L'État juif essai d'une solution de la question juive par Dr Theodore Herzl avec un portrait de l'auteur, hors texte deuxième édition Salonique – "מדינת היהודים – ניסיון לפתרון שאלת היהודים מאת ד"ר תאודור הרצל, עם דיוקן של המחבר (מחוץ לטקסט), הוצאת Édition du Pro-Israël סלוניקי, 1923 – מהדורה שנייה. נדיר.
על גבי הכריכה מונוגרמה מוטבעת של הבעלים TEOFILO VIVANTE. בדף שאחרי השער לצד תמונת הרצל הקדשה בצרפתית : "לידידי ואחי הבלתי נשכח, תאופילו ויבנטה מאלכסנדריה. מזכרת קטנה של ידידות מאת חברך איגון קנופור סלוניקי, כ"ו בטבת 12 בינואר 1930". בעמוד האחרון מודבקים שני בולי קק"ל – הרצל ושפירא.
מהדורה ציונית נדירה של "מדינת היהודים", בשפה הצרפתית, שנדפסה בסלוניקי בשנת 1923 ע"י הוצאת Pro-Israël. מהדורה זו יצאה לאור לאחר פנייתו של אברהם רקמתי – ציר מיוון לזאב ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני השנים עשר בבקשה כי יפעל להעמיד לרשות הקהילות היהודיות במזרח הקרוב תרגומים הולמים לשפה המוכרת להם ביותר – צרפתית, של היצירות העיקריות בהן מופיעים עקרונות היסוד של התנועה הציונית. ז'בוטינסקי התמהמה בשל עיסוקיו הרבים, והקהילה היהודית בסלוניקי נאלצה לגשת לאתגר בכוחות עצמה. באותה העת ספרו של הרצל לא היה זמין בשום חנות ספרים בשפה הצרפתית. מועצת בית הספר אלצ'ה שביוון סיפקה את העותק היחיד המתורגם שנמצא אז במזרח התיכון בספרייה היהודית ע"ש יעקב אלצ'ה ובאמצעותו הוציא לאור המו"ל את ספרו של הרצל, שנאלץ לגשת לעבודה בכוחות עצמו ובסופו של דבר ללא תמיכה מהתנועה הציונית: "אנחנו עושים זאת בכוחות עצמנו, מטילים על עצמנו ויתורים ניכרים, ללא כל תמיכה כספית מאף ארגון" (מדברי המו"ל במבוא). המהדורה הראשונה של הספר בסלוניקי יצאה שנה קודם אף היא באותה הוצאה. היתה זו אחת היוזמות המוקדמות ביותר מחוץ לאירופה המרכזית להוציא את הרצל בצרפתית – בתוך קהילה ספרדית דומיננטית.
בספרו "מדינת היהודים" משרטט הרצל את חזונו למדינת יהודים יצרנית. הרצל מתאר כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום, בפירוט רב עד כדי התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות בה. מיד עם פרסומו לראשונה בפברואר 1896 חולל הספר סערה רבתי. מרבית אנשי הציבור, יהודים ולא יהודים, ראו בו דבר הבל, ורבים ביקרוהו קשות: "שום אדם בווינה", טען הסופר שטפן צווייג, "לא הושם ללעג כהרצל". עם זאת היו גם קולות שהשכילו להבין את מה שאחרים לא הבינו – אחד הסופרים המעטים שתמכו בהרצל היה ריכרד בר-הופמן, שכתב לו: "סוף כל סוף, הנה איש הנושא את היהדות לא כמעמסה, או כאסון, מתוך קבלת־הדין, אלא כמורשה לגיטימית של תרבות עתיקה".
נדיר. בקטלוג הספריות העולמי WorldCat מופיעות שתי רשומות בלבד של מהדורה זו. האחת בספריה הלאומית בירושלים, והשנייה באוניברסיטת הרווארד, ארצות הברית.
119 [1] עמ'. מצב טוב.
"הננו מאמינים באמונה שלמה כי אך רוח דמיון תפעם את הד"ר הרצל…" – שני גיליונות של עיתון "הצפירה" – מהתאריכים י"ג מרחשון תרנ"ז וכ"ה מרחשון תרנ"ז (אוקטובר 1896 גיליונות מס' 218 ו 228) – בהם הופיע הפולמוס הגלוי בין נחום סוקולוב לתיאודור הרצל אשר לחזונו של הרצל שהתפרסם ב"מדינת היהודים" זמן קצר קודם. בשני הגיליונות התקפתו הנזעמת של סוקולוב על שיטת הרצל ועל השתדלותו לטובת ארץ ישראל על ידי פעולה גלויה אצל ממשלות העמים (טורקיה בעיקר) שלדעתו רק תחבל במפעל ההתיישבות, תגובתו של הרצל להתקפותיו של סוקולוב ("אם יוסיפו לגעור בי ולאים עלי, כי אכבוש את נבואתי… נכון אני להקריב נפשי עליה"), ולבסוף תגובת סוקולוב לדבריו של הרצל ("עלינו ליסד מושבות בכל אשר נוכל – וסוף הכבוד לבוא – אך חלילה לנו להחל הבנין מן הגג"). נדיר.
הרצל וסוקולוב ראו בצורה שונה את הדרך הרצויה בה יש לנקוט במפעל הציוני. הרצל נקט שיש לפעול במישור המדיני תחילה – השגת צ’רטר בינלאומי מוכר להקמת בית לאומי ליהודים, באמצעות משא ומתן עם מעצמות העולם והשגת לגיטימציה משפטית־פוליטית לפני התחלת ההתיישבות הרחבה. ואילו סוקולוב נטה יותר לדרך המעשית־יישובית: פיתוח התיישבות, חינוך ותרבות עברית כבר בשטח, גם בלי אישור מדיני מיידי, מתוך אמונה שיצירת עובדות בשטח תסייע להשגת ההכרה המדינית בהמשך, ואילו השתדלות במישור המדיני עלולה לסכן את המפעל הציוני כולו, שכן היא תעורר התנגדות גלויה. הויכוח בין השניים מצא את מקומו בצורה פומביות בשני גיליונות עיתון "הצפירה" שלפנינו, מהם עולה, עד כמה דעותיהם היו חלוקות עד כדי התקפות אישיות אחד כלפי השני ושלילת דבריו זה את של רעהו מכל וכל.
בגיליון הראשון בו למעשה פתח סוקולוב ב"עימות" הוא תוקף את הרצל בדברים קשים: "זה הוא דבר הד"ר הירצל ודבר חלומו אשר חלם על מלכות ישראל!…". סוקולוב טוען כי תכניתו של הרצל בדבר חזרת היהודים לארצם גרמה לכך שתוגרמה (טורקיה ששלטה אז בארץ ישראל) הקשיחה את התקנות בדבר הפשרת קרקעות בארץ ישראל לטובת הישוב היהודי, וכי בתגובה היא סגרה את שעריה בפני הבאים בה בדרכם לארץ ישראל: "מדוע סגרה ארץ תוגרמא את שערי פלשת- דבר אשר לא הסכינה לעשות זה מאות בשנים? כל איש ידע, כי תוגרמא היא חרדה ובהולה על אחוזותיה…". סוקולוב טוען בדבריו כל כי זמן שהרצל לא יצא בקול גדול מול ממשלות ונשיאים למען התיישבות בארץ ישראל ההתיישבות היהודית אכן התרחשה בצורה שקטה ומבלי לעורר כל התנגדות, אך ברגע שהחל לייסד חברות "חברה אחת לבנות, וחברה אחת להשגיח על הבונים", והחל לרוץ ממדינה למדינה לטובת הענין: "וישוה רגליו כאילות לרוץ מוויען לונדונה ומלונדון פאריזה", גרם לכך שהמדינות החלו להבחין בהתלכדות של היהודים בכל פינות הארץ "עשו היהודים יד אחת וחוזה אחד ליסד את החברות הללו", והחלו להתנגדות להתארגנות שכזו. סוקולוב ממשיך ותוקף את הרצל באופן אישי על כי מעשיו גרמו בפועל לעצירת המפעל הציוני: "ישועות וחסדים אשר קוינו כי יבואו מהר, נעצרו פתאם בגלל משא הד"ר הירצל וחלומותיו. לתומו נתן הד"ר הירצל חרב ביד המפלגה התוגרית הצוררת למושבות היהודים. הננו מאמינים באמונה שלמה כי אך רוח דמיון תפעם את הד"ר הרצל… אם שואה נשקפה בגלל חלום-חזיון לדבר שבמעשה, למושבות, לאכרים, לאנשים אוכלים יגיע כפיהם, ולאנשים אשר חפצו לבוא גם הם ולמצוא מנוח ועבודה, כי עתה הוא עון פלילי הוא אם לא נעיר על המכשלה הזאת. לכן נעשה את חובתנו להעיר ולעורר ולהודיע, כי כל משא הד"ר הירצל וענינו אך משחק הוא. בלונדון לא פעל דבר, בפאריז לא אבה הבארון עדמונד רוטשילד לקבל את פניו… ניעץ לד"ר הירצל לכבוש את נבואתו, ואם לא יכבשנה, אז לא נחדל לעשו חובתנו ולהודיע, כי אך את חזון לבו ולא את חזון לב העם מודיע בעל החלומות הנכבד הזה. נ"ס (נחום סוקולוב )".
