתה גורפת, ומספר היהודים אשר חוייבו באות הקלון היה רב, בערים שגם כך לא הונהגה חובה גורפת לענידת הטלאי הצהוב, ולאור העובדה שכאמור לעיל יהודים רבים העדיפו להיפטר ממנו, הוא אף נעשה נדיר אף עוד יותר. כך למשל בתוניס.
הטלאי הצהוב של יהודי תוניס
לאחר נפילת צרפת ב 1940 הוכפף המשטר הקולוניאלי למדיניותה של ממשלת וישי. בנובמבר 1942, לאחר פלישת בעלות הברית למרוקו ולאלג'יריה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה, ואתו יחידה של אנשי ס"ס שתפקידה היה להחיל בה את המדיניות האנטי יהודית. לאחר התבססות קצרה החלו הגרמנים להחרים נכסים של יהודים, ורבים גוייסו לעבודות ביצורים. בחודש מרץ 1943- חוייבו יהודי תוניס לשאת טלאי צהוב כאות סימון של עובדי הכפייה היהודים. צורת הטלאי התונסאי היתה כוכב צהוב רקום לבד מרובע בצבע לבן. למעשה הדבר לא נאכף במלואו בגלל הלחץ שהטילו האיטלקים. בפועל חובה זו הונהגה רק בשתי ערים, בספקס (Sfax, עיר מרכזית וגדולה בתוניסיה, בה נדרשו 100 עובדים יהודים באופן קבוע לפרוק כלי רכב צבאיים ולבנות מקלטים) ובאופן חלקי גם בתוניס. בערים אחרות האכיפה לא הייתה קפדנית.
זו הסיבה שכיום טלאי צהוב מתונסיה הינו נדיר ביותר בהשוואה ליתר הטלאים של יהודי אירופה שנשתמרו. במוזאון יד ושם להנצחת השואה מופיע טלאי צהוב אחד בלבד שמקורו בתוניס בזמן המלחמה (ראה כאן). (בספר "למען ידעו דור אחרון – זכרון השואה ביד ושם" בעריכת בלה גוטרמן ואבנר שלו, הוצאת יד ושם תשס"ה, בעמ' 74 מופיע תצלום של יהודי תוניסאי עובד בעבודות כפייה וטלאי צהוב בבגדו). תוניסיה הייתה הארץ היחידה מבין ארצות האסלאם, שהגרמנים שלטו בה שלטון ישיר. בין השנים 1943–1940 סבלו יהודי תוניסיה מהשלטון הנאצי באופן עקיף וישיר. חוקי השלטון הנאצי המפלים את היהודים וביניהם נשיאת הטלאי הצהוב חלו גם על יהודי תוניסיה. בשנת 2015 נחשף יומנו של קצין האס אס בתוניסיה אשר היה אחראי על הפקודה לסמן את היהודים בטלאי צהוב באזור זה – "נתתי פקודה לסמן בטלאי צהוב" – ראה כאן.
רבים מיהודי תוניסיה נשלחו למחנות כפייה ועבודה. ב-9 בנובמבר 1942 הכוחות הגרמנים והאיטלקים נכנסו לתוניסיה בתגובה לפלישת בעלות הברית לאלג'יריה ולמרוקו. פלישת הגרמנים זורזה כאשר האמריקאים נחתו בצפון אפריקה. הגרמנים פעלו במהירות ע"מ להתעלות מעל הכוחות האמריקאים שהגיעו לאזור. הטיפול בענייני היהודים עבר לידי הפיקוד הגרמני-איטלקי, שבראשו עמד גנרל גרמני. בסוף נובמבר 1942 נקטו הגרמנים צעד אנטי יהודי ראשון באזור במעצרם של ארבעה מראשי הקהילה, בניהם משה בורג'ל, נשיא הקהילה. הנכבדים שוחררו לאחר שבוע בעקבות התערבותם של אנשים חשובים נוספים כמו ראש עיריית תוניס והקונסול האיטלקי. סביר להניח שאם הצבא הגרמני היה נשאר בתוניסיה, מצבם של היהודים היה מחמיר. אך צבא זה, שהיה מורכב מחיילים חלשים בודדים, היה צבא שניכרו בו חוסר משמעת וביטחון עצמי, היה מוקף על ידי בעלות הברית מכל הכיוונים ללא אפשרות לסגת והשקיע את כל כוחותיו בהישרדות. ביום ו', 7 במאי 1943, שחררו בעלות הברית את תוניסיה מידי הגרמנים. לאחר שישה ימים המערכה בתוניסיה הגיעה לסופה. בשנת 1946 הקהילה היהודית בעיר הבירה תוניס מנתה כ־34,200 נפש. בשנת 1945 החל גל העלייה לארץ ישראל, תחילה כעלייה לא חוקית ואחרי הקמת מדינת ישראל, עליה חוקית במסגרת הסוכנות ועליית הנוער.
במכירות עבר של דיינסטי הוצגו למכירה פעמיים טלאי צהוב מתוניס ראה כאן וראה גם כאן. אחד הטלאים הגיע ממשפחה תוניסאית שהיגרה לארץ ישראל בשנות ה־50, שאבי המשפחה עצמו הועסק בעבודות כפייה של בניית ביצורים בערי תוניס. בתום המלחמה הוא שמר את הטלאי שעבורו הפך מ"אות קלון" ל"אות ניצחון" על הנאצים והדיקטטורה, ולמען ידעו הדורות הבאים את הטרגדיה שעברו אבותיהם לזכור ולא לשכוח.
