מדינת היהודים (Der Iudenstaat), דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים, מאת ד"ר תיאודור הרצל – מתֻרגם ברשיון מיוחד מאת המחבר ע"י מיכל בערקאוויטש [ברקוביץ] . הוצאת "תושיה", ורשה תרנ"ו (1896) – מהדורה עברית ראשונה.
מהדורה עברית ראשונה של ספרו המפורסם של תיאודור הרצל הדן בבעיית היהודים ובצורך בפתרון מדיני-לאומי. הרצל כתב את הספר במהלך לילות ארוכים, בדירתו בווינה, כסביבו גלי אנטישמיות מתפרצים מכל עבר – מפרשת דרייפוס בפריז ועד הפוגרומים במזרח אירופה. הרצל אשר דבק בחזונו וסירב להיכנע לנרטיב המקובל כתב: "אין בן אנוש עשיר או בעל עצמה היכול להעתיק עם שלם ממקום למקום. רק רעיון יכול לעשות זאת. לרעיון המדינה ודאי יש עצמה כזאת, היהודים חלמו חלום זה משך הגלות הארוכה. הסיסמא עתיקת היומין שלנו היא 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר" (מדינת היהודים). הספר הינו המסמך ההיסטורי המכונן ביותר בתולדות הציונות המדינית. הרצל, טען כי הפתרון ל"אנטישמיות הבלתי פתירה" באירופה טמון בחזון הקמת מדינה יהודית ריבונית אותו שרטט כאן לפרטי פרטים. הוא האמין כי אם תתארגן תנועה יהודית בינלאומית, מדינה כזו תוכל לקום על בסיס הסכמות מדיניות עם המעצמות. מיד עם פרסומו חולל הספר סערה רבתי. מרבית אנשי הציבור, יהודים ולא יהודים, ראו בו דבר הבל, ורבים ביקרוהו קשות: "שום אדם בווינה", טען הסופר שטפן צווייג, "לא הושם ללעג כהרצל". למרות קולות הרקע פרסום הספר הביא לתוצאות מעשיות מהירות בדמות יסוד הקונגרס הציוני העולמי הראשון כשנה לאחר שראה אור, והרצל הפך מסופר-עיתונאי פרטי למנהיג התנועה העולמית המשפיעה ביותר בהיסטוריה היהודית של המאה.
"מדינת היהודים" יצא לאור כחלק מסדרת "ספרי-עם" של הוצאת "תושיה", באותה שנה בה יצאה לאור המהדורה הגרמנית. במקור הספר יצא בכריכה אחת עם "כנסת הגדולה, או, הקונגרס השני בבזל", בעריכת נחום סלושץ. הוצאת "תושיה", ורשה תרנ"ט (1898). לפנינו ללא הספרים הללו, וללא רשימת הספרים בהוצאת תושיה שהופיעה במהדורה המשולבת. "מדינת היהודים" עצמו בשלמות כולל המעטפת האחורית.
[1] דף (מעטפת קדמית), 2, IV, 82 עמ'. לא כרוך. מהודק בסיכות. מצב טוב.
מכתב בכתב ידו וחתימתו של זאב ז'בוטינסקי אשר נשלח אל מנהל מחלקת הכספים של הנהגת התנועה בלונדון. במכתבו מתווה ז'בוטינסקי את הדרך לבניית תשתית ארגונית ופיננסית לתנועה הציונית הרוויזיוניסטית באירופה, ומסביר כי המבנה הפורמלי של ההנהגה המדינית חייב להשען על מנגנון כלכלי עצמאי יעיל, אחרת הוא יקרוס. ללא ציון תאריך. (שנות ה־30 בקירוב). גרמנית.
לשון המכתב:
"לכבוד המנהל בפועל של מחלקת הכספים,
משרד, לונדון, ד"ר דנזן הנכבד,
בהעדרו של ד"ר וייל, שמסור כמיטב יכולתו אך אינו יכול לבדו לטפל בהכנות לפרויקט "רגֶר", אני שולח לך תזכיר זה על תכנית לביסוס המערכת הכספית.
העתיד של כל תנועתנו תלוי בארגון הכספים. הארגון הכספי מהווה את הבסיס הראשי של כל הפעילות.
אין בסיס אחר שיכול לבוא במקומו. אנו עומדים בפני הצלחה או כישלון. לא נוכל להשיג את מטרותינו אם לא נצליח להקים מערכת גבייה מהשטח. אי אפשר יותר להסתפק במבנה הפורמלי של הנהגות מדיניות– חייבים להקים מנגנון כלכלי עצמאי, שתהיה לו סמכות מלאה מצד התנועה, ותיפתח גישה ברורה ליחסי תיאום עם האיגוד העולמי של הציונות החדשה.
יש להקים מנגנון כזה מיד – הצעד הראשון חייב להיעשות כבר בפראג. עלינו למסור את האחריות לעניין הזה לידי מחלקת הכספים תוך שמירה על גמישות מרבית, אך עם אחריות ברורה וניהול מדויק.
כך נוכל להעביר את הסמכויות למרכזי האזורים, במיוחד לסניף המרכזי של נ.צ.ח. (הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים), וכן למחלקת החָרשָׁה (כנראה שם קוד או שם מחלקה פנימית). כדי לקדם את העניין – יש להקים ועדה מיוחדת בפראג, שתפקידה יהיה לפעול מול הרשת הקיימת, ולשלוח ממנה אנשים לשטח עם פקודות ברורות. במיוחד יש לפנות למרכזי האזורים ולהסביר שעתה חובה עליהם להיכנס לתהליך הביסוס הכספי, ואם לא – יש לשלול מהם סמכויות. כל אזור שלא יוכל להבטיח בסיס מספק לא יוכל להשתייך לתנועה.
בברכה,
ז. ז'בוטינסקי".
