מכירה פומבית 29

סיכה מוזהבת בצורת ספר נפתח עם תמונת תאודור הרצל ומגן דוד על גבי הכריכה, מימין ומשמאל עיטורים בצורת שיבולים. אירופה, ראשית המאה ה־20.

פריט היסטורי חשוב ונדיר.

סיכה: 8×3 ס"מ. הכל בשלמות ובמצב טוב מאד.

ראיון מרתק עם תיאודור הרצל שקיים הסופר והביוגרף ראובן בריינין בביתו של הרצל בוינה לאחר הקונגרס הציוני העולמי השני (חודשים ספורים לפני שנפתח הקונגרס השלישי) ופורסם בהמשכים בחודשים ינואר – פברואר 1899 על פני ששה גיליונות של עיתון "המליץ". בראיון בין היתר, התייחסות נדירה של הרצל למתנגדיו ("המה אנשים בלתי ישרים"), לחזון הציוני ("אנחנו משתדלים לתת לכם ארץ ישראל"), למסירותו לרעיון הציוני ("כמה כסף הוצאתי מכיסי על זה מיום אשר החלותי לעבוד עבודתי הציונית…"), לספרו מדינת היהודים ("אנכי כתבתי את ספרי מדינת היהודים" ובזה דמיתי לצאת חובתי לעמי…"), לתפיסת עצמו כמנהיג ("כל מה שאני עושה הנני עושה מדעת עצמי, מהכרתי הפנימית ואחרת אין אני יכול לעשות, אם טובים ורצוים מעשי בעיניכם – מוטב, ואם לא בקשו לכם איש אחר אשר יעמוד בראשכם…"), לגורלה של התנועה הציונית לאחר מותו ("יצרתי את הקונגרס והיצירה הזאת חזקה ממני. והיה אם אמות והקדיש לי ראש הקונגרס הבא אחרי הספד קצר ויגש אל השאלות העומדות על הפרק…"), ועוד.
לפנינו הראיון במלואו כפי שפורסם כאמור ב"המליץ" – גיליונות 24, 25, 26, 28, 34, 39. (יש לציין כי בגיליונות הביניים של המליץ שאינם מופיעים כאן לא פורסמו חלקים מהראיון, לפנינו הראיון במלואו).

הסופר, הביוגרף והפעיל הציוני, ראובן בריינין נסע במיוחד לוינה לקיים ראיון עם תיאודור הרצל על השאלות הבוערות ביותר שהציפו את העם היהודי באשר לתנועה הציונית ודרכה – בפרט במה שנוגע ל"ציונות המדינית" – האם היא מבשרת פתחו של עידן חדש, או שמא היא סופו של עידן, וכן לשמוע את תגובתו של הרצל לביקורת שהושמעה כלפיו בקרב חוגים רבים כי הוא "מינה את עצמו" למנהיג מבלי שהעם קיבל אותו עליו כמנהיגו. היה זה לאחר הקונגרס הציוני השני וחודשים ספורים לפני התקיים הקונגרס הציוני השלישי באוגוסט אותה שנה. "באתי לוינה לראות ולהתבונן אל התחוללות התקופה החדשה בישראל מקרוב בעצם יצירתה והתהוותה" , מתאר בריינין. בראיון ההיסטורי אני מקבלים הצצה נדירה להלך מחשבתו של תיאודור הרצל, לתחושותיו, לתפיסתו את עצמו ביחס לתנועה שהקים, ולחזונו בתקופה הרת הגורל של ראשית ימיה של ה"ציונות המדינית" בראשותו.

בריינין פגש את הרצל בביתו בבקרו של יום 23 בינואר 1899 כמחווה שהעניק הרצל לבריינין: "חברי הירצל הגידו לי כי הוא נוהג לקבל את הפונים אליו בענייני הציוניות בהמערכת של "העולם" ורק אותי הבדיל לטובה". בריינין מתאר כיצד לאחר שהרצל הציג בפניו את אביו, רעייתו, ושלושת ילדיו, התיישבו השניים לראיון, לא לפני שהרצל מאשר לו מראש לפרסם את דבר הראיון בעיתון "המליץ".

בפתח הראיון נשאל הרצל מה דעתו על מתנגדי "הציונות המדינית" (השיטה בה ראה הרצל קודם כל פיתרון מדיני לעם היהודי בארץ ישראל, ורק אח"כ התעסקות בשאלת ההשקפה היהודית ועיצובה) והשיב: "מתנגדינו המה אנשים בלתי ישרים", לתגובת המראיין כי הוא מכירם וכי רבים מהם אנשים ישרים המה השיב הרצל: "אם כן נבערים מדעת המה".
בריינין ממשיך ושואל את הרצל לגבי האירוע העולמי הבולט שהתקיים כחודשיים קודם, באשר לנחיצות להיפגש עם הקיסר ווילהלם השני בירושלים, האם החלטתו של הרצל להגיע לירושלים ולפגוש אותו, נועדה להפגין משילות מדינית של העם היהודי והרצל מנהיגו מייצג את "המדינה שבדרך", היה זה לאור קולות רבים שזלזלו באותה פגישה ואף התנגדו לה משום שלא ראו בהרצל דמות המייצגת את העם היהודי מול הקיסר הגרמני. הרצל השיב: "הקיסר האשכנזי הוא אחד מיוצרי הפוליטיקא בימינו… אמנם אין אני שם לבי אל חנוך הדור הבא. אני עושה מה שאני עושה בעזרת הגורמים הנמצאים עתה מוכנים ומזומנים לפני… יען כי זרמים ומגמות לאין מספר נמצאים בקרב היהדות ואי אפשר לשפוט בצדק מי מהם הנכון ולהכריע ביניהם… אנחנו משתדלים לתת לכם א"י (ארץ ישראל), וכאשר יאחז העם שמה אז תכריע נטיתו הטבעית איזו מגמה היא הנכונה והנאותה למזגו, לרוחו, ולהתפתחותו…".

בריינין ממשיך ושואל את הרצל שאלות בנימה ביקורתית המציגות בפניו תמונה ממנה עולה כי חלק גדול מהעם לא רואה בו "מנהיג העומד בראש" וכאילו נטל על עצמו את "המנהיגות" על דעת עצמו. הרצל משיב בכאב כי מלכתחילה בכלל לא התכוון לעמוד בראש התנועה הציונית: "הן כמה קרבנות הבאתי לרעיוננו משאת נפשנו, כמה כסף הוצאתי מכיסי על זה מיום אשר החלותי לעבוד עבודתי הציונית… כל מה שאני עושה הנני עושה מדעת עצמי, מהכרתי הפנימית ואחרת אין אני יכול לעשות, אם טובים ורצוים מעשי בעיניכם – מוטב, ואם לא בקשו לכם איש אחר אשר יעמוד בראשכם", ומוסיף דברים מאלפים על כוונתו כאשר כתב את מדינת היהודים וכיצד למעשה המנהיגות נכפתה עליו נגד רצונו: "אנכי כתבתי את ספרי "מדינת היהודים" ובזה דמיתי לצאת חובתי לעמי, ואני האמנתי כי יקום איש אחר זולתי להוציא את מחשבתי אל הפועל, ואני אשוב לעבודתי הספרותית ולמנוחתי, והנה באו הציוניים, והמקרים עזרו על ידם, ויסחבוני מחדר עבודתי ויטלטלוני אל המערכה וישימוני לראש, ואני אחרי אשר החלותי לעבוד לעמי אין אני יכול לשוב מדרכי אשר בחרתי, ועל אלה אשר בחרו בי מוטלת החובה לעזור על ידי ולשמור את המשמעת והסדרים" .
בריינין ממשיך ושואל את הרצל לגבי המצב השברירי בו הוא למעשה "שולט יחיד" בתנועה הציונית. התנועה הציונית קיבלה את הרצל ללא עוררין כ"שלטון של איש אחד" והחשש שהעלה בריינין היה שאם הרצל יטעה הוא יוביל את העם כולו אחר שגיאותיו, או החשש כי לאחר פטירתו התנועה הציונית תוותר כצאן ללא רועה. הרצל משיב: "כלומר מה יהיה אם אמות… אמנם אף כי חושב אני את עצמי לאיש בריא במיטב כוחותיו בכל זאת חשוב חשבתי הרבה מה יהיה גורלה של עבודתי אחרי מותי ועל זאת אענה אותך. כל אשר עשיתי ואשר אני עושה לטובת הרעיון המדיני אשר בחרתי בו כתוב וחתום בתעודות הצפונות ושמורות אתי, והתעודות האלה תמסרנה אחרי מותי לידי אחי לדעה אשר יהיו ראוים לזה. עוד זאת כי יצרתי את הקונגרס והיצירה הזאת חזקה ממני. והיה אם אמות והקדיש לי ראש הקונגרס הבא אחרי הספד קצר ויגש אל השאלות העומדות על הפרק". מדהים כיצד התקיימו הדברים ארבע שנים אח"כ בלבד בפטירת הרצל והוא בן 44 שנים בלבד!.
בהמשך מתייחס הרצל לחשיבות עבודתם של הסופרים הציונים להטיף "בכל שפה ולשון" על חשיבות הצטרפותם של כמה שיותר לרכישת מניות הקולוניאל בנק עברי – "לחתום! לחתום! לחתום! (בריינין מדגיש: "הרצל דיבר בהתלהבות גדולה ובתנועות מיתרי הפנים שלא כמדתו")… כל עמלנו יהיה לשווא אם לא ניסד עתה את הבנק העברי… וראיה לדבר כי אני בעצמי חתמתי על מניו רבות בעד ילדי… הבנק העברי ילוה כסף את ממשלת תוגרמה בתנאים הנוחים לה ועל ידי זה תמכור לנו רישיונות בארץ ישראל ". וכן מדגיש את הצורך בהתערבות ממשלות אירופה באינטרס הציוני ובניתוק התלות בממשלה התורכית בלבד אשר שלטה באותה העת בארץ ישראל.