בגיליון 228 הרצל החליט להשיב לטענות שהטיח בו סוקולוב באמצעות סופרו מיכאל ברקוביץ שהעביר את דבריו למערכת העיתון לאחר שהרצל עצמו נדרש לדברים: "דברי מאמרך המלאים אהבה טהורה לעמנו, הרעישו את לבבי עד מאד ובעודנו נרעש ונפעם מהרתי להראות את הד"ר הירצל, ואקרא לפניו את מאמרך ואשאל את פיו…וישם הד"ר הירצל דברים בפי לכתוב אליך, בתקותו כי תשפוט מישרים ולמען האמת תשימם גם לפני קוראי הצפירה" כי ישפטו עליהם גם המה, ואלה הדברים אשר כתבתי מפיו מלה במלה…". הוא מקדים ומתאר את המהפכה שחולל הספר "מדינת היהודים" בקרב עם ישראל מאז שראה אור: "למן היום אשר הופיע ספרו של הד"ר הירצל והצעתו בדבר יסוד מדינת היהודים נודעה בקהל. היתה שאלת היהודים ופתרונה הרדיקלי הזה לענין שהכל כמעט עוסקים בו וכמו רעש גדול התחולל בספרות העתית. אין כמעט מכ"ע בכל הארצות שטרם השמיע דעתו על הצעת הירצל ושלא הביא על אדותיה דרשות ופלפולים אם לשבט או לחסד ובעוד שמכל אפסי הארץ באים אליו יום יום מכתבי תודה וברכה…". ברקוביץ העביר את דבריו של הרצל לעיתון כלשונם: "צר לי מאד לראות כי ילחמו בי בכלי נשק כאלה, וע"כ הנני שם פני לאחרית דברי המאמר ואמר: אם יוסיפו לגעור בי ולאים עלי, כי אכבוש את נבואתי, יוכל היות, כי יפול עלי לבי וחדלתי מעבוד את עבודת עמי אשר נכון הנני להקריב נפשי עליה. אולם רואה אני מדברי בעל המאמר, כי כבד יכבדני וע"כ הנני להשיב על השגותיו ברוח שקטה: א) שקר. הדבר כי לא אבה הברון רוטשילד בפאריז לקבל את פני, ונהפוך הוא, כי בשובי מלונדון התמהמהתי שני ימים בפאריז והברון בשמעו את דבר בואי שמה, שלח לקרא אלי וישוחח עמי וידבר אתי הרבה על אדות הצעתי, בפני שני אנשים גדולים ונכבדים אשר היו בחברתי ואשר יוכלו להעיד על זאת".
באשר לטענה כאילו טורקיה הקשיחה את עמדותיה כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל מאז שהחל בהשתדלותו, טוען הרצל, כי שקר הדבר וכי זו שמועה שהופצה בקרב הציבור היהודי, אך הוא עצמו בשמעו זאת פנה לציר הטורקי מחמד נדעים, והלה העיד בפניו כי מאז ביקורו של הרצל בטורקיה, הממשל הטורקי אף הקל את היחס כלפי יושבי המושבות בארץ ישראל – "אנכי לא הרעותי למצב המושבות כשם שלא הותרה בגללי הגזרה מאז נגד ביאת היהודים אל הארץ", ומוסיף כי דוקא ההשתדלות למען ישוב ארץ ישראל בפרסום ובקול גדול בהשתדלות מול המדינות היא זו שתביא לתמיכה נרחבת יותר גם מהממשל העות'מאני ו"לא תהא תנועת הישוב במחשך ובמסתרים", ומסביר מדוע לדעתו אך ורק השיטה ה"מדינית" עשויה לפתור את הבעיה היהודית.
בגיליון זה משיב סוקולוב לדבריו הנ"ל של הרצל כי כל מעשיו הינם פרי חלומותיו בלבד, וכי הרצל לוקח בחשבון אך ורק את הצלחת תכניתו, אך הוא לא לוקח בחשבון את התוצאות הקשות אם לא יצליח לממשה, וכי המחשבה כי ממשלת תוגרמה "תמכור" את אחת ממדינותיה (ארץ ישראל) לעם היהודי רק בגלל מעלותיו הרמות של הרצל הינה איוולת, וכי יש להמשיך לייסד מושבות בארץ ישראל בצורה שקטה מבלי לעורר התנגדות לא רצויה: "עלינו ליסד מושבות בכל אשר נוכל – וסוף הכבוד לבוא – אך חלילה לנו להחל הבנין מן הגג".
שני גיליונות שלמים. קרעים ובלאי בשוליים הפנימיים של הגיליונות. מצב טוב.
Die Wahrheit über Palästina – "האמת על פלשתינה" מאת Fritz Kohler. הוצאת Henry Burmester, ברמן (גרמניה) [1939]. עותק מספרייה מנהלית של חיילי הוורמאכט הגרמני, עם חותמת דיו נאצית של הוורמאכט. גרמנית. נדיר.
חוברת תעמולה נאצית אנטי-בריטית ואנטי-ציונית, שהציגה את המפעל הציוני בפלשתינה כקשר אימפריאליסטי בין היהודים לבריטים. לכל אורכה של החוברת, תוך סילוף העובדות, מאשים הכותב את בריטניה ב"שחיתות" פוליטית-קולוניאלית במזרח התיכון, כאשר היהודים מוצגים כחלק מהקונספירציה הבינלאומית. הכותב מאשים את הסוכנות היהודית ואת ראשיה בגזילת הקרקע של ערביי ארץ ישראל לטובת חיזוק הברית הציונית-בריטית, והשתלטות קולוניאלית שמקורה ביהודים העשירים באנגליה. "כך הפך יהודי הגטו המסכן ליהודי אימפריאלי אלים", התוכן שואף לשכנע את הקורא הגרמני שיש מניעים נסתרים מאחורי התחייבויות כמו הצהרת בלפור, ולחזק את ההתנגדות לציונות, תוך גיוס אהדה לעולם הערבי, לצרכים אסטרטגיים של הרייך השלישי.
על גבי הכריכה איור משולב: דמות ציונית, חייל בריטי, ולוחם ערבי עם סכין, על רקע מפת ארץ ישראל עם אזכור לערים חיפה, יפו וירושלים.
100, [8] עמ' + [8] לוחות תצלומים. מצב טוב.
Hi, Digger! – Aussie Jokes from the Orient הוצאת Edition Olympia – Martin Feuchtwanger – הי דיגר! (שלום חייל!) אוסף בדיחות "אוסטרליות" מהמזרח. חוברת הומורסיטית מאוירת בידי Rico Blass (מאייר וקריקטוריסט שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי) – חתום בלוח בעמוד השער ובכל הקריקטורות בחוברת. תל אביב, שנות ה־30 בקירוב. נדיר.
קריקטורות: החייל האוסטרלי הגבוה רוכב על החמור הנמוך, חייל אוסטרלי במסעדה מחפש את הסטייק מתחת לערימת האורז שלא הורגל אליה, רוכב אוסטרלי על חמור מתייפח מהשמש הקופחת "ואוו איזה נסיעה, היטלר צריך לעשות את זה שלוש פעמים ביום", נער מביט בחיילים אוסטרלים ושואל את אמו "האם כשאגדל אהיה אוסטרלי?" ועוד.
חוברת נדירה. איננה מופיעה בקטלוג הספריות העולמי WorldCat.
[10] דף. 14×10 ס"מ. קרעים קלים (משוקמים) בעמוד השער. מצב טוב.
Prise de Jerusalem: La Ville Sainte est Arrachee aux Turcs – ירושלים נכבשה, עיר הקודש נחטפה מן הטורקים, [1917 בקירוב]. צרפתית. כרזה גדולה אשר יצאה לרגל כיבוש ירושלים בידי הבריטים ב 9 בדצמבר 1917 בחלקה העליון תצלום פנורמי של ירושלים ותצלומים נוספים של ירושלים ושל הגנרל אלנבי, ותחתיו טקסט אודות כיבוש העיר מידי הצבא העות'מני (ראה להלן). (כרזה זו נדפסה במקביל במספר שפות, ובהן אנגלית, ספרדית וגרמנית).
תרגום עברי של הטקסט הצרפתי:
"ירושלים על ידי הכוחות הבריטיים הוא אחד האירועים המכוננים של המלחמה. במשך מאות שנים נאנחה העיר הקדושה תחת דיכוי הטורקים, אשר רודנו בנוצרים וביהודים ופגעו במוסלמים על ידי רדיפה אכזרית של הערבים. מרגע שהסולטן הפך, כביכול, לווסאל של הקיסר הגרמני, המצב החמיר, והאינטרסים של העם בארץ ישראל הוקרבו ללא רחם לטובת דרישות המדיניות הצבאית והכלכלית הגרמנית. הכוחות הבריטיים נכנסו לירושלים לא ככובשים, אלא כמשחררים, והגעתם התקבלת בשמחה על ידי מוסלמים, נוצרים ויהודים כאחד. באירוע היסטורי זה, ירושלים ניצלה מעריצות בת מאות שנים, ונפתח עידן של שגשוג עבור הגזעים האינטליגנטיים והגבריים המאכלסים את הארץ. כיבוש ירושלים הוא שיאה של מערכה מהירה ומבריקה, וקדם לו כיבוש באר שבע, עזה ויפו. הפעולות נערכו בתנאים הקשים ביותר, והחום המעיק, האבק המחניק, שנוספו לגשם שהפך את הכבישים, השדות והשבילים לים של בוץ חלקלק, גרמו סבל קשה לחיילים שהורגלו לאקלים שונה לחלוטין. עם זאת, כל הקשיים התגברו עליהם בהתמדה בלתי ניתנת לערעור, והטורקים ספגו את התבוסה המוחצת ביותר שנגרמה עד כה לזרועותיהם.
התצלומים שלנו מייצגים: (1) נוף פנורמי של ירושלים; (2) הגנרל סר אדמונד אלנבי, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל; (3) נוף של החומות הדרומיות של ירושלים, שצולם מחלקו התחתון של עמק יהושפט, שם ניתן לראות מימין את הפינה הדרום-מזרחית של החומות ואת מסגד עומר; (4) נוף של החומה הצפונית, עם כיפת כנסיית הקבר מימין וכיפת מסגד עומר משמאל; (5) חלק מהמצודה והחומה המערבית של ירושלים, עם הדרך המובילה משער יפו דרך הר ציון ועמק אפרים".
גודל: 82×57 ס"מ. מודבקת למצע פשתן לתצוגה ולשמירה. מצב טוב מאד.
11 חוברות של "The Commercial Bulletin" – "העלון המסחרי" שיצא לאור על ידי מחלקת המכס, הבלו והמסחר של ממשלת המנדט הבריטי בארץ־ישראל (Department of Customs, Excise and Trade – Government of Palestine). גיליונות רצופים 1-12 (פרט לגיליון מס' 6) שיצאו בחודשים ינואר – דצמבר 1928.