זאב ז'בוטינסקי (1880–1940) מדינאי, סופר, עיתונאי ומנהיג ציוני מרכזי, מייסד הציונות הרוויזיוניסטית ומפלגת הצה"ר (הסתדרות ציונית רוויזיוניסטית). בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עמד ז'בוטינסקי בראש מאבק מדיני נמרץ להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל "בזמן הקרוב ביותר האפשרי", והוביל קו תקיף כלפי הנהגת ההסתדרות הציונית, שנחשבה לדעתו פשרנית מדי. עם התגברות האיום הנאצי והתגברות האנטישמיות באירופה, הקדיש ז'בוטינסקי מאמצים רבים להקמת תשתית ארגונית ריכוזית לתנועתו בגולה, ובמיוחד למיסודה של התנועה בלונדון ובאירופה. הוא שאף ליצור מערכת כספית עצמאית ומתפקדת, שתוכל לתמוך בפעילות פוליטית, בהגנה העצמית ובחינוך הלאומי. בשנים אלו חיזק את מעמדו כמנהיג לא רק רעיוני אלא גם מנהלי, ופעל להקמת התגייסות יהודית לצבא הבריטי, רעיון שהבשיל ביוזמתו להקים את הלגיון היהודי (Jewish Legion). במקביל, ניסה לארגן מפעל חירום לעלייה המונית לארץ ישראל שהיה מנוגד למדיניות הספר הלבן הבריטית. ב־1940, בעיצומם של מאמצים אלה, נפטר בניו יורק באופן פתאומי – אך השקפתו ודרכו היוו בסיס אידאולוגי ומוסדי ליצירת תנועת החרות ולאחר מכן לליכוד הלאומי במדינת ישראל.
[1] דף. כתוב משני צידיו. סימני קיפול וחיזוקים בהדבקות דבק נייר. לאורך המכתב תיקן ז'בוטינסקי את הנוסח המקורי, ואף מחק כמה מילים. מצב טוב.
"רוב כנופיות הרוצחים והמחבלים נשלחו מרצועת עזה… במקום שהאו"ם צריך היה להתערב בנעשה במזרח התיכון על פי חוקי האו"ם עצמם הוא לא עשה זאת, ובמקום שאין בו צורך הוא מנסה להתערב…" – INTERNATIONAL LAW OR ANARCHY IN THE MIDDLE EAST – "המשפט הבינלאומי או אנרכיה במזרח התיכון" – הצהרת מדיניות שנשא ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בפני הכנסת, בתאריך 23 בינואר 1957. דפוס ופרסום אגף ההסברה של משרד החוץ, והודפסה בדפוס הממשלה בירושלים. אנגלית.
תמליל מלא של דברי ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון בענין ההתערבות של האו"ם בנעשה במזרח התיכון לאחר מלחמת סיני. בדבריו מבקר בן גוריון את האו"ם על שכשל בתפקידו לדרוש ממדינות ערב מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, לקיים את הסכם שביתת הנשק שחתמו עליו ב 1949, למרות שאלו הפרו אותו פעם אחר פעם: "שוב גילתה ישראל, לצערה ולתדהמתה, שמוסדות האו"ם התעלמו ללא הרף מהפרות אלה של הסכמי שביתת הנשק ומגילת האו"ם". כמו"כ לדבריו כאשר מדינות ערב ארגנו חרם כלכלי על ישראל שוב לא קיים האו"ם את חובתו על פי הסעיף הראשון במגילת האו"ם: "להשיג שיתוף פעולה בינלאומי בפתרון בעיות בינלאומיות של רמה כלכלית, חברתית, תרבותית". בן גוריון אף מוסיף כי האו"ם אף לא עשה דבר נוכח פעולות האיבה נגד אזרחי ישראל משנות הקמת המדינה.
ממשיך בן גוריון ומבקר את דעתו לגבי השלטון ברצועת עזה ושולל את התערבות האו"ם בנעשה ברצועה, ונדמה שהדברים כאילו נכתבו ממש בימינו אלה: "רצועת עזה, שמעולם לא הייתה שטח מצרי ונכבשה על ידי הפולשים המצרים בשנת 1948 תוך הפרת החוק הבינלאומי, שימשה לאורך השנים כמקפצה לתוקפנות נגד ישראל. רוב כנופיות הרוצחים והמחבלים נשלחו מהרצועה… מרצועת עזה נשלחו יחידות הפדאיון לישראל, וכנופיות של רוצחים וחבלנים אורגנו גם במדינות ערביות אחרות… המצב ברצועת עזה הוא ייחודי, ואף כוח של האו"ם, מעצם אופיו, לא יוכל למנוע את ארגון הפדאיון על ידי הרשויות המצריות באזור זה, ואת הפעלתם בשטח ישראל. כניסת כוח האו"ם לרצועה תגרום להידרדרות במצב הביטחוני של ההתנחלויות הישראליות לאורך הרצועה, ולמעשה, בכל מקום בשטחה המוגבל של ישראל… לישראל אין כוונה לשמור על כוחות מזוינים ברצועת עזה, אך לטובת תושבי האזור ושכניהם מחוצה לה, על ישראל להישאר ברצועה, תוך כינון מערכת יחסים מתאימה בין הממשל הישראלי לאומות המאוחדות. הממשל ישמור על הביטחון הפנימי של הרצועה באמצעות משטרה, ימשיך לפתח שלטון עצמי בקרב האוכלוסייה בערים ובכפרים וימשיך להבטיח שירותים ציבוריים בתחומי הבריאות, החינוך, החשמל, ההשקיה, התקשורת, החקלאות, המסחר והתעשייה. ישראל תעשה כל מאמץ אפשרי ונדרש כדי להוציא את 60,000 תושבי רצועת עזה חסרי הכל ממצבם העגום הנוכחי ולסייע להבטיח להם תנאי קיום נאותים ורמת חיים סבירה… רצועת עזה הייתה נקודה קריטית בכל הנוגע לביטחון, למשבר הכלכלי המתמשך של תושביה ולבעיית הפליטים. ממשל ישראלי בסיוע האו"ם יוכל לפתור את שלוש הבעיות. במקום להמשיך את הסיוט ששרר תחת השלטון המצרי, רצועת עזה תוכל להפוך למגדלור לכל האזור. לראשונה מזה שמונה שנים שורר שלום ברצועה ובסביבתה, ויחסי עזרה הדדית קיימים בין כפרינו הדרומיים לרצועה. לראשונה מזה שמונה שנים מעובדים פרויקטים כלכליים לפיתוחה… שיקום ההשפעה המצרית, ישירות על ידי שובו של הצבא המצרי, או בעקיפין עם כניסת חיל הנחתים של האו"ם, עלול לחסום ולבטל את כל הסיכויים הקונסטרוקטיביים, והרצועה תחזור לאנדרלמוסיה…".