בגיליון האחרון מביע בריינין את סיכומו ותחושותיו בעקבות הראיון עם הרצל, כמו גם את תחושותיו בנוכחותו של הרצל : "בסוף שיחתנו האריך בדבריו אשר שטפו מפיו יותר מחצי שעה בלי הפסקה. הוא דיבר בחום ובהתלהבות בלתי מצויה". בריינין מסכם: "ראיתי ונוכחתי כל כל דבריו, פעליו, מכתביו, הגיוניתיו ומחשבותיו כלם מכונים לרעיונו הגדול "מדינת היהודים". ומוסיף: "הרצל הוא אופטימיסט ומאמין כי בעזרת הכסף יש לקנות את ארץ ישראל, לכן יכעוס ויתרגז מדי דברו על אודות עשירינו אשר יעמדו מרחוק לדעה הציונית". בריינין אף מבקר את הרצל על כך ש: "חכמת ישראל, ספרותו ושפתו כשהן בפני עצמן אינן שוות כלום בעיני הירצל ויש להן חשיבות ידועה רק באותה מדה שהן יכולות לשרת לרעיון "מדינת יהודים. הירצל חושב כי כל מי שאינו מחזיק ברעיונו הוא בכל פרטיו ודקדוקיו אינו יהודי כלל…". ומתאר את הרצל כדמות מסתורית השומרת לעצמה בסוד את מהלכיה הגדולים: "הוא אוהב להלביש את הענינים הקטנים בדברים גדולים. הוא אוהב את הסוד, ההסתר וההעלם, גם במקום ובשעה שאין כל צרך בזה. הוא שואף תמיד להראות אל הקהל העברי מתוך ערפל כגבור האגדה… הוא יודע להשתמט באופן מצוין מפני השאלות שאינו רוצה לתת תשובה ברורה עליהן… הוא מבכר את האנשים הנכנעים לפניו ומקבלים את דעתו… עלינו המזרחיים להגיד ולחזור להגיד אל מנהיגנו אשר נדע לכבדו בכל הכבוד הראוי לו… הקונגרס השלישי הולך וקרב…".

המראיין ראובן בריינין [1862-1939] פרסם כמה ספרים ביוגרפים על מנהיגים ציוניים, ביניהם: מוריץ לצרוס, משה גידמן, תיאודור הרצל, ישראל זנגוויל ומקס נורדאו. ואף סיקר בקביעות את הקונגרסים הציוניים הראשונים. בשנת 1909 היגר לארצות הברית, וייסד בניו יורק את השבועון "הדרור". בין השנים 1916–1912 התגורר במונטריאול שבקנדה ושימש עורך העיתון הציוני "קענעדער אדלער" ובשנים 1916–1915 ערך את עיתון "דער וועג". כן היה ממייסדי הקונגרס היהודי הקנדי (CJCCC) והספרייה היהודית הציבורית במונטריאול.

ששה גיליונות שלמים. מצב טוב מאד.

Theodor Herzl's Zionistische Schriften, herausgegeben von Prof. Dr. Leon Kellner – מהדורה מפוארת של כתביו הציוניים של תיאודור הרצל, בעריכת פרופ' ד"ר לאון קלנר, הוצאת Juddischer verlag ברלין 1905 – אוסף כתביו של תיאודור הרצל (על פי הסדר הכרונולוגי של פרסומם) – מהדורה ראשונה שיצאה לאחר מותו בהוצאת Jüdischer Verlag, ברלין 1905. שני חלקים בכרך אחד (שער נפרד לכל חלק). גרמנית. כולל לוחות תצלומים ורישומים של דיוקן הרצל.

"הכתבים הציוניים" נועדו להראות לכל היהודים המאמינים בעצמם ובעתידם כיצד תיאודור הרצל דמיין את העתיד…" (מהמבוא). הכתבים כוללים מאמרים, נאומים, מכתבים וקטעים מיצירותיו המרכזיות של הרצל, ביניהם נאום הפתיחה של הרצל לקונגרס הציוני העולמי הראשון, נאום הסיכום של תוצאות הקונגרס, "הקונגרס של באזל", "היהודי הנצחי", נאום הקונגרס השני, המושבות של רוטשילד, נשים וציונות (על תרומת הנשים היהודיות למפעל הציוני), תכנית ה"די וולט", ועוד רבים.
העורך ליאון קלנר (1859–1928) אינטלקטואל יהודי-אוסטרי שתרם רבות להפצת הרעיונות הציוניים. היה פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת צ'רנוביץ (כיום באוקראינה) וכתב בין היתר ביוגרפיה של הרצל.

312 [14] עמ'. בלאי קל בכריכה. מצב טוב.

19 גיליונות של הירחון "די צוקונפט" (Di Tsukunft, ביידיש: "העתיד") – מהמגזינים הספרותיים והפוליטיים החשובים ביותר בתולדות תרבות היידיש. ניו יורק. גיליונות שונים שיצאו בין 1902 – 1912 (לא רצופים).

גיליונות מהשנים:
1902: ינואר, פברואר, נובמבר, דצמבר
1903: מאי
1904: דצמבר
1905: פברואר, מרץ, אפריל,
1906: יולי, אוגוסט, אוקטובר, נובמבר, דצמבר
1907: מאי, יוני,
1912: פברואר

די צוקונפט הינו אחד המגזינים הספרותיים והפוליטיים החשובים ביותר בתולדות תרבות היידיש. המגזין נוסד בשנת 1892 בניו יורק ופורסם במשך למעלה ממאה שנה, כשהוא משמש במה מרכזית להגות, ספרות ופוליטיקה יהודית.
המגזין שימש כלי מרכזי להפצת רעיונות סוציאליסטיים, בונדיסטיים, וציוניים, ולעיתים גם ליברליים ואפילו קומוניסטיים. בין דפיו הופיעו מאמרים בנושאי: פוליטיקה עולמית ויהודית – דיונים על ציונות, סוציאליזם, קומוניזם והמצב היהודי בעולם. כמו"כ הוא פרסם ספרות ושירה ביידיש וכתבו בו סופרים ומשוררים מהשורה הראשונה, בהם יצחק בשביס-זינגר, שלום אש, אברהם רייזן, י"ל פרץ ורבים אחרים. וכן עסק בתרבות כשהוא מספק לקוראיו חומרים אודות יצירות תיאטרון, קולנוע וספרות יהודית וכללית. וכן עסק בהיסטוריה והגות יהודית – מאמרים על היסטוריה יהודית, פילוסופיה והשפעות תרבותיות.
המגזין מילא תפקיד משמעותי בעיצוב התודעה היהודית של דוברי היידיש באמריקה ובאירופה. הוא העניק במה לחשיבה אינטלקטואלית והשפיע על זרמים פוליטיים בקרב יהודי ארצות הברית, פולין ורוסיה. למרות הירידה הדרגתית במספר קוראי היידיש לאחר מלחמת העולם השנייה, די צוקונפט המשיך להופיע במשך עשרות שנים ונשאר אחד הסמלים האחרונים של העיתונות היידית האינטלקטואלית.

בלאי קל בכריכות. מצב כללי טוב -בינוני.

Great Britain, Palestine and the Jews Jewry's Celebration of Its National Charter – "בריטניה הגדולה, פלשתינה והיהודים: חגיגת העם היהודי את אמנתו הלאומית" – סקירה נרחבת של התגובות להצהרת בלפור ברחבי העולם היהודי אשר ציינו את פתחה של תקופה חדשה בהיסטוריה היהודית וכאבן דרך לקראת הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ ישראל. הוצאת George H. Doran Company, ניו יורק 1918 – מהדורה ראשונה.

"ההצהרה של ממשלת בריטניה בעד הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל מהווה את האירוע הגדול ביותר בתולדות היהודים מאז פיזורם. האופן שבו הצהרה זו התקבלה ונחגגה בקהילות היהודיות הן כאן והן מחוצה לה, התאפיין בהתלהבות חסרת גבול ובהכרת תודה משתפכת… חוברת זו נועדה לתת סקירה קצרה ומקיפה של צורות החגיגה השונות ביהדות לכבוד פרסום מגילת הציונות הבריטית. הוא מוגבל בהכרח לאירועים ולהתבטאויות של השבועות הראשונים שלאחר פרסום דברי מר בלפור…". (מהמבוא).