סדרת פרסומים רשמיים של ממשלת המנדט, שהופצה כעיתון רשום (Registered as a Newspaper), וכללה נתונים כלכליים ומסחריים: תעריפי מכס בארץ ישראל (במקרה זה לשנים 1914–1927), רשימות רשמיות של מוצרים מיובאים ומיוצאים, סיכומי ייבוא וייצוא לפי שנה ופריט, מעקב אחר תנועות מחירים, דוחות מסחר. מטרת הפרסומים שיצאו ברצף הייתה לספק מידע עדכני לסוחרים, יבואנים, יצואנים וגופים כלכליים, והן מהוות היום מקור סטטיסטי והיסטורי חשוב להבנת הכלכלה של ארץ ישראל בתקופת המנדט – במיוחד מבחינת מדיניות מכסים, היקפי סחר בינלאומי ומבנה הייצוא־ייבוא.
11 גיליונות שלמים. בלאי בחלק מכריכות הגיליונות. מצב כללי טוב.
מנשר מטעם הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור בנושא עדויות לפרוץ מאורעות תרפ"ט. דפוס המנזר היווני, ירושלים, 1929.
המנשר שלפנינו, שפורסם ב-4 בספטמבר 1929, מתייחס למאורעות האלימים של אוגוסט 1929 ומודיע כי "בתי המשפט שידונו במשפטים פליליים המתעוררים מתוך הבלבולים האחרונים יהיו מורכבים משופטים בריטיים", ומטיל חשד שווה הן על היהודים והן על הערבים: "הואיל וידוע שפשעים מסוגים שונים נעשו גם ע"י ערבים וגם ע"י יהודים על כן יובאו למשפט בפני בתי המשפט שיוקמו עפ"י הפקודה שפרסמתי אתמול…". בהמשך מודיע המנשר על הקמת ועדת חקירה רשמית למאורעות בראשותו של השופט הבריטי וולטר שו ("ועדת שו"), ומציין כי אין הדבר נוגע לעצם קיומו של המנדט הבריטי, וכי ממשלת הוד מלכותו ממשיכה בפעולות להגשמת הצהרת בלפור בנידון "יסוד בית לאומי ליהודים בפלשתינה (א"י)".
בתגובה למאורעות אוגוסט 1929 (פרעות תרפ"ט) הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור (טשנסלור), ששהה בלונדון באותה עת מיהר לשוב לארץ בעקבות האירועים האלימים. תגובותיו למאורעות היו מעין זיג זג, כאשר הוא שינה את דעתו שוב ושוב בתוך זמן קצר. תגובתו הראשונית היתה פרסום גינוי חריף המאשים את הערבים בפרוץ המאורעות (ראה דיינסטי מכירה 30 פריט 15). כנראה בעקבות הזעם הערבי שהתעורר בתגובה, כעבור מספר שעות בעקבות הלחץ הוא כתב לממשלת בריטניה, והפציר בה להפחית, אם לבטל כליל, את מחויבותה לציונות. בדבריו הוא טען כי הצהרת בלפור היתה "משגה אדיר". לאחר כמה ימים, שוב חזר בו מעמדתו הגורפת ופרסם את ההצהרה שלפנינו בה מטיל אשמה שווה הן על היהודים והן על הערבים בפרוץ המאורעות ומודיע על חקירה שתערך בעניין עד למצוי האמת, ואת מחויבותה של אנגליה להצהרת בלפור הוא משאיר על כנה כבעבר.
54X42 ס"מ בקירוב. סימני קיפול. מצב טוב.
"בולוטין רשמי" – שלש מודעות רשמיות מטעם ממשלת פלשתינה בעיצומם של פרעות תרפ"ט – גיליונות קיר המדווחים על ההתפתחויות האלימות בערי הארץ בין 25 ל 31 באוגוסט 1929. דפוס המנזר היווני.
בוליטין מיום 25 באוגוסט 1929 – מדווח על המצב באזור ירושלים – דיווח מספרי על מוסלמים, נוצרים ויהודים שנהרגו או מתו מפצעיהם, בחברון התקפה רצינית על הרובע היהודי בעיר, יותר מארבעים וחמשה יהודים ושמונה מוסלמים נהרגו, יותר מחמישים ותשעה יהודים ועשרה מוסלמים נפצעו. "נשלחה פלוגה חזקה של חיילים מחיל האויר המלכותי ומהמשטרה הבריטית ותשליט סדר מחדש". כמו"כ דיווחים באשר לנעשה בערים עזה ובאר שבע, שכם, צפת תל כרם נצרת ועכו, חיפה, וכן "ענינים כללים (שש מאות חיילים בריטים ממצרים הגיעו לארץ, ועוד).
בוליטין מיום 27 באוגוסט 1929. דיווחים על הנעשה בירושלים, יפו ותל אביב, חיפה, ובשאר חלקי הארץ. וכן רשימת האבדות – הרוגים, פצועים השוכבים בבתי חולים, ופצועים שאינם בבתי חולים בקרב המוסלמים, נוצרים, ויהודים.
בוליטין מיום 31 באוגוסט 1929. דיווחים על אבדות בצפת, ירושלים, חיפה, ומספרי האבדות בקרב מוסלמים, נוצרים, ויהודים. וכן אזהרה: "יש יסוד להזהיר את הקהל בכל הערים והכפרים בארץ על הסכנה הכרוכה לאלה המסתובבים ברחובות בלילה…".
גודל זהה: 43×35 ס"מ. סימני קיפול. כתמים קלים. מצב כללי טוב.
מכתב שנשלח לראי"ה קוק מנציג מטעם ועדת החקירה הבריטית (ועדת שאו – Shaw Commission), שפעלה אחרי מאורעות תרפ״ט (1929) כדי לבדוק את הסיבות להתפרצות, בבקשו מהראי"ה קוק להעיד בביתו, והתשובה שהשיב הראי"ה בכתב ידו על גבי מכתב השולח עצמו, (ללא חתימה). [ספטמבר 1929].
לשון הפנייה (אנגלית):
"לכבוד מעלתו,
הרב הראשי,
ירושלים.
מעלתו,
ברצוני להודיעך כי ועדת החקירה הביעה רצון לשמוע עדות ממעלתך בנוגע לנושאים מסוימים שעלו במהלך החקירה. יושב ראש הוועדה הודיע לאחרונה כי הוועדה תעניק למעלתך את הזכות למסור את עדותך בביתך, ואני מבקש לדעת ממך מהו הזמן הנוח לך כדי שמעלתך תישמע."
בגב המכתב השיב הראי"ה כי הוא מסכים למסור עדות בביתו והוסיף: "אבל יחד עם זה הנני מצהיר שטובת הענין דורשת מאתי שדברי יהיו נאמרים לא בצורה סודית. כי אם בגלוי. על כן דרישתי היא שבאי כח העיתונות יהיו ג"כ נוכחים בעת החקירה. את הדרישה הזאת אני מגיש במכתב מיוחד ליו"ר ועדת החקירה".
המכתב נמצא בקלסר עו"ד מרדכי אליעש שעסק מול נציגי המנדט הבריטי בחקירת מאורעות תרפ"ט.
[1] דף כתוב משני צדיו. מצב טוב מאד.
מכתב חשוב מהראי"ה קוק לרבה של לונדון רבי יוסף צבי הרץ בתגובה להתייצבותה של המשלחת הערבית לפני הבישוף מקנטבורי. הדפסה במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי של הרבנות הראשית לארץ ישראל וחתימת ידו של הראי"ה קוק. ד' אלול תרפ"א (7 בספטמבר 1921).
במכתבו כותב הראי"ה קוק שכל המצג שווא שהציגה המשלחת הערבית בפני הבישוף מקנטבורי כאילו היהודים רוצים לדחוק את רגלי הערבים ולקפח את זכויותיהם "כל אלו הן עלילות שוא ככל עלילות ששונאי ישראל רגילים בהם". ומבקש מרבי הרץ לפנות במהרה לבישוף בשם הרבנות הראשית לארץ ישראל ולהעביר לו את המסר כי אין בכוונת היהודים להצר את רגלי יושבי הארץ ולקפח את זכויותיהם, "כל שאיפתנו היא לבנות את ארצנו הקדושה שהיא חרבה ושוממה באופן שהבנין שלנו יביא ברכה לכל יושביה", וכי בדבר תהיה אף ברכה לכל האנושות.
לאחר פרעות תר"פ (1920) והגעת הנציב העליון הרברט סמואל, ההנהגה הערבית ניסתה לעצור את יישום הצהרת בלפור ומדיניות "הבית הלאומי". ב־1921 נשלחה משלחת ערבית־פלסטינית רשמית ללונדון, בראשות מוסא כאזם אל־חוסייני (ראש העיר ירושלים לשעבר) ובהשתתפות דמויות פוליטיות ומנהיגים דתיים מוסלמים ונוצרים. המשלחת ביקשה להיפגש עם הממשלה הבריטית, חברי פרלמנט, ועדי כנסייה ואנשי ציבור, במטרה לשכנע לבטל את הצהרת בלפור ולעצור את העלייה היהודית. הארכיבישוף מקנטרברי באותה תקופה היה ראנדל תומאס דייווידסון (Randall Thomas Davidson). הוא נחשב לאחד הקולות הבולטים בכנסייה האנגליקנית בענייני המזרח התיכון, והחזיק בקשרים עם נציגים נוצרים בארץ ישראל, בעיקר מהכנסייה האנגליקנית המקומית ומוסדות הכנסייה הבריטית בירושלים. המשלחת הערבית טענה בפניו כי אנגליה מעניקה זכויות לאוכלוסייה יהודית זרה שאין לה רוב בארץ, על חשבון הרוב הערבי. וכן הושמעה הטענה ש”הארץ כבר מיושבת” ולכן הקמת בית לאומי יהודי תגרור דחיקת רגלי התושבים הערבים. במפגש עם המשלחת (ולעיתים גם בהתבטאויות פומביות) הביע הבנה ל”דאגות הערביות” בנוגע לשינויים הדמוגרפיים בארץ ישראל, ודיבר על הצורך בהגנה על זכויות התושבים הלא־יהודים. על רקע הדברים הללו מיהר הראי"ה קוק לפנות לרבי הרץ בבקשו שיעביר את המסר הנכון המאוזן, והאמיתי בקשר לכוונות יהודי ארץ ישראל.