בדבריו קורא בין גוריון לאו"ם לשתף פעולה עם האינטרס הישראלי לרווחתם של כל עמי האזור במטרה למנוע סכסוך חדש במזרח התיכון ולהבטיח כינון שלום אמיתי, מתוך הבנה שרק שליטה ישראלית ברצועת עזה תבטיח גם את השלום וגם את היכולת של ישראל להגן על עצמה במקרה הצורך.
לאחר מבצע סיני בשנת 1956, מצאה את עצמה מדינת ישראל בעמדה מורכבת: מצד אחד, הישג צבאי ברור – כיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה, ומצד שני, לחץ בינלאומי חסר תקדים, בעיקר מצד ארצות הברית וברית המועצות, שדרש נסיגה מידית מכל השטחים שנכבשו. במהלך המבצע נכנסה ישראל לרצועת עזה, אזור שהיה עד אז תחת שליטה מצרית, ונשלט על ידי אוכלוסייה פלסטינית רובה ככולה, שרבים ממנה היו פליטים. הממשל הצבאי הישראלי שנכנס לעזה נתקל בעוינות, בהתקוממות מקומית ולעיתים אף בפעולות טרור מצד כוחות מקומיים. למרות ניסיונות ישראליים לייצב את השטח, האווירה בעזה הייתה מתוחה, והשליטה הישראלית ברצועה נראתה זמנית גם בעיני הממשלה בירושלים.
בלחץ הקהילה הבינלאומית, ובעיקר בעקבות אולטימטום אמריקאי שכלל איום בסנקציות כלכליות, החליטה ישראל לסגת מעזה ומסיני בתחילת 1957. הרעיון שעמד מאחורי ההסכמה לנסיגה היה קבלת הבטחות – בעיקר אמריקאיות ובחסות האו"ם – כי נתיבי השיט במפרץ אילת יישארו פתוחים וכי כוחות האו"ם (UNEF) יוצבו ברצועת עזה וסיני כדי למנוע את חידוש הלחימה. בן-גוריון, ראש הממשלה, לא הסתיר את מורת רוחו מהתוצאה: הוא טען שהעולם דורש מישראל לשלם מחיר על כך שהיא מגינה על עצמה, בעוד שפעולות התוקפנות הערבית מתקבלות באדישות. במצב עניינים זה העביר בן גוריון את המסר הישראלי או שהעולם יאכוף את שלטון החוק הבינלאומי, או שהוא יאפשר התדרדרות לאנרכיה שבה ישראל תיאלץ לפעול לבדה, ונדמה כאילו הדברים נכתבו ממש בימינו אלה.
14 [2] עמ'. מצב טוב מאד.
"הצהרה" – "ארגון האומות המאוחדות החליט לבתר את מולדתנו… בארץ ישראל תהיינה שתי מדינות ערביות ולמדינת היהודים יופרשו לא יותר מ 14 אחוזים מאדמת המולדת… ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי. הוא לא יוכר לעולם". כרזה חריפה במיוחד שהוציא ארגון האצ"ל בתגובה להחלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). כסלו תש"ח – נובמבר 1947. הדפסה בדיו כחולה.
בכרזה מאשים הארגון את הסוכנות היהודית "שהובילו את העם במשך חצי יובל שנים מדחי אל דחי" אשר חתמה על "שטר הפקרה של אדמת המולדת ועתיד האומה". עוד נכתב, בשם ההבטחה האלקית שנתנה לאבי האומה, בשם כל גבורי ישראל שבמשך הדורות, בשמם של הרוגי מלכות, בשמם של אסירי ציון ועוד, כי חתימת מוסדות ויחידים על "חוזה הביתור" משוללת כל תוקף, וכי היא לא תחייב את עם ישראל. ועם ישראל ימשיך במאבק לשחרור ארצו. את הכרזה חותמת ההצהרה: "ארץ ישראל כולה תוחזר לעם ישראל לנצח".
גודל: 50×36 ס"מ. סימן קיפול. מצב טוב – טוב מאד.
"אל העם ואל הנוער!" כרוז דו צדדי תקיף שהוציא ארגון האצ"ל נגד הקוראים לנקוט בדרכי שלום ומשא ומתן להשגת מטרות הציונות, ולחיזוק המאבק המזויין, אשר רק באמצעותו תושג המולדת. אדר תש"ז (מרץ 1947).