פרסום נדיר המרכז את התגובות הנלהבות בעולם היהודי להצהרת בלפור, זמן קצר לאחר ההכרזה, בה הכריזה בריטניה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בפתח החוברת הובא נוסח הצהרת בלפור. הסקירה הנרחבת כוללת הצהרות והודעות שפרסמו ארגונים ציוניים ברחבי העולם כהמשך להבטחה להקמת בית לאומי בארץ ישראל כולן ברוח ציון תקופה חדשה בהיסטוריה היהודית. ביניהם ארגונים כמו הפדרציה הציונית של הארגונים הציוניים באנגליה, הועידה הציונית בבולטימור, הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית ברוסיה, הפדרציה הציונית בצרפת, הולנד, גרמניה, קנדה, שוויץ, בלגיה, יוון, וסקנדינביה. עוד מופיעות כאן החלטות ושיגורי הודאה על ההצהרה של ארגונים יהודיים מגוונים בהמשך להצהרת בלפור בהם "הארגון הטריטוריאלי היהודי" בבריטניה, "מסדר בני ברית" ועוד רבים. סקירה של פרסומי ברכה והודעה בעיתונות העברית בארצות אירופה, וכן ציטוטים מתגובותיהם של מנהיגים יהודים ברחבי העולם כגון הרברט סמואל: "אני שמח בלב שלם על ההצהרה שפרסמה ממשלת בריטניה ביחס לארץ ישראל", לורד רוטשילד: "אני סבור שההצהרה היא ההצהרה החשובה ביותר שנעשתה עד כה, שכן היא ההכרה הראשונה של מעצמה גדולה במעמדו האמיתי של העם היהודי", סטיפן ווייז: "ההכרזה העבירה את הציונות מתחום השאיפות הלאומיות לתחום העובדות המדיניות. מזה מאות שנים לא נאמרה שום מילה בעלת השלכות חיוניות באותה מידה לרווחתה של ישראל…". כמו"כ מובאות תגובותיהם של נחום סוקולוב, חיים ווייצמן, ג'יימס דה רוטשליד, ואחרים.
עוד בחוברת, סקירה נרחבת על אירועים המוניים שהתקיימו ברחובה של עיר בערים שונות ברחבי העולם עם הישמע הבשורה על הצהרת בלפור. כריכה מרשימה עם איור מגן דוד והכיתוב העברי: "ארץ ישראל לעם ישראל".

VII, 93 עמ'. מצב טוב מאד.

אידישער נאציאנאל – פאנד – גיליון מיוחד לציון 20 שנה להיווסדה של קרן קיימת לישראל. ריגה, 13 במרץ 1922.

בחזית תמונותיהם של תיאודור הרצל ופרופ' הרמן שפירא, וקול קורא מיוחד מטעם מרכז "צעירי ציון" בלטביה המכריז על שבוע של קרן קימת לרגל חגיגות יולב העשרים "המוקדש כולו לתעמולה ולעבודה בעד המוסד העממי" – "הולך ומתקרב יום אשור המנדט, שיאפשר את התגברות העליה לארצנו. ברגעים הרצינים הללו מוכרחים אנו לרכוש שטחי קרקעות בארץ ישראל בכמות מספיקה בתור בסיס התיישבות המוני בעד עמנו בארצנו…". הגיליון כולו (4 עמ') מוקדש לכתבות על מפעלה הגדול של קק"ל בגאולת אדמות ארץ ישראל ונחיצות השעה להתיישבות לעלייה והתיישבות המונית של יהודים בארץ.

[4] עמ'. 57 ס"מ. סימני קיפול. מצב טוב.

Palestine: Problem and Promise – An Economic Study – "פלשתינה: בעיה והבטחה – מחקר כלכלי" – המחקר הכלכלי המקיף ביותר על עתידה של ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי זמן קצר לקראת סופו. מאת Robert R. Nathan, Oscar Gass, Daniel Creamer, הוצאת Public Affairs Press, וושינגטון, 1946 – מהדורה ראשונה. עותק עם מעטפת הנייר הנדירה עם תצלומי חלוצים בעבודתם בארץ ישראל . אנגלית. עותק המוקדש כמתנת בר מצוה.

מחקר עומק מקיף על החיים בארץ ישראל שנערך במשך שנתיים (החל בדצמבר 1943 והסתיים במרץ 1945) על ידי הכלכלנים רוברט ר. נתן, אוסקר גאס ודניאל קרימר. המחברים בוחנים לעומק את האתגרים שעמדו בפני תושבי ארץ ישראל בתחומי יחסים פנים יהודיים, השפעת התנועה הציונית על התפתחותה של ארץ ישראל, יחסי יהודים – ערבים ופוטציאל ההגירה היהודית לארץ ישראל, ובוחן לעומק את השפעתם של אלו על הנושאים האקונומיים כגון החקלאות, התעשייה, מסחר, תשתיות, משאבי טבע, פוטנציאל פיתוח כלכלי, כולל ניתוח של משאבי המים, כוח העבודה, והאפשרויות להרחבת הייצור והייצוא.
המחקר עוסק בין היתר ביחסים הבין -עדתיים בין היהודים עצמם, כמו גם ביחסי יהודים- ערבים. בדיקה מקיפה של האוכלוסיות הביאה את החוקרים למסקנה המעניינת כי הערבים זוכים לרמת חיים גבוהה יותר בארץ ישראל בזכות הפיתוח של היהודים עצמם: "השיקום הציוני הביא לערביי פלסטין רמת חיים גבוהה יותר מאשר במקומות אחרים במזרח התיכון הערבי. הביקוש היהודי סיפק שוק חשוב לחקלאות הערבית ומפעלים יהודיים סיפקו תעסוקה מסוימת לעבודה הערבית…". כמו"כ הדוח קובע כי בעתיד הקרוב לא ניתן לצפות לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, ושיתוף פעולה כזה עשוי לקרות רק בסיוע האו"ם. החוקרים הצליחו לשרטט קוים ברורים להתפתחות התעשייה העברית בארץ ישראל על ענפיה השונים, ומסיק כי ההתקדמות הכלכלית של ארץ ישראל תלויה באופן ישיר בקצב הגדילה של ההגירה היהודית בשנים הבאות (פרט שלימים התברר כנכון לחלוטין), תוך שהוא בוחן לעומק את כל משאביה הכלכליים של ארץ ישראל.

עותק זה הוקדש כמתנת בר מצווה לברנרד בשנת 1952 מאת Mr. & Mrs. M. Escher and Sons, בדף הפרוזץ מופיעה ההקדשה:

To Master Bernard J. Lebrecht,
on the occasion of his Bar Mitzvah
with sincerest good wishes
from Mr. & Mrs. M. Escher and Sons
20th Adar 5713

X, 675 עמ'. כריכה קשה עם מעטפת הנייר המקורית. קרעים קלים במעטפת הנייר. בגב המעטפת קרע חסר בחלקה התחתון. גוף הספר במצב טוב מאד.

Judaea Lives Again – "יהודה קמה לתחייה" ספרו החשוב של היועץ המשפטי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל Norman Bentwich על עתידה של ארץ ישראל – נכתב לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, וסמוך לזמן הקמת מדינת ישראל. הוצאת Victor Gollancz לונדון 1944. עותק מוקדש וחתום בידי המחבר לג'ו דווידסון (אפשר שהוא הפסל האמריקאי המפורסם).

"ביקשתי לתאר את התחדשות היהדות, כמו גם של היהודי… וכן להציע את התרומה שחיי יהודה יכולים לתרום לסדר חברתי ורוחני. זה נראה מוקדם מדי להציע פתרון ספציפי לסוגיות הפוליטיות בין יהודים לערבים שפגעו ביחסיהם. אבל ניסיתי לבחון בצורה הוגנת את השקפותיהם של שני העמים ואת פעולתו של האמון הבינלאומי… כך שכל עם יהיה מוכן לתת לשני לשכון מתחת לגפן ולתאנה שלו, "ואיש לא יפחד". מה שכתב איינשטיין ב-1930, לאחר ההתפרצות הערבית הרצחנית, נכון היום: "להתכנס יחד הם חייבים, למרות הכל". (מהמבוא).