[1] דף. סימני קיפול. מצב טוב.
גיליון חשוב של עיתון "חרות" (בטאון המחתרת של האצ"ל) – 11 נובמבר 1943 המאשים את הבריטים בבצוע טבח, ובסיוע להשמדת יהודי אירופה.
כותרת הגיליון: "קם גרעין לריכוז הנוער העברי הלוחם – התלכדנו למלחמה באויבי ישראל. הזקיפים הבריטים אשמים בטבח כהגיסטפו" – החלק האחרון של כותרת המשנה מתייחס לדיווח שמופיע אף הוא בעמוד השער שכותרתו: "כיצד עוזרת אנגליה להשמיד יהודי אירופה – אנגליה מרשה לטורקיה להציל רק 494 יהודים לשנה". הגיליון מדווח כי הפרוצדורה של שליחת סרטיפיקטים לארצות אירופה הכבושה ארך בין ששה לשמונה חודשים – היה זה בזמן ההשמדה הקשה ביותר כשכל מחנות המוות פעלו בארצות אירופה הכבושות ואלפי יהודים נרצחו מדי יום. עוד מדווח הגיליון כי ניתן היה לקצר את זמן משלוח הסרטיפיקטים עד לחודשיים בלבד, אך לשם כך יש צורך בקבלת ויזה טורקית ואילו הבריטים באו בטענה לטורקים שהם נותנים את הויזות הללו בקלות גדולה מדי, וכתוצאה החליטו הטורקים להגביל את מספר הויזות ללא יותר מ 9 ויזות לשבוע (!).
עוד בגיליון – הכרזת מלחמה של האצ"ל על אויבי ישראל ואויבי ציון, דיווח על בריחה של 22 צעירים עבריים ממחנה ההסגר בלטרון, על יחסי הכוחות מבחינת כמות הנשק בין הערבים ליהודים, המשטרה הבריטית מתנפלת על מתפללים בכותל המערבי ביום הכפורים, קריאה לתכנית פעולה אלימה ולגיוס המונים לשורות האצ"ל, ועוד.
[4] עמ'. גיליון שלם. מצב טוב מאד.
"האמת על מלון "המלך דוד" – כרזה מטעם ארגון האצ"ל שפורסמה שנה בדיוק לאחר פיצוץ מלון "המלך דוד" בידי אנשיו, בה מפרט הארגון בעשרה סעיפים עובדות לא ידועות באשר לקביעת מועד פיצוץ המלון, והמחלוקת עם אנשי "תנועת המרי" המואשמים במותם של החפים מפשע בהפצצה. 22 ליולי 1947.
"שנה אחרי ההתקפה על מרכזי השלטון הנאצו-בריטי על המפקדה הראשית של צבא הכבוש ועל המזכירות הראשית של ממשלת הכבוש – הננו מוצאים לחובתנו לגלות לצבור העברי את כל העובדות הקשורות בהתקפה זו"
הארגון חושף שנה בדיוק לאחר ביצוע פיגוע התופת במלון המלך דוד שנעשה בידי אנשיו, פרטים שונים באשר לתכנון ולביצוע הפיגוע, ומטיל את ההאשמה על הריגתם של חפים מפשע על אנשי "תנועת המרי". בכרוז נכתב כי התכנית נהגתה עוד באביב 1946 אך מסיבות שונות היא נדחתה. התכנית היתה לאפשר את פינוי הבנין על ידי מתן אזהרה מוקדמת על מנת שלא לפגוע באוכלוסייה היהודית הנמצאת במלון. ב 1 ביולי התקבלה ההוראה מאת המפקדה של "תנועת המרי" לבצע את הפעולה כתגובה להתקפה הבריטית על "המוסדות הלאומיים", לאחר דחיות נוספות שנבעו בעיקר מסיבות טכניות מועד ההתקפה נקבע ל 22 ביולי. מיד לאחר ההתקפה פרצה מחלוקת בין אנשי האצ"ל לאנשי תנועת המרי באשר לסיבת ההרג הרב שנגרם כתוצאת לוואי של ההתקפה, משום שניתנו הוראות שונות באשר למועד השעתי של ההתקפה באותו היום. לשם ברור האמת ביקשו נציגים מתנועת האצ"ל למנות בורר שיכריע את האמת בין טענותיהם לטענות אנשי תנועת המרי, אך אנשי תנועת המרי סרבו לדבר. לסיכום נכתב: "שתקנו במשך שנה שלמה, עמדנו בפני הסתה פרועה, שכמותה לא היתה בארץ הזאת… אולם היום לאחר ש"תנועת המרי" שבקה חיים לכל חי ואין אפילו תקווה כי תקום לחיים… עתה מותר לגלות את האמת: עתה צריך לגלות את האמת".
תנועת המרי העברי הוקמה באוקטובר 1945 כאיחוד זמני של שלוש המחתרות: ההגנה, האצ"ל והלח"י, במטרה לפעול במשותף נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הרעיון היה לתאם פעולות צבאיות־מדיניות, מתוך אחריות קולקטיבית, כדי לקדם את המאבק להקמת מדינה יהודית. מלון המלך דוד שימש כמרכז הממשל הבריטי בארץ ישראל. באצ"ל ראו בו יעד לגיטימי לפעולת חבלה, במטרה לפגוע בארכיון המודיעין הבריטי. האצ"ל, בפיקוד מנחם בגין, ביצע את הפיצוץ בהתרעה טלפונית מוקדמת, אך ההתרעה לא נענתה. בפיצוץ נהרגו 91 איש – יהודים, בריטים וערבים – ונפצעו עשרות. האצ"ל טען כי הפעולה אושרה על ידי ועדת התיאום של תנועת המרי, וכי ניתנה התרעה מראש לפינוי האזור (שלטענתם הבריטים התעלמו ממנה), והמלון עצמו שימש כמטרה צבאית לגיטימית – מרכז שלטון ומודיעין. מנגד אנשי תנועת המרי הכחישו שאישרו את הפעולה במתכונתה הסופית והוועד הלאומי והסוכנות היהודית יצאו בגינוי פומבי חמור לפיצוץ. בעקבות הפעולה והסערה הציבורית שהתעוררה, תנועת המרי התפרקה. ההגנה בחרה לעבור ל"מדיניות ההבלגה" ולפעול מעתה לפי הקו של "מאבק מתון ומבוקר". מנגד, האצ"ל והלח"י המשיכו לפעול ככוחות עצמאיים, והאצ"ל אף הגביר את פעולותיו נגד הבריטים עד לקום המדינה.
[1] דף. 32×32 ס"מ. מצב טוב.
גילוי דעת תקיף של ארגון "לוחמי חרות ישראל" (לח"י), שהתפרסם בעיתון המחתרתי "המעש", תחת הכותרת: "בודדו את אנשי ההיסטריה והכניעה!". י"ז באב תש"ז – 3 באוגוסט, 1947.
הגיליון יוצא בתקיפות נגד הנהגת היישוב המאורגן, ובעיקר נגד "מפא"י" והסוכנות בהאשמה כי הם שיתפו פעולה עם הבריטים, במיוחד בהסגרת צעירים יהודים. הוא מתאר תחושת בגידה חמורה מצד מנהיגות היישוב ומצדדיה, ש"בשם החוק" מוסרים את אחיהם לידי שלטון זר.
תחת כותרת המשנה "הכול בגלל שני סרג'נטים בריטיים" – כהפניה ברורה לפרשת הסרג'נטים שנחטפו והוצאו להורג ע"י האצ"ל ביולי 1947 (בהתייחס לפרשת חטיפתם של שני סמלים (סרג'נטים) בריטים על ידי האצ"ל ותלייתם בחורשה בנתניה במהלך חודש יולי 1947. כנקמה על תלייתם של שלושה לוחמי האצ"ל על ידי הבריטים), מציג הגיליון שורה ארוכה של פשעים שביצעו הבריטים עצמם: רצח יהודים בדם קר – "הבריטים אשמים ברצח של מיליונים" נכתב, וכן פיצוץ בתים וגירושים, מעצרים המוניים, הטבעת "סטרומה", רוצחים מעפילים באלותיהם, חטפו את אלכסנדר רובוביץ', עינו אותו, רצחוהו התעללו בגוויתו והשמידוה, ועוד. כל זאת כהמחשה לעוינות של השלטון הבריטי – וההאשמה היא כי במקום להיאבק באויב, ההנהגה משתפת עמו פעולה. אנשי לח"י מוחים על כך שהציבור נקרא להתייצב נגד הלוחמים, ושקבוצות מסוימות מגנות את הלוחמים ולא את האויב הבריטי, ותוקפים במיוחד את מפקדת ה"הגנה" אשר הצטרפה למערכת הסתה והשיסוי.
גודל: 48×33 ס"מ. סימני קיפול. מצב טוב.
דין וחשבון של ועדת החקירה האנגלי-אמריקני בדבר בעיותיהן של יהדות אירופה ושל פלשתינה (א"י). לוזאן, 20 באפריל, 1946. הוגש לפרלמנט בידי מזכיר המדינה לענייני חוץ בפקודת הוד רוממותו. נדפס בבית הדפוס הממשלתי ירושלים.