"בתוככי ציון הנצורה שוב מנסים אנשי האנכיות הטמאה להרים אולם ולהסית למלחמת אחים. הם – ששקרו לנפשם ורמו את העם, הם – שטעו והטעו והבילונו מדחי אל דחי…". הכרוז מאשים את הצבועים שבפיהם קוראים למאבק בכובש הבריטי, אך כאשר הוא מכה בהם הם רצים לפריז וללונדון לנסות להביא השגים באמצעות שיחות, אותם צבועים טוענים כי התקפותיו של ארגון האצ"ל הם שנתנו תואנה לאויב להטיב מצב צבאי בארץ ישראל, ותוקף אותם: "אכן טענה מעניינת, אם כך יש לומר… סרובם של היוונים להכנע למוסוליני נתן לו "תואנה" לצאת למלחמה נגד יוון. מלחמת הפרטיזנים נגד הפולש הנאצי ברחבי אירופה נתנה "תואנה" להיטלר לרדוף את האוכלוסיה המשועבדת בארצות הכבושות…", וממשיך וטוען כי
"המוחות העקומים הללו… אינם מבינים כי אנו עומדים במלחמה לחיים או למות, במלחמה על עצם קיומו של עמנו, וכי במלחמה זו יש להקריב קרבנות רבים, ולהתייסר ביסורים אל אנושיים", וטוען כי אלמלא דרך המלחמה של האצ"ל :היו ממליכים עליכם בעוד שנתיים, שלוש את המופתי בתור נשיאה של "המדינה הפלשתינאית"…, וכי מלחמת האצ"ל היא שהצילה את העם היהודי מיאוש, והיא שתביא לניצחון. וחותמים "אנו מאמינים!"
הכרוז פורסם בחודשים האחרונים לפני סיומו של המנדט הבריטי, בתקופה זו האצ"ל היה בעיצומו של המאבק המזוין בבריטים כאשר הוא ממשיך לפעול לבדו במתקפות ישירות נגד שלטון המנדט, במיוחד נגד יעדים בריטיים, משטרתיים וכלי תחבורה צבאיים, ומאידך מסקל כל התנגדות מבית למאבק מזויין בדמות הכרוז שלפנינו.
[1] דף מודפס משני צדיו 33×22 ס"מ. קרע עם חסרון קל עם פגיעה קלה בשתי מילים בגב הכרוז. פרט לכך מצב טוב.
"לוחמי חרות ישראל תובעים: לגרש את הסוכנים הזרים מארצנו! – כרוז תקיף במיוחד של ארגון הלח"י בו הוא דורש לגרש את ה"משקיפים – מרגלים" הבריטים מארץ ישראל, ותוקף באופן אישי את הרוזן ברנדוט שהינו "סוכן בריטי מובהק, שתפקידו להמשיך במשחק הדמים הניטרלי של בווין". יוני, 1948.
בכרוז נכתב כי ההפוגה מטרתה לבטל את השגי הנשק העברי, וכי משטר ההפוגה תכליתו להגביל את רבונותה של מדינת ישראל ולכונן בארץ ממשל אנגלו-אמריקאי עליון. עוד תוקף הכרוז את ברנדוט: "חוצפת ברנדוט גוברת והולכת: "מדינתנו הוצפה משקיפים מרגלים העורכים תרשימים של עמדותנו ומוסרים אותם לאויב", וכן: "בפקודת אדוניו הבריטיים תובע הרוזן ברנדוט את הפסקת העליה, מכתיב תנאים לסוג העולים וכמותם ומארגן הסגר עולמי על מדינת ישראל", וקורא "לגרש את הסוכנים הזרים מארצנו".
המונח "הפוגה" המופיע כאן מתייחס להפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, שנכנסה לתוקף ב־11 ביוני 1948 ונמשכה ארבעה שבועות, עד 8 ביולי 1948, זמן קצר לאחר הקמתה של מדינת ישראל. ההפוגה הראשונה הושגה בלחץ מועצת הביטחון של האו"ם והמתווך מטעם האו"ם – הרוזן פולקה ברנדוט, אשר תיווך בין מדינת ישראל הצעירה לבין מדינות ערב. מטרת ההפוגה הייתה לאפשר הפסקת אש לצרכים הומניטריים, התארגנות אזרחית וצבאית, וגם פתיחת משא ומתן מדיני עתידי. הלח"י טען כי ההפוגה הינה "תכסיס אנגלוסכסי חדש" – כלומר, תרגיל פוליטי של הבריטים ובעלות בריתם, שנועד לחזק את הערבים, להחליש את היהודים, ולמנוע את המשך הלחימה שתכליתה – גירוש הבריטים וביצורה של מדינת ישראל הצעירה. חודשים מספר לאחר מכן ברנדוט נרצח ב־17 בספטמבר 1948 בירושלים ע"י חוליה של לח"י. ברנדוט נחשב בעיני אנשי לח"י כאויב המסכן את עתידה של מדינת ישראל הצעירה, בעיקר בשל הצעותיו המדיניות, שכללו בין השאר העברת ירושלים לפיקוח בינלאומי והשבת פליטים ערבים. החוליה, בפיקודו של יהושע זטלר, ירתה בו לעיני עדים בשכונת קטמון. הרצח עורר גינוי עולמי חמור, ולח"י הוצא אל מחוץ לחוק. ממשלת ישראל הזמנית הביעה צער על המעשה ונקטה צעדים לפרק את הארגון אשר רבים מחבריו הצטרפו לצה"ל.
גודל: 48×32 ס"מ. סימני קיפול. מצב טוב.
אוסף של 38 גיליונות "ידיעות" – "ועד הקהלה העברית ירושלים" אשר יצאו בעיר בעיצומה של מלחמת העצמאות בזמן המצור על העיר והקרבות בעיר העתיקה – מודפסים במכונת כתיבה ומשוכפלים בסטנסיל. נדיר.
גיליונות מס': 1-8, 10-13, 15, 17-18, 25-48. חודשים ינואר-מרץ 1948.