פרסום חשוב שנכתב על ידי נורמן בנטוויץ' המתאר השנים הרות הגורל של התחדשותו הלאומית, התרבותית והחברתית של העם היהודי בשנים של סופה של מלחמת העולם השנייה בארץ ישראל. הספר סוקר את המאמצים האידיאולוגיים, החברתיים והכלכליים של התנועה הציונית להקים מחדש מרכז לאומי יהודי בארץ ישראל. הוא מתאר את ההתיישבות, פיתוח החקלאות, הקמת תשתיות, והתמודדות עם קשיים מקומיים ובינלאומיים. בין היתר הוא מתאר את החייאת השפה העברית, מערכת החינוך המתחדשת ואת התרבות היהודית שהתפתחה בארץ. הוא מציין את אבן הדרך של הקמת מוסדות אקדמיים כמו האוניברסיטה העברית בירושלים, שהייתה סמל להתחדשות אינטלקטואלית של העם היהודי. בתור יועץ משפטי לממשלת המנדט, בנטוויץ' עוסק בהיבטים חוקיים הקשורים לבניית המדינה היהודית, היחסים עם הקהילה הערבית המקומית, ומדיניות המנדט הבריטי בפלשתינה – "בפרוץ מלחמת העולם השנייה הבעיה היהודית -ערבית היתה נראית למדינאים הבריטים כמעט בלתי פתירה" הוא כותב. הוא מצביע על התמימות ועל חוסר ההבנה שהיתה בקרב שלטונות המנדט הבריטי בראשיתו, שחשב שהבעיה היהודית-ערבית תיפטר מאליה, משום שלשני העמים יהיה אינטרס לחיות בהבנה ובשלום. "עשר השנים האחרונות למרבה הצער מאופיינות כמכלול של הידרדרות ביחסי היהודים והערבים" הוא כותב, וקובע חודשים ספורים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה: "בתום המלחמה ארץ ישראל תהיה הבעיה המרכזית של המדיניות העולמית", ומוסיף כי פיתרון הסכסוך יבוא רק על ידי הסכמה מרצון של שני העמים לעתיד משותף של בנייה ושגשוג.
נורמן מביע אופטימיות לגבי האפשרות להקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל, תוך שיתוף פעולה עם עמים אחרים באזור. המחבר מתייחס לקשיים שעמדו בפני התנועה הציונית, כולל התנגדות מצד האוכלוסייה הערבית, עמדת מדינות זרות, ומורכבויות פנימיות בתוך הקהילה היהודית עצמה.

הספר מלווה ב 8 לוחות תצלומים. ביניהם: התיישבות שיתופית בנהלל, דייגים יהודים במפרץ חיפה, היישוב היהודי בדגניה, בית הספר ביאליק בתל אביב, מטה הסוכנות היהודית וקק"ל בירושלים, ועוד.

בדף הפרוזץ הקדשה חתומה מאת המחבר ל-"Joe Davidson". ייתכן שמדובר בג'ו דווידסון (Jo Davidson), פסל אמריקאי מפורסם מהמאה ה-20, שיצר דיוקנאות של אישים מפורסמים כמו אלברט איינשטיין, וודי וילסון, ומנהיגים נוספים.

המחבר Norman Bentwich [1883-1971] נולד בלונדון למשפחה יהודית אמידה ומשכילה. אביו, הרברט בנטוויץ', היה עורך דין ודמות חשובה בתנועה הציונית בבריטניה. נורמן למד משפטים באוניברסיטת קיימברידג', ולאחר מכן כיהן כיועץ המשפטי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל בין השנים 1921 ל-1929. במסגרת תפקידו עסק בניסוח ויישום חוקי המנדט, במיוחד בנוגע להתיישבות היהודית, אך גם התמודד עם ביקורת מצד ערבים ויהודים בארץ ישראל. הוא היה תומך נלהב של הציונות ושל תחיית היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר סיום תפקידו בממשלת המנדט, עבר ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים והקים את המחלקה למשפטים. נורמן פעל רבות למען דו-קיום יהודי-ערבי בארץ, אך עמדותיו המתונות בנושא זה גררו לעיתים ביקורת מצד גורמים ציוניים. היה גם מחבר פורה אשר כתב עשרות ספרים ומאמרים על נושאים משפטיים, היסטוריים וציוניים. בין ספריו הידועים ניתן למנות גם את "The Mandates System" שבו ניתח את שיטת המנדטים הבינלאומית שהונהגה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואת האוטוביוגרפיה שלו "My Seventy-Seven Years" שבה תיאר את זיכרונותיו וחוויותיו. במהלך חייו ייצג בנטוויץ' את החזון של הציונות הליברלית, שתמכה בשיתוף פעולה עם הערבים בארץ ישראל ובבניית חברה צודקת ושוויונית. הוא תרם רבות גם להחייאת התרבות והשפה העברית, ובמסגרת תפקידו באקדמיה חינך דורות של משפטנים וחוקרים.
נורמן בנטוויץ' נפטר ב-8 באפריל 1971. הוא הותיר אחריו מורשת משמעותית בתחומי המשפט, הציונות והאקדמיה, והיה לאחת הדמויות הבולטות בתקופתו בתחום הזה.

191 עמ' + [8] לוחות תצלומים. מעטפת נייר מקורית. מצב טוב – טוב מאד.

THE JEW AND PALESTINE A Land of Impending Glory – "היהודי ופלשתינה – ארץ התהלה הממשמשת ובאה" מאת W. lamb, הוצאת The Worker Trustees אוסטרליה, 1935. ספר מסע של מטייל בריטי לארץ ישראל בשנת 1934 אשר נפעם מעוצמת המפעל הציוני בארץ ישראל, קורא ליהודי גרמניה לעזוב מהר ככל האפשר ולעלות לארץ ישראל להשתתף במפעל הציוני. כמו"כ מתייחס לאנטישמיות האירופאית, ותוקף את השקר שבפרוטוקולים של זקני ציון.

למב סייר בירושלים החדשה, בשומרון, בכרמל, בגליל, בתל אביב ובערים נוספות. ולצד התיאור הפיסי של הארץ הוא מתעד את התפתחות המפעל הציוני: "עשרים שנה בדיוק אחרי אותו קונגרס ציוני ראשון, ובשנת 1917, באה אומתנו, בריטניה הגדולה, לתמוך בעניין הציוני בסוגיית "הצהרת בלפור" המפורסמת, שבאמצעותה התחייבה ממשלתנו. לגבי השאיפה היהודית המתעוררת. המטרה הבריטית היא שכעם עצמאי, יש לאפשר כעת לעם המפוזר הזה לחזור שוב לארץ אבותיו". עוד הוא כותב: "דברים גדולים מתרחשים כל הזמן עכשיו בארץ ישראל. כפי שראינו בעבר, ארץ הקודש ששוממה מזמן כבר מוכנה לאיזו התרחשות גדולה. החלוצים של גזע מפוזר עתיק יומין שוב בונים את הפסולת הישנה… בעבר אדמה חקלאית, כעת מתלהבים בהתלהבות תעשייתית. מי הירדן והירמוך כבר רתומים, ועכשיו הם שולחים אנרגיה חשמלית מקצה לקצה של הארץ הקדושה. היכן שקודם לכן מעולם לא הייתה תאורה מספקת לא לעיר ולא לכפר, כל הארץ מוקפת ברשת של עמודים וחוטים המעבירים כוח שנוצר כדי להאיר כל פינה חשוכה שלה. קווי הולכה במתח גבוה נושאים את האנרגיה והכוח הזה מהירדן, מזרחה…. המים, המופנים לטורבינות, מייצרים 8500 כוח סוס בכל אחת מהן." הוא ממשיך ומתאר בהתלהבות את התפתחות רשת הרדיו בארץ: "בכל רחבי הארץ הזו נמצאים כעת רשתות אלחוטיות, שכל הזמן מאזינים לתוכניות השידור של רוב הערים הגדולות באירופה. העיתון היומי; קשר הדוק עם כל העולם בים, ביבשה ובאוויר; הטלגרף; הרדיו; הקולנוע; ברזל, פלדה, המצאה, עם זרם מתמיד של הגירה ותעבורת תיירים בלתי פוסקת – לכל דבר מהסוג הזה יש חלק בתחייה המוזרה שמתפתחת כעת כל כך מהר בארץ המסתורית ביותר שהעולם הזה מכיר. בפלשתינה, סביר להניח שבאופן דרמטי יותר מכל מקום אחר…". וממשיך ומתאר כיצד הדברים שקורים בארץ ישראל משפיעים על העולם כולו.
למב כותב גם על רדיפת היהודים בידי הנאצים בגרמניה, ומאיץ ביהודי גרמניה להשתלב באופן המהיר ביותר במפעל הציוני, לשם הצלת עצמם לפני שיהיה מאוחר ולקידומו של המפעל הציוני עצמו.

פרק מיוחד בספר מוקדש לפרוטוקולים של זקני ציון. המחבר מעמת את השקר שנכתב ב"פרוטוקולים" אודות קונספירציה בינלאומית של העם היהודי עם העובדות ההיסטוריות אודותיו, ומוכיח כיצד הנכתב בפרוטוקולים הינו שקר גמור.
עוד הוא מביא את נתוני ההתיישבות היהודית בארץ החל משנת 1919, התפתחות התעשייה היהודית, ומאריך לתאר את הפלא של חזרת עם ישראל לארצו לאחר אלפיים שנות גלות.

208 [2] עמ'. מצב טוב.

The Story of Dagania – "הסיפור של דגניה" מאת החלוץ ממקימי המושבה, יוסף ברץ Joseph Baratz, הוצאת "אמנות" ארץ-ישראל, 1931. אנגלית. מלווה בתצלומים נדירים מימי הראשית של הקמת המושבה, ושל מייסדיה הראשונים.