דוח הועדה המיוחדת שמונתה בידי ממשלת ארצות הברית וממשלת הממלכה המאוחדת במטרה (כפי שנוסח על ידי הוועדה): לבחון את התנאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים בפלשתינה (א"י), כפי שהם משפיעים על בעיית עלייתם של היהודים לארץ והתיישבותם בה, ועל רווחתם של העמים היושבים בה, לבחון את מצבם של היהודים באותן מדינות אירופה שבהן היו לקרבנות רדיפותיהם של נאצים ופאשיסטים. ואת האמצעים המעשיים שננקטו – או שחושבים לנקוט בהם – באותן מדינות. כדי לאפשר להם לחיות ללא הפלייה ודיכוי, ולאמוד את מספרם של אלה הרוצים – או שמצבם ידחוק בהם – להגר לארץ ישראל או למדינות אחרות מחוץ לאירופה, לשמוע את חוות דעותיהם של עדים מוסמכים ולהימלך בנציגי ערבים ויהודים בדבר בעיותיה של ארץ ישראל, ולהמליץ בפני ממשלת הוד רוממותו וממשלת ארצות הברית על טיפול ביניים בבעיות אלה וגם על פתרון מתמיד. וכן להמליץ בפני ממשלת הוד רוממותו וממשלת ארצות הברית המלצות אחרות הנוגעות לאפשרויות הגירה למדינות שמחוץ לאירופה.
הועדה החלה את פעולתה ב 4 בינואר 1946. במסגרת עבודתה היא סיירה בארצות אירופה השונות: גרמניה, פולין, צ'כיה, אוסטריה, איטליה, ויוון, ושבה לירושלים ב 6 במרץ. כמו"כ שלוחים של הועדה ביקרו בבירות, סוריה, לבנון, ועיראק. הועדה מסרה את תוצאותיה בשוויץ, כאשר הסיכום הוגש בדו"ח הנדיר שלפנינו. מדווח כאן בארוכה על יחסי הכוחות בין יהודים לערבים בארץ ישראל, ועל יישום התקנות שנקבעו בדוחות הקודמים בפרט של ועדת פיל. חלק ממסקנות הועדה היו כי מרבית היהודים ימשיכו לחיות בארצות אירופה, וכי בעתיד הקרוב על המדינות לפתור את בעיית הפליטים במדינות עצמן. לשם כך פנתה הועדה למספר אפיקים בניסיון להשיב ליהודים את רכושם שנגנב בשנות השואה, וכן מתן פיצויים למשפחות הניצולים ממדינות שנשלטו בידי הנאצים או שיתפו עימם פעולה, אשר יסייע להם לבנות את חייהם מחדש בארצות פזוריהם. כמו"כ המליצה הועדה על מתן גורף של 100,000 רישיונות עלייה לארץ ישראל ליהודים במחנות העקורים, על פי דברים שסיכמה עם הסוכנות היהודית במסגרת עבודתה. עם זאת מדהים לקרוא כיצד הועדה חורצת דין כי בארץ ישראל לא יתכן שתוקם מדינה יהודית (שנתיים בלבד לפני שהוקמה בפועל) בשל המיעוט הערבי המתנגד לכך, והיא ממליצה כי פלשתינה תמשיך להיות נשלטת תחת המנדט הבריטי עד לביצוע 'הסכם נאמנות בידי האו"ם', והולכת ומפרטת את פרטי התוכנית.
עוד המליצה הועדה כי יש להמשיך לקיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל שכן יחסי היהודים-ערבים הינם על סף מלחמת אזרחים "שתהיה עשויה לסכן את שלום העולם".
[4], 67 עמ'. כתמים קלים בכריכה. מצב טוב.
שלושה תצלומים גדולים לעיתונות, שצולמו בידי סוכנויות צילום בריטיות וצרפתיות: גירוש ספינת מעפילים / חיילים בריטים שנשלחו לארץ ישראל ככח תגבורת בפרעות המרד הערבי הגדול / הנציב העליון בביקור אצל סוחרי תפוזי יפו המשווקים באנגליה. שנות ה־30.
תצלום נדיר של מהגרים יהודים מגרמניה שגורשו מהארץ על ידי הבריטים. מתואר בגבו על גבי פיסת נייר של סוכנות הצילום הבריטית Wide World Photo שצילמה אותו: "כניסה בלתי חוקית לארץ הקודש: סבלם של פליטים יהודים מגרמניה. יפו. 170 פליטים יהודים מגרמניה הועלו על סיפון ספינת קיטור יוונית קטנה בפיומה (איטליה). דרכוניהם סופקו עם ויזות של ה-CIA. כאשר הספינה הייתה בים הפתוח, כל דרכוני הפליטים נזרקו בכוח למים, ולחסרי המזל נאמר כי יועלו ליבשה בפלשתינה. לאחר 36 ימי מסע במזרח. לבסוף הצליח הים התיכון להביא את 120 האנשים שסבלו מיחס נורא על הסיפון לנחות בארץ ישראל. עד מהרה הם התגלו על ידי הצבא ונלקחו למחנה ריכוז בסראפנד. גורלם נותר לא ברור".
חיילים בריטים על סיפון אונייה שנשלחה לארץ כתגבורת בעקבות המרד הערבי הגדול – 4 בינואר 1937. מתואר בגבו על ידי סוכנות הצילום הבריטית KeyStone שצילמה אותו: "המשמר חוזר מהארמון – אנגליה. חלק ניכר מהתגבורת הצבאית שנשלחה לארץ ישראל בעקבות המרד הערבי נזרק על ידי משרד המלחמה הבריטי. התמונה שלנו מראה את הגעתו של גדוד של המשמר הבריטי על סיפון ה"לורנטיק" לסאות'המפטון. בזמן שהחיילים הבריטיים עוזבים, שמועות מרמזות שהערבים מתכוננים למרידות חדשות".
תצלום של הנציב העליון עם סוחרים המשווקים את תפוזי יפו באנגליה. מתואר בגבו בידי סוכנות הצילום הצרפתית TRAMPUS שצלמה אותו: "תפוזי ג'אפה מארץ ישראל. מייג'ור גנרל סר ארתור ווקופ, הנציב העליון של ארץ ישראל, הנמצא בחופשה באנגליה, מבקר אצל סוחרי הפירות השונים בשווקי קובנט גארדן וספיטלפילדס, כדי לראות בעצמו את מצב הפרי כשהוא מגיע לארץ זו מארץ ישראל". 15 במרץ 1937.
תצלומים בגודל זהה:21×17 ס"מ. בקירוב. מצב טוב מאד.
אוסף של 15 גיליונות שיצאו מטעם לשכת ההסברה של הסוכנות היהודית – "היום בעיתונות הארץ" – דיווחים היסטוריים בתקופת שיא המתח וההשתדלות להביא לרוב באו"ם שיתמוך בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. גיליונות מהחודשים נובמבר 1946 – אפריל 1947, גיליונות מס' 42, 98, 140, 142, 146, 147, 148, 150-155, 163, 164, 166. נדיר.
לפנינו גיליונות היסטוריים הסוקרים ידיעות חשובות מעיתונות הארץ והעולם על התפתחויות משמעותיות לקראת סיומו של המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל, בעיקר בנושא המאמצים שנעשו בידי הסוכנות היהודית וראשי הציונות להביא לרוב מדינות שתצבענה בעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
בין היתר מדווח על הצעת צ'רצ'יל לסיים את המנדט הבריטי, בן גוריון בנאום: "הסתערות המעפילים שיחתרו בלא מורך, בלא ליאות, בלא רתיעה לחוף המולדת על אף כל המעכבים והמחסומים – רק אלה יכריעו את הכף… האו"ם איננו חזות הכל, כוח הישוב וכוח ההעפלה באלה ובהאדרתם הוא סוד משגבה של הציונות בתקופה זו… תתמיד העליה ותקום המדינה היהודית ואני מאמין שבקרוב בימינו…", הסנטור האמריקאי בולדווין הציע לממשלתו הקמת מדינה משותפת בארץ ישראל ליהודים וערבים למטרות הגנה, הצעת הסוכנות היהודית להקמת מדינה עברית וערבית זו לצד זו, גולדה מאירסון (מאיר) הכריזה במסיבת עיתונאים שהיהודים זכאים לקבל עליה יהודית, התיישבות יהודית, ועצמאות יהודית, יציאת הבריטים מתל אביב חזרה לבריטניה החלה, ווייצמן מכריז בלונדון כי בתנאים מסוימים נכונה המנהיגות הציונית לקבל את תכנית החלוקה, דיונים קדחתניים באו"ם בניסיון להביא לפתרון בעיית ארץ ישראל, שמועות על משלוח מעפילים למלטה, גילוי דעת של הנהלת הסוכנות היהודית לקראת הדיונים באו"ם על הקמת מדינה יהודית: "אם תובא בעית ארץ-ישראל לפני האומות המאוחדות יהא בזה מפנה מדיני רב משמעות. יודגש מחדש אפיין הבינלאומי של שאלת ארץ ישראל והעם היהודי, הענין יצא ממיצר הסכסוך בין העם היהודי לבית ממשלת המנדט ויהיה לנושא של אחריות בינלאומית", מאבק ההנהגה הציונית במדיניות הספר הלבן, דברים שאמר משה שרתוק (שרת) בכינוס סניפי מפא"י – "נלך לאו"ם בתביעת הזכות הנשענת על המנדט לבית לעם העברי בארץ ישראל. נופיע בשם מצוקת העם בגולה ובעובדת כוחו ומעמדו של הישוב. על כך נשענת תביעתנו לקבוץ גלויות ולהקמת מדינת ישראל", מעפילי אוניית "מולדת" 1570 במספר גורשו לאחר התנגדות חריפה לקפריסין, יש למצוא את המשען באנגליה ובאמריקה לקראת ההליכה לאו"ם, חמש המעצמות הגדולות הסכימו לכינוס מושב מיוחד של אסיפת או"ם לדיון בבעיית ארץ ישראל… עם קבלת הבקשה הבריטית תפנה מזכירות האו"ם טלגרפית לכל 55 המדינות החברות, 1264 רישיונות עלייה נשלחו עד כה לאזור הבריטי בגרמניה, ניסיונות לנתח ולנחש כיצד תצבענה המדינות השונות באו"ם בשאלת הקמת המדינה היהודית, ניסיונות להמעיט בכוחה של הנציגות הערבית באו"ם, ועוד. 15 גיליונות מרביתם בני דף אחד המודפס בשני צדיו ומשוכפל בסטנסיל. בחלק מהגיליונות ארבעה עמודים. מצב כללי טוב מאד.