הגיליונות מדווחים בצורה שוטפת על החלטות שהתקבלו בועד הקהילה בענין הטיפול באתגרי השעה ובפרט בהתארגנות הישוב העברי בירושלים בהגנה על הרובע היהודי בעיר: "העיר העתיקה היא ראש דאגותינו. היא גם דורשת טפול מרובה ומתמיד ומצבה מצווה אותנו שלא להרפות מן הדרישה לחלצה מן אחינו הנצורים… המצור האכזרי המנתק משפחות והורס חיים ומנתק אותנו מן המקום הקדוש ביותר". מופיעים דיווחים שוטפים על תנאי החיים בעיר העתיקה תחת מצור, דיווחים אודות צווי התגייסות כללית בשל המתיחות, פרסומים שוטפים על משלוח מזון חיוני אל תוך העיר העתיקה, ידיעות על פצועים שנפגעו ברחובות שונים בעיר, פעילותה של המשטרה העירונית, דיווחים על החלטות חשובות שהתקבלו בישיבות הקהילה, גיליון מיוחד (מס' 18) המדווח על הקמתה של "משטרת העיר ירושלים", דיווחים על הפצצות בנין ועד הקהילה עצמו – "ירושלים העברית מטרה לכדורי מוות… קירות ועד הקהלה נוקבו בכדורים רבים שמקורם נראה לעין והוא גג בנין ג'נרלי… (גיליון מס' 25), דאגה לתושבי שכונת קטמון היהודים שגרו מעבר לגדר, סידורי קבורה מהירים ללוחמים שנפלו בקרבות, דיווחים על הנעשה בתחנת הרכבת בירושלים בשעה שעובדי הרכבת חששו להגיע לעבודתם מחמת התנפלות העובדים הערבים על היהודים "בשעה הכשרה לכך", דיווחים על מפעל "קמחא דפסחא" לסיוע בהשגת מצות ומזון כשר לקראת חג הפסח, ועוד.
כמו"כ מופיע כרוז מיוחד שהוציאה הקהילה תחת הכותרת "אל תושבי ירושלים" ב 4 במרץ 1948 בעקבות התגברות ההתקפות מצד האויב הערבי, בו נכתב: "אל תושבי ירושלים! מגמתו של האויב לחסל אותנו ואת תקותנו גם יחד. להתקפות הרצח תהיה תשובתנו: גיוס מלא של כח יהודי גדול, מאומן ומצויד ביצור שלם של כל נקודה בישוב ובירושלים הנצורה על כל שכונותיה…" – הכרוז פנה לתושבי העיר בבקשה להשתתף בדחיפות ב"קופת המלחמה, מלחמת העם היהודי על ארצו, ארץ ישראל".
ועד הקהילה העברית ירושלים (ועד העיר ליהודי ירושלים) פעל בין השנים 1917–1948. היה זה גוף מרכזי חשוב שכלל אשכנזים וספרדים כאחד ואיגד תחתיו את רוב העדות והחוגים של יהודי ירושלים בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוא עסק באופן שוטף בדאגה לצרכיה החיוניים של הקהילה היהודית בעיר. בכל ארבע שנים התקיימו בחירות לחברי הוועד, וזכות הבחירה ניתנה לכל יהודי בגיל 20 ומעלה, המתגורר בירושלים לפחות שישה חודשים. כדי להיבחר כחבר לוועד, היה על המועמד להיות בן 25 ומעלה, ולהתגורר בירושלים לפחות 12 חודשים. בשנות ה־40 משרדי הוועד שכנו ברחוב החבשים, היכן ששכן לימים מטה ההגנה שפעל בעיר. ועד העיר פעל לתאם בין גורמים שונים בירושלים כדי לקדם את ענייני היהודים בעיר. הוועד מילא תפקיד מרכזי בהתנהלות היהודית בירושלים: תיאום מול השלטונות הבריטיים ובחירות העירייה, ארגון שוק מחנה יהודה, הקמת לשכה סוציאלית וגופי סעד, טיפול בפליטים בזמן המאורעות, ארגון שמירה בשכונות, ייסוד מועצה דתית מאוחדת, רפורמה כוללת בתחום הקבורה והקמת בתי קברות בהר הזיתים ובסנהדריה, וכן ניהול ועדת שמות לרחובות העיר. בתקופת מלחמת העצמאות מרבית פעילותו התמקדה ב"עזרה ראשונה" וסיוע ליהודים הנמצאים תחת מתקפות בלתי פוסקות מצד הערבים. פעילותו הסתיימה עם הקמת מדינת ישראל וייסוד עיריית ירושלים.
כל גיליון בן עמוד אחד בדרך כלל (חלקם בני שני עמודים). מצב כללי טוב מאד.
אוסף 11 גיליונות "קול צפת" אשר יצאו לאור בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות בצפת בחודשים אפריל – מאי 1948. (כל הגיליונות שיצאו פרט לגיליון האחרון – יום שחרורה של צפת).
גיליונות א-י: חודש ינואר – 10 במאי 1948 וגיליון מיוחד בהדפסת זהב מיום 10 במאי 1949 – הוצאה מיוחדת ליום השנה לשחרור צפת.
בין הגיליונות המופיעים גיליון הנושא את ההודעה המיוחדת "אל שכנינו הערבים" בו הודעה הופיעה הודעת היד המושטת לשלום: "לא כובשים ולא פולשים אנחנו, לא אמפריאליסטים מוצצי דם ולשד עצמות של עמים, חזרנו למולדתנו העתיקה, ההיסטורית שיד הפולש הקדמון גזל אותה מאתנו. אנחנו נבנה אותה מהריסותיה. אנחנו נחיה את השממה. אוהבים אנחנו את מולדתינו אהבה עזה ללא גבול…ידינו הנאמנה המחזיקה בשלח מושטת לשלום" (גיליון ח'), וכן הגיליון המדווח על אנית המעפילים "משמר העמק" אשר הגיעה לחיפה כשעל סיפונה 785 מעפילים שגורשו לקפריסין, ועוד.