פרסום מוקדם המתאר לפרטים את ימי השנתיים הראשונות 1909-1911 בהן הוקמה המושבה דגניה א' (אשר בקצהו הדרומי של ים כנרת) ואת פועלם של החלוצים שבנו את המושבה – האתגרים שעמדו בפניהם בעת הקמתה – הקשיים הכלכליים, האקונומיים, הבריאותיים, והחברתיים (כשהחלה הקבוצה לשקול את מיקום הקבע של המושבה לאחר כשנה התעוררה בין החברים מחלוקת אלימה – לא כל החברים תמכו בהקמת מושבה קרובה כ"כ לביצות הירדן), ואף הביטחוניים (חוות דגניה היתה קרובה לאזור שעליו נהגו שודדים לשאת את שללם לעבר הירדן).

המחבר יוסף ברץ [1890 – 1968] עלה לארץ ישראל מקישינב בצעירותו בשנת 1909 והיה מהמייסדים של מפלגת העבודה הארצישראלית הראשונה הפועל הצעיר, ומהמייסדים של דגניה א'. לימים חבר הכנסת הראשונה.

78 [2] עמ'. כתמים בכריכה. מצב טוב.

COMBINED MILITARY AND POLICE ACTION for Platoon Commanders and Junior Police Ranks – "פעולה צבאית ומשטרה משולבת למפקדי ודרגות משטרה זוטרות", מטה פלשתינה, 1947. מדריך מפורט של משטרת פלשתינה הבריטית. על גבי הכריכה מופיעה הערת סיווג: "מוגבל. אין למסור את המידע הניתן במסמך זה, במישרין או בעקיפין, לעיתונות או לכל אדם שאינו מורשה לקבלו". ארץ ישאל, 1947 – מהדורה יחידה.

פרסום נדיר על על המבנה הארגוני של משטרת פלשתינה הבריטית – דרגות המשטרה, תפקידיה, צוותי המיון, החלוקה למחוזות, שיטת עריכת החיפוש במבנים, עקרונותיה ועוד. מלווה לכל אורכו בתרשימים ואיורים של הדרגות השונות וצורת הסמלים, תרשימים של חלוקת הכוחות לפני כניסה לכפר והמותר והאסור למשטרה בעת הפשיטה – בין היתר מופיעות כמה הלכות שבת של מה אסור ומותר ליהודי בשבת שעל השוטר לדעת כדי לא לדרוש ממנו לחלל שבת, כיצד לפרוק נשק חם מעצור, כיצד לערוך חיפוש על עצור, ועוד.

נדיר ביותר. עותק אחד בלבד מופיע בקטלוג הספריות העולמי WorldCat.

35 עמ'. כתמים קלים. מצב טוב.

Report of the Anglo-American committee of enquiry regarding the problems of European Jewry and Palestine – דו"ח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל אודות בעיית יהודי אירופה – פליטי השואה, ויהודי פלשתינה. His Majesty's stationery office, לונדון, 20 באפריל 1946.

ועדה מיוחדת אשר הוקמה לאחר השואה ומטרתה היתה לבחון את בעיית ההגירה של מאות אלפי העקורים במחנות הפליטים – ניצולי השואה שעדין שהו בארצות אירופה לאחר השואה, ואת האפשרות של סיוע בהעלאתם לארץ ישראל. ממשלת ארצות הברית ובריטניה מינתה ועדה זו במשותף במטרה להגעה להמלצת מסקנות מעשיות תוך 120 יום בלבד. הועדה החלה את פעולתה ב 4 בינואר 1946. במסגרת עבודתה היא סיירה בארצות אירופה השונות: גרמניה, פולין, צ'כיה, אוסטריה, איטליה, ויוון, וכעבור הזמן האמור שבה לירושלים ב 6 במרץ. שלוחים של הועדה ביקרו בבירות, סוריה, לבנון, ועיראק. הועדה מסרה את תוצאותיה בשוויץ, כאשר הסיכום הוגש בדו"ח הנדיר שלפנינו.

מדווח כאן בארוכה על יחסי הכוחות בין יהודים לערבים בארץ ישראל, ועל יישום התקנות שנקבעו בדוחות הקודמים בפרט של ועדת פיל. חלק ממסקנות הועדה היו כי מרבית היהודים ימשיכו לחיות בארצות אירופה, וכי בעתיד הקרוב על המדינות לפתור את בעיית הפליטים במדינות עצמן. לשם כך פנתה הועדה למספר אפיקים בניסיון להשיב ליהודים את רכושם שנגנב בשנות השואה, וכן מתן פיצויים למשפחות הניצולים ממדינות שנשלטו בידי הנאצים או שיתפו עימם פעולה, אשר יסייע להם לבנות את חייהם מחדש בארצות פזוריהם. כמו"כ המליצה הועדה על מתן גורף של 100,000 רישיונות עלייה לארץ ישראל ליהודים במחנות העקורים, על פי דברים שסיכמה עם הסוכנות היהודית במסגרת עבודתה. עם זאת מדהים לקרוא כיצד הועדה חורצת דין כי בארץ ישראל לא יתכן שתוקם מדינה יהודית (שנתיים בלבד לפני שהוקמה בפועל) בשל המיעוט הערבי המתנגד לכך, והיא ממליצה כי פלשתינה תמשיך להיות נשלטת תחת המנדט הבריטי על לביצוע 'הסכם נאמנות בידי האו"ם', והולכת ומפרטת את פרטי התוכנית.

[2], 80 עמ'. 25 ס"מ. מצב טוב.

Report on Palestine: Report to the General Assembly by the United Nations Special Committee on Palestine Foreword by Senator Robert F. Wagner Published by Somerset Books, Inc., New York City – דוח על פלשתינה: דוח לאספה הכללית מטעם הוועדה המיוחדת של האו"ם לפלשתינה (UNSCOP), מבוא מאת הסנאטור רוברט פ. וגנר, הוצאת Somerset Books, Inc, ניו יורק 1947 – מהדורה ראשונה. אנגלית.

הוועדה המיוחדת לפלשתינה הוקמה ב-15 במאי 1947 בעקבות בקשת ממשלת הממלכה המאוחדת שהעצרת הכללית תגיש המלצות בנוגע לעתיד הממשל בפלשתינה. הוועדה, שהורכבה מנציגים מ-11 מדינות, נשלחה לחקור את הסיבות לסכסוך בין יהודים לערבים בארץ ישראל, ולהציע פתרונות אפשריים. במהלך חקירתה, הוועדה ביקרה בארץ ישראל, שמעה עדויות מגורמים שונים, והגישה את הדוח הסופי שלה ב-3 בספטמבר 1947. הדוח כלל שתי הצעות מרכזיות: תכנית הרוב: המליצה על חלוקת פלשתינה לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, עם איחוד כלכלי ביניהן, והקמת משטר בינלאומי מיוחד לעיר ירושלים. תכנית המיעוט: הציעה הקמת מדינה פדרלית אחת עם ירושלים כבירתה. תכנית הרוב התקבלה על ידי הנהגת היישוב היהודי, בעוד שההנהגה הערבית דחתה את שתי ההצעות. המלצות הוועדה שימשו בסיס להחלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947, והמליצה על חלוקת פלשתינה לשתי מדינות.

הספר שפורסם על ידי Somerset Books, Inc. מציג את הדוח המלא של הוועדה, כולל ההמלצות והנספחים הנלווים, ומספק תיעוד חשוב להבנת הרקע להחלטות שהובילו להקמת מדינת ישראל והסכסוך המתמשך באזור. הוא כולל את: הדו"ח וההמלצות שהוגשו על ידי הוועדה המיוחדת לעניין ארץ ישראל למושב השני של האסיפה הכללית של האו"ם. הדוח מתאר את מקורה וחוקתה של הוועדה המיוחדת ומסכם את פעילותה בירושלים, ביירות וז'נבה. הוא מציג ניתוח של הגורמים הגיאוגרפיים, הדמוגרפיים והכלכליים הבסיסיים, וסוקר את ההיסטוריה של ארץ ישראל תחת המנדט. כמו"כ מובאים כאן הטיעונים היהודים והערבים, ההיבט המיוחד של ארץ ישראל כארץ הקודש המקודשת לשלוש דתות עולם. בסופו ניתוח וסיכום של הפתרונות החשובים ביותר שהועלו לפני הקמת הוועדה או שהוצגו בפניה בראיות בעל פה או בכתב והמלצות על עקרונות מנחים כלליים באשר למצב הרצוי בארץ ישראל, ועוד.

XXIX, 204 עמ'. כריכה קשה עם מעטפת הנייר המקורית. קרעים קלים במעטפת הנייר.

The Palestine Problem Today: Israel and Its Neighbors – הבעיה של פלשתינה היום – ישראל ושכנותיה מאת קארל הרמן ווס, הוצאת Beacon Press, בוסטון 1953 – מהדורה ראשונה.