15 גיליונות מרביתם בני דף אחד המודפס בשני צדיו ומשוכפל בסטנסיל. בחלק מהגיליונות ארבעה עמודים. מצב כללי טוב מאד.
"הקשישים נקראים לתפקידי עזר רבי אחריות שאינם פחותים בערכם לתוצאות מלחמתנו…" – "לאזרח במדינת ישראל" – כרוז מנוקד הקורא למבוגרים לקחת חלק פעיל במלחמה באויב הערבי בעיצומה של מלחמת העצמאות על ידי הקמת עמדות ביצורים להגנה מפני כדורי האויב. אגף הביצורים, 8 בספטמבר 1948.
הכרוז פונה לאזרחים המבוגרים שאינם נוטלים חלק פעיל בלחימה בדרישה להצטרף למאמץ המלחמתי על ידי הקמת עמדות מבוצרות באזורים בהם האויב הערבי יורה. "המלחמה שהוטלה עלינו טוטלית היא. היא דורשת כחות מגברים מכל אדם בישראל. הצעירים נמצאים בחזית ונלחמים באויב, הקשישים נקראים לתפקידי עזר רבי אחריות שאינם פחותים בערכם לתוצאות מלחמתנו… אתה תקים לאיש החזית עמדה, בה הוא מוגן מכדורי האויב ופגזיו, וממנה ישלט על מרחבי החזית… רק יציאתך לקוי החזית תתן לך הרגשה כנה של שתפות עם חילינו בחזית במלחמתם באויב, קבל את הצו כיאה לבן עם לוחם, עודד את חבריך למלאותו מתוך אמונה ובטחון בנצחוננו. אגף הבצורים ליד מטה המחוז".
במהלך מלחמת העצמאות, כאשר רבים מהצעירים גויסו לשורות הפלמ"ח, ההגנה והצבא, נשאו המבוגרים בעורף באחריות כבדה להגנה על היישובים. גברים ונשים בגיל העמידה וזקנים לקחו חלק פעיל בהקמת ביצורים, חפירת תעלות קשר, בניית עמדות ירי, הקמת קירות מגן מ"שקי חול", ולעיתים גם בפיקוח על הצעירים שנותרו בעורף. ביישובים מבודדים, לעיתים היו אלה המבוגרים שעמדו בחזית העשייה: חפרו בידיים חשופות, גררו אבנים, מילאו שקים באדמה וסייעו בלילות להניח מוקשים ולהכין את השטח להתקפות. הפעילות נעשתה לא אחת תחת אש, ברוח מסירות שאין שנייה לה. תרומתם הייתה קריטית בשמירה על קווי הגנה והכנה לעמידה במצור.
24×16 ס"מ. קמטים קלים. מצב טוב מאד.
"עיר הזהר והאר"י חוגגת את שחרורה ונצחונה". גיליון חגיגי של "קול צפת" המכריז על הסרת המצור הערבי ושחרורה של העיר במלחמה העצמאות. "יוצא לאור בפקודת מפקד העיר צפת מטעם ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל" – כותר הגיליון הודפס בדיו זהובה לרגל שחרורה של העיר צפת שהיתה נצורה בידי הערבים. צפת, 12 במאי 1948.
בראש הגיליון נכתב במאמר המערכת: "היום הגדול לו צפינו בא. צפת עיר הקודש, בירת הגליל, שוחררה. מעטים נגד רבים עמדו לוחמי צפת בגבורה עילאית נגד הכח העדיף של האויב. האומץ, ההקרבה והמסירות ללא גבול הביאו את הנצחון הגדול. דגל תכלת לבן הונף על מבצר משטרת כנען. צפת הנצורה שוחררה. הדרך לפנים הארץ נפתחה. האויב הוכה מכה נצחת. מפלתו נהפכה למנוסת בהלה בהמון. לידינו נפלו כמויות גדולות של נשק ותחמושת. השלל הוא רב. בזעם עצור ובכאב כבוש, נזכור ביום שמחתנו זה את כל חללינו היקרים אשר נפלו במלחמת השחרור של עירנו ולא זכו ליום הנצחון הזה. יהודי צפת ומגיניה מרכינים ראש לזכרם. ברכת אחים נאמנה מיהודי צפת המשוחררת שלוחה למגיניה ומשחרריה ולכל הישוב העברי העומד במערכה בארץ. בשחרור ארצנו ובהקמת המדינה העברית נחוג את חג הנצחון".
בהמשך מובאים פסוקי שמחה ונצחון: "זה היום קוינו לו נגילה ונשמחה בו!", "ודבר אלוקינו יקום לעולם", "ורדפתם את אויביכם", ועוד. ומתואר כיצד נכבשה העיר כולה בידי כוחות ההגנה.
הקרב על צפת במלחמת העצמאות נערך בין 16 באפריל ל-11 במאי 1948 בין כוח המגן העברי לכוחות צבא ההצלה הערבי. הקרב נסתיים בניצחון הצד היהודי, ובעקבותיו עזבה האוכלוסייה הערבית את צפת. ביום שלמחרת יצא הגיליון שלפנינו והכריז על ניצחון הכוחות היהודים.
העיתון "קול צפת" ראה אור בהוראת מפקד העיר, מאיר מיבר, מחשש לנטישה המונית של יהודי צפת בתקופת המלחמה. כותבי העיתון שוכנו במטה ההגנה, ובין החודשים ינואר למאי 1948 הדפיסו אחד עשר גיליונות עם מסרים לוחמניים לתושבי צפת. לגיליונות נודעה חשיבות גדולה בהפגת המתח בקרב הישוב היהודי והפצת מידע חיוני בעת הקרבות העזים.
[1] דף. סימני קיפול קלים. מצב טוב.
The Treatment of Jews in Egypt and Iraq – הטיפול ביהודים במצרים ובעיראק – דוח רשמי מפורט על רדיפת היהודים בארצות המזרח בעקבות הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ובחודשים שקדמו לה. הוצאת הקונגרס היהודי העולמי (World Jewish Congress). ניו יורק, דצמבר 1948. נדיר.
לאחר קבלת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947, החלה התפרצות של אלימות נגד יהודים במדינות מוסלמיות שונות – לרבות טבח בעדן, מהומות באיראן ובצפון אפריקה, ופוגרומים נוספים. האלימות הפיזית אמנם נחלשה במקומות מסוימים, אך אפליה כלכלית נמשכה כלפי יהודים במדינות כמו סוריה ולבנון. מצרים ועיראק ניהלו "מלחמה בשתי חזיתות" – האחת צבאית נגד מדינת ישראל, שבה נחלו תבוסה; והשנייה פנימית, נגד אזרחיהן היהודים, שבה הצליחו יותר. מצבן של הקהילות היהודיות בשתי המדינות הללו הלך והחמיר, עד כדי סכנת עקירה מוחלטת של קהילות עתיקות.
החוברת שלפנינו הינה למעשה דוח בזמן אמת המספק מידע מפורט על רדיפת היהודים בארצות אלה. "מה שמתרחש במצרים ובעיראק אינו אלא תכנית מכוונת ומחושבת להשמדת מיעוט חסר אונים. מטרתה של חוברת זו היא להסב את תשומת לבו של העולם למצוקתם הטרגית של היהודים בארצות אלה, להצביע על הסיבות האמיתיות וההיקף של מעשי האלימות והאפליה שנעשו בהם בחודשים האחרונים." (מהמבוא).
הדוח מתאר מעשי רדיפה ואלימות שהופנו כלפי יהודים החל מיום החלטת האו"ם על תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר – בקהיר המשטרה פרצה לבתי היהודים ורבים נעצרו, התנהל קמפיין עיתונאי נגד היהודים ונטען שהם מתכננים "פשעים נוראים" נגד הערבים במטרה להחליש את רצונם להלחם בערבים. במקביל אישרה מצרים הצעת חוק זריזה שהוכנה על ידי הוועדה הפוליטית של הליגה הערבית, שקבעה את כליאתם של ציונים פעילים, החרמת רכושם, והקפאת רוב הנכסים היהודים בתחילת מאי 1948. במאי החלו המצרים לכלוא יהודים בבנין בית הספר האיטלקי ברחוב פואד אל אוול בקהיר לאחר שבוצעו אחריהם מעקבים משטרתיים חשאיים. יהודים הואשמו בפעילות ציונית- כ 1300 יהודים נעצרו. זאת ועוד, נאסרו כל התקהלויות יהודיות לרבות בבתי הכנסת, קהילות וארגונים יהודיים נדרשו למסור את שמותיהם וכתובותיהם של חבריהם. ביוני המשיך גל הטרור כשמעצרים של יהודים מתבצעים על סמך הלשנות סודיות ללא כל תירוץ. ב 20 ביוני ארע פיצוץ של בתי היהודים בשכונת חרת אל כריים – בו נהרגו למעלה מ 20 איש – את הרצח סיווגו הרשויות כ"רצח לא מתוכנן בידי אלמונים". בהמשך יהודים הותקפו ברחובות, חנויות של יהודים הוצתו, בתי החולים המצרים החלו להתמלא ביהודים פצועים מחמת הפוגרום, ועוד. הדוח מתאר לפרטים אירועים שונים של מעשי אלימות, מעשי לינץ', מאורגנים ולא מאורגנים נגד יהודים שהתבצעו במצרים במאי – יוני 1948 כאשר ממשלת מצרים ומשטרת מצרים לא עושה דבר לעצור את המהומות, ולעתים היא עצמה מלבה אותם.