העיתון "קול צפת" ראה אור בהוראת מפקד העיר, מאיר מיבר, מחשש לנטישה המונית של יהודי צפת בתקופת המלחמה. כותבי העיתון שוכנו במטה ההגנה, ובין החודשים ינואר למאי 1948 הדפיסו אחד עשר גיליונות עם מסרים לוחמניים לתושבי צפת. לגיליונות נודעה חשיבות גדולה בהפגת המתח בקרב הישוב היהודי והפצת מידע חיוני בעת הקרבות העזים.
מצב כללי טוב.
אוסף נדיר ואיכותי שנאסף במשך שנים ארוכות בידי אספן יחיד – חתימות ידם של כל 37 חותמי מגילת העצמאות (במעמד ההכרזה הרשמית על הקמת מדינת ישראל) על מכתבים ומסמכים שונים, בהם מכתבים מוקדמים (אשר חלקם נחתמו על ידם שנים לפני הכרזת העצמאות) וחשובים. לרבים מהחותמים מופיעות יותר מחתימה אחת, וכן מופיעים בין היתר מכתבים מוקדמים מלאים בכתב ידם בנוסף לחתימה.
שלושים ושבעה החותמים על מגילת העצמאות היו חברי מועצת העם. 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה שהתקיים ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, שמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. 11 מחברי המועצה, שלא יכלו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, וכן נציג אגודת ישראל שהיה אז בארצות הברית, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר. לפנינו אוסף היסטורי מושלם שנאסף במשך שנים ארוכות, של מכתבים ומסמכים רשמיים עליהם חתמו במרוצת השנים כל חברי מועצת העם החתומים על מגילת העצמאות ללא יוצא מן הכלל. למרבית החותמים מופיעה יותר מחתימה אחת ואף מכתבים שלמים בכתב ידם וחתימתם.
להלן הפירוט:
דוד בן-גוריון – חתום על מכתב בענין סיוע למשפחת אליקנד לצאת מרוסיה (נובמבר 1962).
דניאל אוסטר – שש חתימות: חתימה על כתב הרשאה מוקדם שנערך ביולי 1927, חתימה על שיק מוקדם מ 1930, חתימה על מכתב בענין ליגת הנשים למען ישראל (1960), ושלוש חתימות נוספות על מכתבי המלצה משנות ה־60.
מרדכי בנטוב – חתימה על נייר מכתבים רשמי בעת ששימש כשר השיכון – נובמבר 1969.
יצחק בן צבי – שתי חתימות: חתימת ידו על מכתב מוקדם מחודש מרץ 1937 העוסק בהוצאת סדרת ספריו "דברי ימי עם ישראל", וכן מכתב בכתב ידו וחתימתו בענין סיוע לאשה יהודייה הנמצאת בפולין.
אליהו ברלין – חתימת ידו על מסמך רשמי של הועד הלאומי העוסק בעניין סיוע למפעל החינוך בארץ ישראל "בשעה חמורה זו" – 7 בדצמבר 1941. (כמו"כ מופיע מכתב שנכתב בידי נציגי הועד הלאומי לאליהו ברלין בפורים תש"א 1941).
פרץ (פריץ) ברנשטיין – חמש חתימות: מכתב מודפס עם חתימת ידו מתקופת מלחמת העצמאות בענין מינוי קצין קשר בחיפה (אפריל 1948), מכתב ברכה לרגל נישואיו של חברו (אוגוסט 1946), חתימתו על נייר מכתבים רשמי של "ברית הציונים הכללים בארץ ישראל" במכתב העוסק בשאלת מינוי מפקח על בתי הספר הכלליים בארץ ישראל – אפריל, 1946, שני מכתבים מוקדמים בכתב ידו וחתימתו.
זאב וולף גולד – שתי חתימות: מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו על נייר מכתבים רשמי של הסוכנות היהודית מיום כ"א אייר תשי"ג (1953) – העוסק ביהודי תלמיד חכם מה"מזרחי", וכן חתימה נוספת על מסמך "הסוכנות היהודית לארץ ישראל" העוסק ב"ספר ההתנדבות" – "לקראת ההגנה הממלכתית על עצמאות ישראל במדינתנו" – ספטמבר 1949.
מאיר גרבובסקי – שתי חתימות: מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו בעניין סידור עבודה לחלוץ, ומכתב מודפס וחתימת ידו על נייר מכתבים רשמי של "הועד הלאומי" – אוגוסט 1946.
יצחק גרינבוים – חמש חתימות: מכתב מוקדם עם תוספת כיתובים בכתב ידו וחתימתו על גבי נייר מכתבים רשמי של "מפלגת המדינה העברית" – המכתב עוסק ביחס משפיל כלפי עולה מפליטי גרמניה שהגיע לבית עולים – שם נאמר לו: "אין לך רשות להיות בבית עולים אתה פרזיט" – גרינבוים מבקש לדעת האם פרטי האירוע נכונים, ולסייע לאותו עולה – 12 באפריל 1934, חתימת ידו על מכתב העוסק בסיוע לקרן הלוואות לציונים ותיקים על גבי נייר מכתבים רשמי של הנהלת ההסתדרות הציונית – מאי 1941, מכתב בכתב ידו וחתימתו לבית החולים קפלן, מכתב בכתב ידו וחתימתו בענין השתתפותו בחתונת חברים, חתימת ידו על מסמך רשמי של קק"ל – מאי 1952.
אברהם גרנובסקי (גרנות) – שלוש חתימות: חתימת ידו על מסמך רשמי מוקדם של קק"ל בצ'כוסלובקיה בענין רישיון עלייה לגב' מרגית כהן – יוני 1927, מכתב ברכות בכתב ידו וחתימתו – תמוז תש"י (1950), חתימת ידו על תעודת מנייה של "אוצר התיישבות היהודים".