פרסום חשוב העוסק במדינת ישראל הצעירה וביחסי יהודים-ערבים על רקע האירועים שקדמו להקמת מדינת ישראל. הספר יצא לאחר שחזר המחבר מביקורו הרביעי במזרח התיכון, והוא נכתב מנקודת מבט אוהדת ליהודים. המחבר התרשם מאומץ לבם של החלוצים גם אל מול הבריטים. את ישראל לאחר הקמת ב 1949 הוא מתאר כ"ארץ הדינמית ביותר שראיתי מעודי". המחבר ראה את הנרדפים היהודים במחנות המעצר בגרמניה ובאוסטריה, והוא נפעם לראותם שוב בישראל. הוא דן בהרחבה בנושאי השעה הבוערים, בהם: צלב הקרס ומגן דוד – מה היו תוצאות רדיפת העם היהודי על ידי היטלר, האם המנדט הבריטי הצליח, מה היה הקשר היהודי לארץ ישראל, מדוע פלשו צבאות ערב למדינת ישראל החדשה, האם המקומות הקדושים חוללו, כיצד הסתגלה ישראל לגידול של 125% באוכלוסייה במהלך חמש השנים הראשונות למדינה, מהן הבעיות העיקריות של ישראל כיום (חמש שנים לאחר הקמתה), מצבם של הפליטים הערבים, מהו יחסה של ארצות הברית עם העולם הערבי, כיצד מסתדרים היהודים מאחורי מסך הברזל ברוסיה, האם לישראל יש שאיפות קולוניאליות, ועוד.

הספר מלווה בתצלומים, ביניהם: בית ספר לילדי פליטים ערבים בעזה, יהודי מתימן נוהג על גבי טרקטור, חיילים ישראלים בקולנוע בתל אביב, מבט על מפרץ חיפה בהר הכרמל, כמו גם מפות של ישראל והמזרח הקרוב.

המחבר, סופר ותיאולוג אמריקאי, שעסק רבות ביחסי יהודים-נוצרים ויהודים-ערבים, ובנושאים פוליטיים הקשורים למזרח התיכון, שימש יו"ר המועצה המבצעת של הוועדה האמריקאית הנוצרית לפלשתינה.

XV, 64 עמ'. כתמים קלים בכריכה. מצב טוב – טוב מאד.

AMIN AL-HUSSEINI Grossmufti von Palästina – "אמין אל חוסייני המופתי הגדול של פלשתינה" פרסום שיצא בברלין בעיצומה של מלחמת העולם השנייה לטובת המופתי הירושלמי בן בריתם של הנאצים, מאת Kurt Fischer-Weth, הוצאת WALTER TITZ VERLAG, BERLIN-FRIEDENAU. ברלין, 1943 – מהדורה ראשונה.

הספר מתמקד בהיבטים השונים של חייו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני [1895-1974], ומתאר את פעילותו הפוליטית, הדתית והחברתית, וסוקר את פעולותיו והשפעתו על ההיסטוריה הפלסטינית והערבית. המחבר מתאר את מאבקיו של המופתי ביוזמות של בריטניה לטובת המפעל הציוני (הצהרת בלפור), מאבקי השליטה בין יהודים לערבים בכותל המערבי, חלקו של המופתי בפרוץ המרד הערבי הגדול ב 1936 כפי שניהל אותו מבית מקלטו במסגד אל-אקצא, בריחתו לסוריה, ועוד. בין היתר מובאים כאן הנושאים שנידונו בקונגרסים של המועצה המוסלמית העליונה שהתקיימו בשכם בשנות העשרים, ועוד. הספר כתוב בנימה ביקורתית הן כלפי המפעל הציוני, וכן כלפי בריטניה המכונה בפי המחבר "המכשול הגדול בפני התקומה הערבית והאסלמית", כפי שהיינו מצפים מכותב גרמני בגרמניה הנאצית שהיתה בת בריתו של חוסייני.

אל-חוסייני היה דמות מרכזית בתנועה הלאומית הפלסטינית במהלך תקופת המנדט הבריטי. הוא מונה למופתי של ירושלים בשנת 1921 על ידי שלטונות המנדט הבריטי, ובמהלך כהונתו התנגד נחרצות לתנועה הציונית ולהגירת יהודים לארץ ישראל. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שיתף פעולה עם מדינות הציר, כולל גרמניה הנאצית, במטרה לקדם את המאבק הפלסטיני נגד הבריטים והציונים, כאשר כבר ב-28 במאי 1930 יצר המופתי קשר עם משרד החוץ הגרמני, מסר לו את מחאתו על התנהלות הבריטים בארץ ישראל וטען כי הם מגינים רק על האינטרסים של עצמם ושל הציונים. ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ביקר המופתי את הקונסול הגרמני החדש, ד"ר היינריך וולף בלשכתו בירושלים, והיה הראשון לברכו בבואו. בזמן מלחמת העולם השנייה אל-חוסייני ניהל בעיראק תעמולה למען מדינות הציר, בה תוארה גרמניה "כמגינת העולם המוסלמי" והיטלר הוצג כ"מגן האסלאם, אשר שם לעצמו מטרה להקים פדרציה ערבית חופשית מעול הבריטים". לאחר המלחמה, הוא המשיך בפעילותו הפוליטית בגלות עד פטירתו.

הספר מלווה בתצלומים של ערביי ארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי, המופתי בחדר עבודתו, הר הבית ועוד.

95 עמ'. + [5] דף לוחות תצלומים. מצב טוב – טוב מאד.

שני מכתבים היסטוריים מהקונסול העיראקי בירושלים המאשרים לראשונה את העלאת עצמותיו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל מעיראק לארץ ישראל. ירושלים. אוגוסט, 1947.

במכתב האחד פונה הקונסול העיראקי בירושלים לגורמים בעיראק בבקשה לאשר את העלאת עצמותיו של דוד רזיאל לארץ ישראל. בשני מגיעה ההודעה המרגשת: "אנו שמחים להודיע לך שהרשויות העיראקיות המוסמכות הסכימו לבקשתך להעביר את עצמותיו של דוד רזיאל", וחתימת הקונסול העיראקי. היתה זו למעשה ההסכמה העקרונית הראשונה שניתנה ממשלת עירק להעלאת עצמותיו של דוד רזיאל.

דוד רזיאל [1910-1941] "האלוף בן ענת", ממייסדי האצ"ל ומפקדו הרביעי ונציב בית"ר בארץ ישראל. עלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שלוש, אך בשל נתינותה הרוסית גורשה המשפחה ונדדה שמונה שנים עד שחזרה לארץ בשנית. רזיאל סיים את לימודי התיכון ב"תחכמוני", שם לימד אביו, והמשיך בלימודים בישיבת מרכז הרב בירושלים. בנוסף, למד באוניברסיטה העברית והיה חבר בברית הסטודנטים "אל-על". רזיאל שינה את יחסו השלילי לבריטים בעקבות האויב המשותף החדש בפרוץ מלחמת העולם השנייה – הנאצים. ב-1941 נשלח רזיאל מטעם הבריטים לעיראק על מנת לדכא שם מרד אנטי בריטי. הוא יצא בראש יחידת קומנדו בת ארבעה אנשים, ונהרג בניסיון כיבוש של העיר פלוג'ה מהפצצה ממטוס גרמני. הוא נטמן ע"י הבריטים בעיראק בחבניה, ונעשו מאמצים רבים אל מול ממשלת עיראק להעלות את עצמותיו ארצה. כשלמעשה רק בשנת 1955 התקבל האישור הסופי ע"י העיראקים להעביר את עצמותיו, אך בתנאי שעצמותיו ייטמנו בקפריסין ולא בישראל, בשנת 1961 הצליח מנחם בגין לשכנע את מנהיגה החדש של קפריסין ובכ"ח באדר התקיים הלוויתו של רזיאל בהר הרצל בירושלים בנוכחות אלפי אנשים.

[2] מכתבים, 20X16.5 ס"מ. המכתב עם הבשורה על העלאת העצמות עם בלאנק רשמי של הקונסול העיראקי בירושלים, והטבעה של סמל עיראק. סימני קיפול. מצב טוב.

"רק כח עברי עצמאי הלוחם בנשק עברי, בפקודת קצינים עברים יכבוש המולדת לעם… מלחמה לנו עם השונא הערבי, מלחמה עד חורמה" – כרוז תקיף של ארגון האצ"ל הקורא ליהודים שלא לסמוך על מצפון העולם ועל הגנה שתבוא מבחוץ כנגד האויב הערבי, אלא אך ורק על כח הנשק, ועל ידי הצטרפות פעילה לכח הלוחם. ארץ ישראל [ראשית שנות ה־40].

"יהודים! בשעת בוחן זו, כשדם ישראל הפקר ביד פורעים ערבים בציון, בשעת בוחן זו כשהעולם כולו היה למחנה הסגר ולבית קברות לרבבות אחינו בגולה… אל תאמינו במצפון העולם ובחסדי הזרים, רק כח עברי עצמאי הלוחם בנשק עברי בפקודת קצינים עברים יכבוש את המולדת לעם…". הכרוז ממשיך ומפרט כי הצבא האנגלי לא מנע את הסגרת הישוב העברי בידי הכנופיות הערביות, וכי "לא בעמידה על המשמר ישמד האויב אלא במלחמה פנים אל פנים. מלחמה לנו עם השונא הערבי, מלחמה עד חורמה, מלחמה אשר לא נפסיק גם בקום המדינה הערבית…" ופנייה לנוער העברי לצאת ביחד עם שורות האצ"ל לקרב.