חלקו השני של הדוח עוסק באירועים האנטישמים ורדיפת היהודים שאירעה בעיראק באותם חודשים. הדוח מפרט כיצד בעיראק מצבם של 120,000 עד 150,000 היהודים שחיו בה היה אף יותר חמור ממצבם של יהודי מצרים, שכן בידולם בה החל עוד קודם. אפליה תרבותית וכלכלית הייתה מדיניותה של ממשלת עיראק העצמאית כמעט מאז הקמתה בשנת 1932. נעשו מאמצים לגרש יהודים מעולם המסחר, המנהל והמקצועות; תלמידים יהודים לא התקבלו לבתי ספר תיכוניים ואוניברסיטאות; בתי ספר יהודיים נשללו מסובסידיות מהמדינה והוראת עברית ותנ"ך נאסרה. המרד הפרו-צירי של 1941 לווה בפוגרום בבגדד, שבו, על פי דיווחים רשמיים, נהרגו 110 יהודים, ומאות נפצעו, מאות מפעלים יהודיים נבזזו ו-911 בתים יהודיים נהרסו דיווחים לא רשמיים מעריכים את מספר ההרוגים ב-150 ואת מספר הפצועים ביותר מ-700, בעוד שהנזק החומרי הוערך ב-750,000 דינר, או כשלושה מיליון דולר. מאז, אירעו מעת לעת מעשי אלימות אישיים. התפרצות חדשה של אלימות המונים התרחשה בבגדד בתחילת יולי 1946, כאשר מאות יהודים נפצעו ומספר חנויות יהודיות נשדדו.
מאז 1947 נאכפו הגבלות על יהודים העוזבים את עיראק. אשרות יציאה בדרך כלל נדחו; ואילו כאשר ניתנו חויבו היהודים להפקיד סכום אסטרונומי באותה העת של 8,000 דולר, אשר הוחרם במקרה של אי חזרה תוך פרק זמן מוגדר. ביולי 1948 הפעילות התרבותית היהודית הופסקה לחלוטין. והתקיים קמפיין אנטי-יהודי מתמשך ומאורגן ברדיו, בעיתונות, במסגדים וברחובות.
בית הנבחרים העיראקי העביר חוק לפיו מי שיתפס בפעילות ציונית יוענש בהוצאה להורג ולכל הפחות עונש מינימלי של 7 שנות מאסר. על פי מקורות אמינים, ממשלת עיראק נקטה צעדים חמורים נגד היהודים על ידי הקפאת רכושם וסחורותיהם, וכליאה של בין 400 ל-500 במחנות מעצר בטענה שרכשו רכוש בישראל. סנאטורים ופקידי ממשל בכירים הושמו במעצר בית. עשרות יהודים נידונו לעונשי מאסר שונים בגין אהדה או קשרים לכאורה עם ציונים. וכן מדווח על מקרי רדיפה רבים נוספים.
גל הרדיפות ביטא תגובה עוינת לעצם קיומה של ישראל וניסה לקשור בין יהודי המזרח לבין הציונות, תוך פגיעה קשה באוכלוסייה אזרחית שליוותה את ארצות אלו במשך מאות שנים.
23 עמ'. כתם על גבי המעטפת. מצב טוב – טוב מאד.
מכתב היסטורי מאת דוד בן גוריון לרמטכ"ל דאז מרדכי מקלף (הרמטכ"ל השלישי של צה"ל בשנים 1952-1953) בו מתווה בן גוריון את הדרך בה צריך להיבנות צה"ל, ומורה לשחרר מהצבא את כל החיילים הלא חיוניים למאמץ המלחמתי לטובת המאמץ האזרחי. הדפסה במכונת כתיבה על גבי נייר מכתבים רשמי של ראש ממשלת ישראל וחתימת ידו של בן גוריון. כמו"כ תיקונים קלים בגוף המכתב בכתב ידו של בן גוריון. ירושלים 8 בדצמבר 1952.
במכתבו מסביר בן גוריון למקלף כיצד היא חלוקת הכח הנכונה בין הצבא לצרכים האזרחיים: בטחון ישראל נשען על יכולתו הכוללות של עם ישראל, ולא על יכולת הצבא בלבד – אל היכולת הצבאית יש לצרף את יכולת המשק, הכלכלה והמוסר היוצרים כולם יחדיו את כוחו של העם. בדבריו מדגיש בן גוריון כי הצבא איננו הגורם היחיד לביטחון ישראל. הוא מוסיף כי תפקידו של הצבא הוא להיות מוכן לבלום פלישה פתאומית של האויב, אך ככל שאין הצבא זקוק לחיילים למטרה זו עליו לשחררם לטובת המשק וכלכלת המדינה. בן גוריון מוסיף ומתווה הוראות פרטניות בקו זה: "יש לקצץ לא פחות משלושת אלפים אזרחים בשרות הצבא, ולבטל את כל הפונקציונלים (בין חיילים בין אזרחים) שאין עבודתם צריכה להיעשות דווקא בצבא, ואפשר לעשותה בבתי מלאכה אזרחיים או על ידי קבלנים פרטיים", וממשיך ומורה: "שיא כוח האדם בצבא הקבע גבוה למעלה מן הצורך ומן היכולת, ויש להקטינו באלפיים איש, ולשחרר כל הבלתי יעילים והבלתי הכרחיים" . כמו"כ במובן הכלכלי קובע בן גוריון כי "יש לפטר משרות חובה כל אלה שהצבא חייב בתמיכת משפחתם בסכומים ניכרים לאחר שעברו אימון בסיסי מלבד בעלי מקצוע חיוניים לצבא" , ומורה לרמטכ"ל לבטל כל כפילות בשירות הביטחון.
השקפת עולמו של בן גוריון כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתב היתה אז "נגד הזרם" כשמערכת הביטחון דרשה עוד ועוד גיוסים בהעמידה את צה"ל כזרוע החשובה ביותר של מדינת ישראל. ואף שבן גוריון עצמו היה זה אשר הגדיר את צה"ל כ"צבא העם" הוא ידע לסמן לו גבולות ברורים. בשנת 1952 ניצבה מדינת ישראל הצעירה בפני אתגר כפול: מצד אחד, התמודדות מתמשכת עם איום ביטחוני מצד שכנות עוינות, ומצד שני – בנייה כלכלית וחברתית כמעט יש מאין, תוך קליטת גלי עלייה המוניים. צה"ל היה עדיין צבא בהתהוות, אך כבר הפך לארגון ממוסד עם צבא קבע, שירות חובה, ומערכות תמיכה אזרחיות פנימיות רחבות. על רקע זה, הדגיש בן גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון, כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על הכוח הצבאי לבדו, אלא על מכלול הכוחות של העם כולו: המשק, הכלכלה, המוסר הלאומי והחוסן האזרחי. במכתבו מ־1952 הוא מבקש לעצב את דמותו של צה"ל כצבא יעיל, מדוד וקשוב לצרכים האזרחיים של מדינה מתפתחת, היודע את גבולותיו. מדיניותו שיקפה גישה מערכתית מושכלת, לפיה צבא חזק אינו נמדד בגודלו ובגיוס כל מי שרק ניתן, אלא בהכרת מקומו במכלול האיזון בין ביטחון לבין פיתוח לאומי, ושחרור מספר החיילים המפר איזון זה.
[2] דף. 28×22 ס"מ. .נייר מכתבים רשמי. חורי תיוק. מצב טוב.
מכתב חריף במיוחד ששלח העיתונאי מלכיאל גרינוולד לד"ר משה קרן (כתב ופרשן פוליטי בעיתון "הארץ") נגד ישראל קסטנר בעיצומה של הפרשה שטלטלה את מדינת ישראל, לאחר מתן גזר הדין במשפטו בו נקבע על ידי השופט כי בנימין הלוי כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו. 10 ביולי 1955. הדפסה במכונת כתיבה וחתימת ידו של גרינוולד. גרמנית.
המכתב נשלח לד"ר קרן בעקבות תגובה צוננת שפרסם לאחר שנפסק דינו של קסטנר. במכתבו מתבטא גרינוולד בביטויים קשים ביותר נגד קסטנר ואופיו וכותב: " בכל חייו, האיש הזה מעולם לא עבד שעה אחת בעסקנות, תמיד רק בשביל כסף ו … דברים אחרים, כי שחקן קלפים והימורים פתולוגי, נבל, שיכור, רודף שמלות לעולם לא יכול להספיק לו כסף. יש לומר, לזכותו של עורך דיני, שמסיבות זהירות, הוא לא רצה לפנות ל"דברים ישנים", כי אחרת המשפט עדיין לא היה מסתיים. אני יכול להציג בפניכם עשרות אנשים החיים כאן שנפלו קורבן להונאת הדרכון והתעודות שלו כבר בתחילת שנות ה-30. הוא סיכן ישירות את חייהם של האנשים האלה כאשר נמלטו מקלוז' כפליטים צבאיים, והכספים שהופקדו בידיו אבדו. הזמן יגיד, בהחלט יתכן שכל העניינים האלה יפתחו מחדש במקרה של חקירה נוספת, ותיק חבילות המתנה ה"חסרות" של עובדי הכפייה הרעבים והקפואים בדרום רוסיה, שהביא לחקירה משמעתית ארוכה (וטיוח פתטי ומעורר רחמים) וכו', הגנה על ה"עסקן" מפני. טרחו לאתר את הנתונים שלי, ואולי תחוו ניסים משלכם. אולי אתם מתעניינים גם בקשר השערורייתי והקרוב של קסטנר עם האנטישמי הפרוע ד"ר ואיה-וויבודה שנדור בטרנסילבניה. ג'והן גם היה מעוניין לאסוף מידע בנושא ולשאול את קסטנר מדוע הוא יכול לומר לשופט שהוא לא יודע "היכן, עם איזו מפלגה, מקומו בישראל" כאשר הוכח שלאחר הגעתו המאוחרת באופן מחשיד לכאן, הוא חיפש קשרים עם מפלגות שונות, אפילו עם לח"י, בתמורה להבטחה למשרה בשכר טוב בחו"ל? אדם שהשתייך למפא"י בחו"ל בשכר קבוע אינו יודע היכן יהיה מקומו בישראל. האם הוא לא קרייריסט מהסוג הגרוע ביותר? אני לא רוצה להטריד אותך עם עוד דברים מבשרים רעות, אבל אולי, כעורך של עיתון בעל מוניטין, כדאי שתשקול האם בחרת בדרך הנכונה בטיפול בעוולותיו של קסטנר… מלכיאל גרינוולד".