אליהו דובקין – ארבע חתימות: מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו על נייר מכתבים רשמי של הועד הפועל של ההסתדרות בענין הבטחתו של אדוין סמואל (בנו של הנציב העליון הרברט סמואל) ל"סידור מהיר של הענין" – נובמבר 1935, חתימת ידו על מסמך משותף בו מופיעים חותמים נוספים העוסק הזמנת גב' נוימרק לעבוד כמחנכת במוסד של "העלייה" – דצמבר 1935, חתימת ידו על מסמך של מחלקת העליה העוסק בספרים לספריית "החלוץ" – מאי 1946, חתימת ידו על מכתב העוסק בסידורי הבטיחות בבנין המכון למדריכי חו"ל – אוקטובר 1949.
מאיר וילנר – חתימת ידו על נייר מכתבים רשמי של הכנסת – אוקטובר 1989.
זרח ורהפטיג – חתום על מסמך רשמי העוסק בהרכב המועצה הדתית בתל אביב – 20 במאי 1964.
הרצל ורדי (רוזנבלום) – שתי חתימות: כתב ידו וחתימתו על גבי מעטפת יום הופעת בול הרצל. וכן חתימת ידו על נייר מכתבים רשמי של העיתון "ידיעות אחרונות" בו עבד כעיתונאי במשך שנים.
רחל כהן – שתי חתימות: חתימת ידה על נייר מכתבים רשמי של הועד הלאומי – מכתב העוסק בביקורו של ד"ר כצנלסון במפעלי הנוער. וכן חתימת ידה על גבי המחאה מוקדמת מיום 20 באוקטובר 1940.
קלמן כהנא – שתי חתימות: חתימה על גבי נייר מכתבים רשמי של הסתדרות פועלי אגודת ישראל בארץ ישראל העוסק בחברת "גמול" – מאי 1958, מכתב (על גבי נייר מכתבים רשמי של הכנסת) העוסק בתפקידו של ישראל מאיר שגיא במלחמת יום הכיפורים חתום בידי כהנא – חנוכה תשל"ו (1976).
סעדיה כובשי – שלוש חתימות: מכתב ארוך ומעניין בכתב ידו וחתימתו – במכתבו פונה כובשי למר ליוואי מנהל ת"ת תימנים בבקשה שימליץ עליו בלשון אותה ניסח בעצמו: "מר סעדיה כובשי הלוי עבד כמזכיר המסעדה שע"י בית ספרנו מיום ב' בטבת צ"ז עד ט"ו בכסלו צ"ח, הוא מילא את תפקידו ביושר ובנאמנות, אקוה שאדוני ימלא את בקשתי". במכתב זה חתם כובשי פעמיים – ראשית בשמו המלא, ובשולי המכתב חתימה נוספת בראשי תיבות – ז' כסליו תרצ"ז (1937). חתימת ידו על גבי תעודה של הועד הלאומי – מחלקת החינוך בזמן ששימש כמחנך מחלקה – י"ד תמוז תש"ב [1942].
יצחק מאיר לוין – שתי חתימות: מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו – ברכת מזל טוב לידידו לרגל חתונת בנו – תרצ"ד (1934), חתימה על מכתב לראש עיריית בני ברק יצחק גרשטנקורן על נייר מכתבים רשמי של הסתדרות אגודת ישראל העולמית.
מאיר דוד לוינשטיין – חמש חתימות: מכתב מוקדם בלועזית בכתב ידו וחתימתו – אוגוסט 1936, חתימתו על שיק מוקדם של בנק ברקליס (מאי 1946), מכתב בכתב ידו וחתימתו – אוגוסט 1946, חתימת ידו על "הכרטיס הכחול" – מפעל עזרה סוציאלית למען העולה – פברואר 1942, וכן חתימת ידו על קבלה של חברת "שלי" לפלשתינה בע"מ.
צבי לוריא – שתי חתימות: חתימה מוקדמת על נייר מכתבים רשמי של "הועד הלאומי לכנסת ישראל" העוסק בסיוע לבניית בית ספר בארץ – ספטמבר 1935. מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו בענין חגיגות החנוכה בבית הכנסת הגדול ברעננה – כ"ה כסלו ת"ש 1940.
גולדה מאיר (מאירסון) – חתימה מוקדמת בשם נעוריה "גולדה מאירסון" על גבי נייר מכתבים רשמי של ההסתדרות הכללית – מכתב העוסק בסילוק של תלמידה מבית הספר לאחיות בבית החולים ביילינסון – יולי 1939.
נחום ניר-רפאלקס – שתי חתימות: חתימה מוקדמת על נייר מכתבים רשמי של רפאלקס כעו"ד – בענין תעודת ירושה – 15 ליוני 1931. חתימה על מסמך רשמי מטעם אגודת עורכי הדין העברים בתל אביב – אוקטובר 1942.
צבי סגל – חתימה על מסמך רשמי של ברית הציונים הריביזיוניסטים בארץ ישראל העוסק בבחירת ועדה מיוחדת לבדיקת ההתנהלות הכספית של האגודה – נובמבר 1947.
יהודה ליב הכהן פישמן – שתי חתימות: מכתב תנחומים מוקדם בכתב ידו וחתימתו (לא מתוארך). מכתב מוקדם בחתימת ידו העוסק באנשים מחוגי המזרחי בתל אביב העשויים לסייע לטובת מגבית קרן היסוד – טבת תרפ"ד (1924).
דוד צבי פנקס – ארבע חתימות: חתימת ידו על מסמך רשמי מטעם לשכת המסחר באוסטריה – אוקטובר 1934, מכתב מוקדם על נייר מכתבים רשמי של עירית תל אביב – יוני 1937, חתימת ידו על נייר מכתבים רשמי של המועצה הדתית בתל אביב – מכתב בעניין תלונת משגיח – נובמבר 1940, מכתב בכתב ידו וחתימתו בענין סיוע למציאת שיכון למשפחת פרינץ – כסלו תש"ט (1949).