[1] דף. 33×21 ס"מ. כתמים קלים. מצב טוב.

"אל העם ואל הנוער!" כרוז חריף של ארגון האצ"ל נגד "הפורשים" הטוענים כי יש לנקוט בדרך לא אלימה כלפי האויב הערבי וכלפי הבריטים, ומסביר מדוע דוקא המלחמה היא זו שבכוחה להביא להישגים מדיניים לטובת העם היהודי. אדר תש"ז [1947].

הכורז מצטט את דברי המתנגדים לדרך המלחמה המזויינת דוקא, ותוקף טענה זו מתוכה עצמה: "סרובם של היוונים להכנע למוסליני נתן לו "תואנה" לצאת למלחמה נגד יוון. מלחמת הפרטיזנים נגד הפולש הנאצי ברחבי אירופה, נתנה לו "תואנה" להיטלר לרדוף את האוכלוסיה המשועבדת בארצות הכבושות… מוחות העקומים הללו עדיין אינם מבינים – או מעמידים פנים שאינם מבינים – כי אנו עומדים במלחמה לחיים או למות, במלחמה על עצם קיומו של עמנו וכי במלחמה זו יש להקריב קרבנות רבים ולהתייסר ביסורים על-אנושיים. והכל כדאי: באשר בלעדיה – אויה לנו, ואויה לבנינו. עלינו תלינו תבוסנים עורים שכמותכם? אלמלא מלחמתנו, לא היה לכם אפילו יסוד ממשי לדרוש קצת יותר סרטיפיקטים תמורת "שתוף פעולה" עם משמידי עמכם…".

[1] דף מודפס משני צידיו. מצב טוב.

"אל תגעו בטרנספר!". "ארץ-ישראל היא תקותם האחת של יהודי גרמניה והטרנספר משמש להם גשר המוצא היחידי והאחרון" – כרזה חריפה נגד השוללים את "הסכם ההעברה" אשר שימש קרש הצלה ראשון ליהודי גרמניה מפני הרדיפה הנאצית. דפוס "הארץ", [תל-אביב, 1933 בקירוב]. נדיר.

הסכם העברה ("טרנספר") היה מסמך שנחתם ב-25 באוגוסט 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. יוזם ההסכם היה איש העסקים היהודי-גרמני סם כהן. על פי ההסכם יהודים שרצו להגר מגרמניה לארץ ישראל נדרשו למכור את רכושם בגרמניה ולהפקיד את כספם בבנקים גרמנים. הכספים שימשו לרכישת סחורות גרמניות שיוצאו לארץ ישראל. עם הגעת הסחורות הן נמכרו בארץ ישראל, והעולים קיבלו חלק מהתמורה. לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים – השלטון הנאצי היה מעוניין בגירושם של יהודי גרמניה מתוך כוונה ליצור עידן חדש של "גרמניה נקייה מיהודים" וראה בכך זרז לגרום להם לצאת, ואילו המוסדות הציונים רצו להגדיל את מספר העולים לארץ ישראל. ההסכם יצא לפועל באמצעות שלוש חברות תיווך: חברת הנוטע (חברת בת של בני בנימין שהייתה החברה הראשונה שזכתה בזיכיון העברת הרכוש), חברת אנגלו-פלשתינה (שבזכות ההסכם הפכה מבנק קטן לבנק בינלאומי) וחברת העברה.

פעילות ההעברה עוררה מחלוקת ביישוב ובקרב יהדות התפוצות, הן בשל הצורך במגע עם שלטונות גרמניה הנאצית שהיו מוקצים בעיני אנשי היישוב, מגע שעורר שאלות מוסריות של שיתוף פעולה עם הצורר, וכן העובדה שההסכם שבר באופן מעשי את החרם שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על רכישת תוצרת גרמנית. משני צדי המתרס בארץ ישראל עמדו מפא"י, ששלטה בסוכנות היהודית והובילה את ההסכם, ומנגד, התנועה הרביזיוניסטית, שהתנגדה להסכם בתוקף.

הכרזה שלפנינו יצאה מטעם תומכי ההסכם לאמור:
"ארץ-ישראל היא תקותם האחת של יהודי גרמניה והטרנספר משמש להם גשר המוצא היחידי והאחרון" . הכרזה טוענת כי הרווזיוניסטים מתנגדים להסכם בשל אינטרס צר של התנועה להתנגד לכל דבר שהתנועה הציונית מייצגת, ויוצאת נגד ההפגנות ששללו את ההסכם:
"הציונות עומדת היום בפני מבחן היסתורי. יהודים! התרצו להאמין לדברי המכשילים, כי הקונגרס הציוני, הסוכנות היהודית ומוסדותיה המרכזיים האחרים של התנועה הציונית, אשר קבלו עליהם את האחריות לטרנספר, הם בוגדים בעם ישראל?…בל ישתתף אף ציוני אחד בעל אחריות ומשמעת במשאל העם בדבר 'העברה'. בל תתנו יד להפגנות מזיקות והוכיחו את בגרותכם המדינית ואת שיקול דעתכם המעשי".

כמובן שבמבחן ההיסטוריה תומכי ההסכם שהוציאו את הכרזה שלפנינו ראו את המציאות נכוחה, והיהודים שהשכילו לנצלו להיפתר מנכסיהם לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל בשלב זה הצילו את חייהם ואת חיי דורותיהם לבוא.

גודל: 61X92 ס"מ. סימני קיפול. מצב טוב.

STEPCHILDREN? An Appeal on Behalf the Institution of the Yemenite Jews of Jerusalem, Palestine – "ילדים חורגים? פנייה בשם מוסד יהודי תימן בירושלים, ארץ ישראל" מאת Maximilian Hurwitz, הוצאת American Relief Society for the Yemenite Jews of Jerusalem, Palestine, Inc – אגודת הסיוע האמריקאית ליהודי תימן של ירושלים. חוברת מיוחדת לטובתם של יהודי תימן בקריאה ליהודי ארצות הברית להושיט סיוע לעדה העתיקה בישראל בארץ ישראל, חומרית ורוחנית בשעתה הקשה – תצלומים רבים. ניו יורק 1928 – מהדורה חד פעמית יחידה.

פרסום מיוחד לטובת יהודי תימן הגרים בירושלים "במטרה לעורר את דעת הקהל היהודית למצוקת אחינו התימנים בפלשתינה" באמצעות גיוס של 300,000$ לקרן הלוואות שיועדה לתמיכה במשפחות תימניות בהקמת בתי ספר, בתי יתומים, בתי קשישים ואלמנות, תמיכה במוסדות החינוך והדת של יהודי תימן בירושלים, הקמת בתי מגורים עצמאיים, וסיוע בבניית בתים לעולי תימן. החלק הראשון של החוברת עוסק ביהודי תימן מאז ראשית ההתיישבות בתימן במאה השנייה לספירה, יהדות תימן בזמן הרמב"ם, מצבם החומרי של יהודי תימן במאה ה־19, סוגי התעסוקה של יהודי תימן ומעמדם הפוליטי, רדיפת היהודים בתימן בעשורים הראשונים של המאה ה־20, ומצבם החמרי הקשה של היהודים בתימן שהביא למעשה את גל העלייה הראשון לארץ ישראל: "היהודים שחיים בתימן נמצאים כעת בעמדת נחיתות, ומדוכאים על ידי עם שמצהיר על עצמו קדוש ואדוק אך הוא מאוד אכזרי ברברי וקשה לב… היהודים חיים בבתי מגורים חשוכים כמו בתי כלא…".
חלקה השני של החוברת עוסק ביהודי תימן בארץ ישראל לאחר עלייתם והתנאי החיים שלהם החל מראשית המאה ה־20. החוברת מתארת את ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה ה־19, ההתיישבות התימנית החקלאית בראשית המאה ה־20, הבתים הראשונים שהקימו פועלי המשק התימנים, הדלות הנוראה של יוצאי תימן תושבי ירושלים והמושבות, וכן המצוקה הרוחנית – כיצד למשל נאלץ תלמוד תורה שמנה 300 בחורים תימנים לסגור את שעריו מחוסר מימון: "בראותם שהם מוזנחים ונשכחים, נאלצו יהודי תימן של פלשתינה, למרות עצמאותם הגאה ורוח העזרה העצמית הגברית שגורמת להם שלא להיות תלויים באחרים, לפנות אלינו, אחיהם האמריקאים, לעזרה. לפיכך הם שלחו לארץ זו את אחד ממנהיגיהם הרוחניים, הרב אל גאבלי כאמור (שליח יהדות תימן מארץ ישראל לארה"ב – בסוף החוברת מופיע תצלום של רבי גאבלי), להכיר לנו את בעיותיהם וצרכיהם, ולגייס אהדתנו ועזרתנו…". הכותב מבקר את ההנהגה הציוניות על שאיננה עושה דבר לסייע ליהודי תימן, וקורא ליהודי אמריקה להשתתף במגבית החשובה שכן קיומה של יהדות תימן עמד בסכנה ממשית: "ברור שזה יהיה פשע מצד העם היהודי להפקיר את יהודי תימן לרחמים של מעניהם הקדומים, הערבים הברברים, השולטים כעת על הארץ האומללה ההיא. וכמו כן יהיה זה שיא האיוולת לא לעזור ליהודי תימן שכבר נמצאים בארץ ישראל להפוך לעובדי אדמה ולבעלים חסונים כמו עמוד השדרה של כל מדינה. ובהיותנו עם שמתגאה בעניין העמוק שלנו בדברי הרוח, ברור באותה מידה שעלינו לספק את צרכיו הרוחניים."
החוברת מסיימת בזעקת לב לטובת יהודי תימן: "האם יאמר על ישראל שהוא מתייחס לכמה מבניו הנאמנים ביותר לא כאל ילדים, אלא כאל ילדים חורגים? יהודי תימן, שבמשך אלפיים שנה החזיקו את לפיד היהדות בתנאים הקשים ביותר מחכים לתגובתך".