ישראל רודולף קסטנר – עיתונאי, משפטן ופעיל ציוני בהונגריה בתקופת השואה. נודע בעיקר בזכות מאמציו להציל יהודים הונגרים, ובמיוחד בהובלת הרכבת שיצאה מבודפשט לשווייץ ביוני 1944 – ובה ניצלו כ-1,684 יהודים, תוך תיאום עם אדולף אייכמן ואנשי האס-אס. לאחר עלייתו לארץ, הפך קסטנר לדובר משרד המסחר והתעשייה ולפעיל פוליטי במפא"י. אך בשנת 1952 פורסם בעיתון השבועון "העולם הזה" מאמר שתקף אותו קשות והאשים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים. העיתונאי מלכיאל גרינוולד, בעלונו המשוכפל תחת השם "מכתבים לחברי המזרחי", האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים, בכך שכביכול "מכר את נשמתו לשטן" כדי להציל את מקורביו, תוך הסתרת מידע על גורל יהודי הונגריה. מדינת ישראל בחרה להעמיד את גרינוולד לדין על הוצאת דיבה, והפכה בכך את קסנר למעין תובע מטעם המדינה. ב 22 ביוני 1955 פסק השופט בנימין הלוי כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" – קביעה קשה ביותר, שהתקבלה כהצדקה לטענות גרינוולד. הלוי קבע שקסטנר הסתיר מידע מיהודי הונגריה על גורלם במחנות ההשמדה, וכי עדותו לטובת פושע נאצי במשפט לאחר המלחמה (קורט בכר) מצביעה על "שיתוף פעולה". הציבור בישראל סער. ממשלת מפא"י, שעמדה מאחורי קסטנר, הותקפה קשות. קסטנר הפך לסמל ציבורי של "הסתרת האמת" ו"אטימות שלטונית". במרץ 1957 נרצח קסטנר בתל אביב על ידי מתנקש מהימין הרדיקלי. לאחר מותו הפך בית המשפט העליון את עיקר פסק הדין. נקבע כי גרינוולד אכן הוציא דיבת קסטנר וכי אין כל ראיה שהוא "שיתף פעולה" עם הנאצים. הפרשה חידדה את הקרע הפוליטי בישראל בין ימין לשמאל, בין גישות שונות ליחס לשואה, ובין מוסר אישי להישרדות ציבורית.
[2] דף. 28×21 ס"מ. מצב טוב.
Een millioen "geland". En velen zullen volgen . De immigratie naar Israel voor de Collectieve Israel Actie-Keren Hajesod uitgegeven door de jewish Agency te Jeruzalem – מיליון עלו, ורבים ילכו בעקבותיהם. עליה לישראל. עלייה ארצה בעקבות הפעילות הישראלית הקולקטיבית-קרן היסוד. חוברת לעידוד העלייה לארץ ישראל לציון עלייתם של מיליון יהודים בשתים עשרה השנים הראשונות מאז קום מדינת ישראל, מלווה בתצלומים נדירים של עולים מעדותיהם השונות, הוצאת הסוכנות היהודית בירושלים. הולנד 1961. הולנדית.
חוברת שיצאה בהולנד במטרה לעודד עליה לישראל. החוברת סוקרת את מפעל העליה הגדול ארצה בשנים הראשונות למדינה בסיוע קרן היסוד. בין היתר מופיעה טבלה של מספר העולים לארץ מהארצות השונות מיבשת אירופה, ארצות האסלם ושאר מדינות, בין השנים 1948 ל 1961. בחוברת סקירה מפורטת על האופן בו מטופלים העולים החדשים עם הגיעם לארץ, פיזור העולים בכפרים ובעיירות, שילוב העולים בתעסוקה, שילוב העולים בעבודת הקרקע, אופני הסיוע ליהודים להגר ולעזוב את ארצות מגוריהם לטובת עלייה לארץ ישראל, ועוד. לאורך כל דפי החוברת תצלומים היסטוריים נדירים של העולים עצמם מארצות פזוריהם, ההתרגשות בעלותם ארצה, פיזורם בערים ובכפרים ושילובם בתעסוקה הישראלית.
חוברת נדירה ביותר. איננה מופיעה בקטלוג הספריות העולמי world cat.
[29] עמ'. 23 ס"מ. מצב טוב.
חוק הרמת הצבא : עם מלואים. תרגום מהמקור התורקי. שנת 1332 לחשבון הממשלה – 1914 ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה (אך למעשה הודפסה ב 1916 על פי תוכן החוברת). חוקי הצבא העות'מאני. החוברת הודפסה עבור הציבור היהודי בארץ ישראל לקראת גיוסם של נתינים עות'מאנים לצבא עם פרוץ המלחמה. דפוס עזריאל, ירושלם – מהדורה ראשונה. נדיר.
הצבא העות'מאני של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 עבר רפורמות רבות במסגרת ניסיונות מודרניזציה. בשנת 1908, לאחר מהפכת הטורקים הצעירים, הונהגו חוקי גיוס כלליים, שהחילו לראשונה את חובת השירות גם על בני המיעוטים, כולל יהודים. לקראת מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), עוד קודם לכניסתה של האימפריה למלחמה לצד גרמניה, הוחל גיוס נרחב של בני האוכלוסיות המקומיות. הגיוס עורר התנגדות רבה בקרב היהודים בארץ ישראל, שניסו לעיתים להימנע ממנו בדרכים שונות – מהגירה, התחמקות, או תשלום כופר נפש. הצבא העות'מאני היה רב-לאומי וכלל חיילים מכל רחבי האימפריה – ערבים, טורקים, כורדים, יהודים, נוצרים, בלקנים ועוד. בכל זאת הוא מילא תפקיד חשוב בזירות הלחימה במזרח התיכון.
בין שלל החוקים המופיעים בחוברת ניתן למצוא: "כל גבר עותומני טעון על פי חוק זה חובת צבא, יוצאת מן הכלל היא משפחת עותמן העליונה", חובת הצבא חלה על כל אדם בהגיעו לגיל 18, מופיעים תקנות הקריטריונים לגיוס, תנאי הפטור, המיון ליחידות השונות, דיני מס הצבא, תקנות מיוחדות למשרתים לזמן קצר, סדר יום הגיוס, הראויים לשירות "נשק": "שוקלים את החיל ומודדים את קומתו ואת היקף חזהו. החיל לעבודה בנשק צריך להיות בריא מאד, בעל קומה, מחונן בכח גופני לפי החק, המסוגל לשאת את תלאות המלחמה…", וכן נקבעו קנסות חמורים למשתמטים מחובת הגיוס – מופיע סעיף בו נכתב: "אלה שנתפסו אחרי שמלאו להם 35 שנה, ואפילו אם הם מסוגלים לעבודת הצבא, אין לוקחים אותם עוד לעבודה בנשק, אלא מעבידים אותם בעבודות בנין וסלילת דרכים במשך חמש שנים, ובעד יתר הזמן של חובת הצבא שמים עליהם מס צבאי". כמו"כ מופיעים דיני תשלומי כופר, ועוד.
45 עמ'. כריכה רכה, מקורית. מצב טוב מאד.
A Book of Jewish Thoughts for Jewish Soldiers & Sailors: Selected and Arranged – מאת רבי J. H. Hertz – רבה הראשי של בריטניה רבי יוסף צבי הרץ, הוצאת EYRE & SPOTTISWOODE, LTD, לונדון 1917 – מהדורה שלישית הכוללות קטעים רבים שלא הופיעו במהדורות הקודמות. ספרון כיס – תפילה והגות יהודית שנדפס במיוחד עבור מלחים וחיילים יהודים אשר שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.
ספרון כיס לחייל העברי עשיר בתוכן ומקיף את חייו של היהודי. בהקדמת הרב הרץ הוא מקדיש את הספר "לאחי היהודים בשירות פעיל" וכותב: אני שולח לכם את הספר הקטן הזה של מחשבות יהודיות, ומקווה שהוא יגיע לכל אחד ממלחיו וחייליו היהודים של הוד מלכותו. הוא מביא לכם את המסר הנצחי של אמונתנו הקדושה; זיכרונות של נאמנות יהודית ומות קדושים בשירות האל והאנושות לאורך הדורות; כמו גם הרהורים על הסוגיות הגבוהות יותר של סכסוך עולמי זה, כאשר הן נבחנות מנקודת מבט של היהדות. יתר על כן, בכל אירוע קדוש בשנה היהודית, תמצאו בו הד של תו אופייני כלשהו של החג, שיזכיר לכם את נצחיותה של ישראל ואת תורתו… תפילותיי ותפילות כל בית ישראל עמכם, מי יתן וצאתכם ובואכם לשלום…".
הספרון מורכב מחמישה פרקים – הלוחם היהודי – כולל פסוקי גבורה יהודית וקטעים על אהבת היהודים לאנגליה ותרומתם לממלכה, אנשי הספר – על סוד הנצח של עם ישראל לאורך הדורות, קול התפילה – קטעים מסידור התפילה לחול ולמועדים וכן קטעי מוסר ומחשבה העוסקים במועדי ישראל כולם, קול החכמה – המוסר היהודי, ערך האדם והחיים מחכמי ישראל במשך הדורות קטעים מחכמת שלמה, הרמב"ם, מהזוהר, רבי שמשון רפאל הירש, וכן ציטוטים מדבריהם של תיאודור הרצל, מרקס נורדאו, ואחרים על התנועה הציונית ומטרותיה ("התנועה הציונית כיום התנועה העממית הגדולה ביותר שידעה ההיסטוריה היהודית אי פעם" – מדבריו של לויסיאן וולף), ועוד. ומפתח מקורות. המהדורה השנייה של הספרון כללה גם פרק העוסק ב"עדות העמים" בהם הביא רבי הרץ ציטוטים ממחברים לא יהודים בשבח העם היהודי. במהדורה זו הוא בחר להשמיט פרק זה.
180 עמ'. 13 ס"מ. כריכה מקורית. קמטים קלים בחלק מהדפים. מצב טוב.