החוברת מלווה לכל אורכה בתצלומים של יהודי תימן בלבושם המסורתי – חדר תימני, לומדי תורה, יהודים תימנים במקצועות האמנות, ועוד.

28 [2] עמ'. מצב טוב מאד.

Orrori e miserie della schiavitù in Abissinia – "זוועות ואומללות העבדות בחבש", תיאור מפורט של חיי התושבים באתיופיה, מאת הנוסע Weiel Ludwig הוצאת S.A.C.S.E. מילנו 1935- מהדורה ראשונה. איטלקית. מהפרסומים הראשונים במערב המתארים בפירוט מצמרר את תנאי החיים הבלתי אפשריים בחבש. הספר מלווה בלוחות תצלומים המתעדים דמויות שונות בעלות לבוש מסורתי, שצילם המחבר במסעו.

תיעוד מסעו של הנוסע האנגלי וייל לודוויג, המתאר את הסבל והקשיים שחוו תושבי אתיופיה החיים בתנאי עבדות קשים. וייל, שהיה עד למתרחש, מתאר את התנאים הבלתי אנושיים שבהם הוחזקו העבדים, את המסעות הכפויים, ואת ההתעללויות הפיזיות והנפשיות שעברו. לדוויג ווייל מתעד סצינות קשות יומיומיות של ניצול תעשיית העבדות באתיופיה, וכן של האנדרלמוסיה הכלכלית ששלטה בכל פינה: "המצב הכללי הוא הכי מצער. אין סמכות מרכזית אמיתית; בכל ראס, לכל מנהיג יש צבא קטן של שודדים המוכנים לפקודותיו, שחיים כטפילים מאחורי גבם של חקלאים ורועים, מטילים חובות ומיסים שלפעמים בולעים את הקציר של שנה דלה. לאחר מכן, כאשר האספקה ​​מתמעטת, מתבצעת פשיטה שבה מניחים שלל בשפע וכך אוכלוסיות חסרות הגנה מותקפות ונגזלות מבעלי החיים שלהן… בטיול שלי באתיופיה שמתי לב לכמה עובדות שגורמות לך צמרמורת ואשר מדגימות את חוסר היכולת המוחלט של העם הזה לשמור על עצמאותו, כי הבורות שלו, הברבריות שלו, מחזיקה בחיים חממה של התנגדות לקידמה ולציוויליזציה ומהווה סכנה קבועה עם כנופיותיה החמושות עבור המושבות הסמוכות. יכולתי לפרט שורה של תקריות אחרונות המעידות על הסגת גבול ופשיטות מעבר לגבולות האימפריה".
בין היתר הוא מתאר את מערכת המשפט הכושלת: "הליך מקוצר ועוד יותר צדק מקוצר. די לומר שהמנהיגים הם גם שופטים ולכן מביאים לבתי המשפט את כל כובד סמכותם ומעל לכל ובכל מקרה הם מנסים לשמור על האינטרסים שלהם. באתיופיה אין לא אולמות משפט ולא עורכי דין. המפגשים מתקיימים בחוץ, בכיכרות ציבוריות ובשווקי הכפר. השופט מקשיב לסיבותיו של העבריין, אחר כך לאלו של הפוגעים, ואז מתיימר לקרוא כמה ספרי קודש עתיקים, ולבסוף מוציא את גזר הדין שהוא כמעט תמיד שרירותי…". כמו"כ הוא מתאר את מערכת הענישה הקשה ואת פעולות השלטונות שנעשו במטרה לשבור את רוחם של האנשים, את קשיי היומיום, וכיצד למרות הכל מצליחים תושבי חבש לשמור על שמחת חיים.

באותה העת אתיופיה הייתה תחת שלטון האימפריה האתיופית, בראשות הקיסר היילה סלאסי, והתקיימה בה מערכת של עבדות פנימית שהייתה חלק מהמבנה החברתי והכלכלי במשך מאות שנים. רוב העבדים היו אנשים שנלכדו במלחמות פנימיות או נחטפו על ידי סוחרי עבדים, ולעיתים גם חייבי חוב שנמכרו לעבדות. הם שירתו בעיקר את המעמדות הגבוהים, כגון אצילים, בעלי אדמות וכמרים, במגוון תפקידים כמו עבודות חקלאות ושירותי בית. היחס לעבדים היה משתנה; חלקם זכו ליחס טוב ואף שוחררו, אך רבים סבלו מתנאים קשים. למרות הכרזה רשמית על ביטול העבדות ב-1923 בעקבות לחצים מחבר הלאומים, בפועל היא נמשכה עד הפלישה האיטלקית ב-1936. האיטלקים השתמשו בקיומה של העבדות כתעמולה להצדקת הפלישה, אך תחת שליטתם האתיופים סבלו מעבודות כפייה ודיכוי נוסף.

255 עמ'. + [12] לוחות תצלומים. מצב טוב.

לוח בלעטער דער צעירי אגודת ישראל ווין. לוח לצעירי אגודת ישראל, וינה, תרפ"ט [1928]. מאמרים בגרמנית ובעברית בענייני השעה ויהדות, פרסומות רבות, ואיורים מאת ארתור וייס, ואוריאל בירנבאום.

בפתח הלוח מכתבים מגדולי ישראל, בהמשך מאמרים אודות אגודת ישראל ומטרתה ממבחר כותבים, מפירושיו של הגאון מוילנה לכתבי הקודש, מאמר על חשיבות לימוד ההיסטוריה של עם ישראל מאת דוד אולמן, כיצד נגן על השחיטה שלנו – מאמר מאת ד"ר ליבן מפראג, מאמר אודות מות הקדושים על קידוש השם, מאמר בעברית מאת משה בלויא, ועוד רבים.

75, כ"ז, [10] עמ'. מצב טוב.

מעטפת דואר שנשלחה מפולין לארץ ישראל מבוילות וחתומה בחותמות מיוחדות: "מעוף ראשון פולניה – ארץ ישראל", בעברית ובפולנית. 27.10.1936. נשלחה מוורשה לחיפה ליצחק רקוץ.

תיעוד נדיר מראשית התעופה האזרחית שהיוותה גשר בין הקהילות היהודיות הגדולות באירופה וארץ ישראל.

בשנות ה-30 התעופה האזרחית החלה לתפוס תאוצה, וערים חשובות בעולם היהודי החלו להתחבר.

על גבי המעטפה המסמלת את האירוע ההיסטורי, לצד חותמת דיו עליה נכתב: "מעוף ראשון פולניה- ארץ ישראל" והתאריך 27.10.1936 מופיעה חותמת דיו של מטוס על רקע מבנים בפולין ובארץ ישראל.

הטיסה התבצעה כפי הנראה על ידי אחת מחברות התעופה הפעילות באותה תקופה LOT Polish Airlines, שהחלו בטיסות ראשונות לחבר את ורשה או קרקוב עם יעדים חשובים במזרח התיכון.

13.5×9 ס"מ. מצב טוב.

שירון לפסח. הוצאת Jewish Education Committee press, ניו יורק, 1941 – שירי פסח וקטעים מההגדה המסורתית לצד שירים עכשוויים עם תרגום אנגלי עמוד מול עמוד.

לצד שירי פסח וקטעים מההגדה המסורתית כגון: "והיא שעמדה", "דיינו", "מה נשתנה", "אדיר במלוכה" ועוד, מופיעים שירים מקוריים שנפוצו בקרב יהדות ארצות הברית בשנות ה־40 כגון "אלי ים סוף", "יציאת מצרים", ואחרים. עיצוב העטיפה בידי Louis Bunin.

ידוע על מהדורות מאוחרות יותר של השירון שיצאו בשנות הששים והשבעים. לפנינו מהדורת 1941 הנדירה.

19 עמ'. שדרה מחוזקת בנייר דבק. קרע עם חסרון קל בכריכה הקדמית משמאל. מצב טוב.