אהרן ציזלינג – שתי חתימות: מכתב בכתב ידו וחתימתו לצבי לבון על נייר מכתבים רשמי של משכן לאמנות עין חרוד – במכתבו דורש ציזלינג מלבון כי יקיים את הבטחתו לסייע למשכן לאמנות – מרץ 1956. חתימת ידו על מכתב בענין מועדוני בני עקיבא – 1961.
משה קולודני (קול) – ארבע חתימות: חתימת ידו על מכתב בענין הוצאת כתבי היד של מר גליקסון – אוגוסט 1941, מכתב ברכות למאיר אבנר במלאת לו שבעים שנה – נייר מכתבים רשמי של "העובד הציוני"- ספטמבר 1942, חתימת ידו על מכתב המודפס במכונת כתיבה מטעם ההתיישבות העובדת – אוגוסט 1953, מכתב בכתב ידו וחתימתו – ברכת שנה טובה – אוגוסט 1960.
אליעזר קפלן – שתי חתימות: חתימת ידו על תעודת מלוה לאומי של הסוכנות היהודית לארץ ישראל – תל אביב, יוני 1948, מכתב בחתימת ידו בזמן ששימש כשר האוצר של מדינת ישראל בו מבקש קפלן ממר סנטו לחזק את תמיכתו במדינת ישראל הצעירה. אוקטובר 1951.
אברהם קצנלסון – שתי חתימות: מכתב בכתב ידו וחתימתו – תשובה קצרה למכתבו של חיים ברלין, חתימת ידו על מסמך רשמי של ה"ועד הלאומי" בענין סיוע למוסדות הסוציאליים.
פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן) – ארבע חתימות: חתימת ידו על מסמך רשמי שהוגש לבנק אנגלו-פלשתינה בעניין שינויים בהרכב ההנהלה של עיתון "הארץ" – ספטמבר 1936. חתימת ידו על קבלה מוקדמת משנת 1939. חתימת ידו על מסמך אגודת אוהדי הצופיות בישראל בעת ששימש נשיא האגודה – מכתב מעניין שנשלח לד"ר י. פרדר ועוסק בהתפתחות תנועת הצופים העברית בבקשו כי יסייע למפעל הגדול – מאי 1964 – חתום בחתימת ידו.
דוד רמז – שלוש חתימות: מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו בענין פולמוס פרומין – אפריל 1933, מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו – נשלח למר זמורה בענין בחינה לעו"ד שמואל פרידמן – יולי 1936, מסמך של חברת "מבנים" חתום בחתימת ידו,
ברל רפטור – שלוש חתימות: מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו על נייר מכתבים רשמי של ההסתדרות הכללית – בענין החלטות שהתקבלו במועצת פועלי חיפה – אב תרפ"ג (1923), מכתב בכתב ידו וחתימתו בענין הנצחת זכרו של ש. יבניאלי – יוני 1961, מכתב בכתב ידו וחתימתו – ברכה למנהלת "מבטחים".
מרדכי שטנר – חתימת ידו על מסמך רשמי של חברה כלכלית למען ירושלים בע"מ.
בן-ציון שטרנברג – חתימת ידו על מסמך רשמי של "לשכת חרמון" – מרץ 1956.
בכור-שלום שטרית – שתי חתימות: חתימת ידו על מסמך רשמי מטעם ועד עדת הספרדים בתל אביב בעניין הבחירות לרבנות הראשית – אוקטובר 1960. מכתב בכתב ידו וחתימתו על נייר מכתבים רשמי של משרד המשטרה – דצמבר 1965.
משה שפירא – שש חתימות: מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו – ינואר 1936, מכתב מוקדם בענין "החלוץ" חתום בחתימת ידו – אוגוסט 1938, חתימת ידו על מסמך משותף בו מופיעים חותמים נוספים העוסק בהזמנת גב' נוימרק לעבוד כמחנכת במוסד של "העלייה" – דצמבר 1935, מכתב מוקדם בכתב ידו וחתימתו (ללא ציון תאריך), חתימת ידו על מכתב לרבי צבי יהודה הכהן קוק בענין חנוכת משכנה החדש של ישיבת "מרכז הרב" – יולי 1964.
משה שרתוק (שרת) – שלש חתימות: חתימת ידו על נייר מכתבים רשמי של הסוכנות היהודית – מאי 1933, מכתב בכתב ידו וחתימתו בו מתנגד שרת לפגישות רשמיות המתקיימות בקפה "חרמון" – נכתב על גבי נייר מכתבים רשמי של הסוכנות היהודית, וכן מכתב ברכות מוקדם בכתב ידו וחתימתו.
בנוסף מופיעים באוסף: מעטפות יום ההופעה כ"ה שנים למדינת ישראל עם התצלום המפורסם בו נראה בן גוריון מקריא את מגילת העצמאות בטקס, נוסח מודפס של מגילת העצמאות באנגלית ובעברית, תצלומים מודפסים של בן גוריון, מעטפות שונות של יום הופעת הבול עם תמונותיהם של חותמי המגילה, הזמנה להשתתפות בתערוכת השבי בה נשא דברים מאיר גרבובסקי – מאי 1946, הזמנה רשמית לפגישת חברים במועדון "בית ברנר" בהשתתפות גולדה מאיר – 1960, שני מכתבים חתומים בידי היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, מכתב חתום בידי מזכיר הממשלה זאב שרף, ועוד.
אוסף המכתבים שמור בקלסר יעודי. מצב כללי טוב מאד.
מכתב פרידה מרגש ששלח דוד בן גוריון לרמטכ"ל היוצא מרדכי מקלף לרגל שחרורו מצה"ל – מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי של ראש הממשלה, וחתום בחתימת ידו של דוד בן גוריון. ירושלים, כט' בכסלו תשי"ד, 6 בדצמבר 1953.
במכתבו כותב בן גוריון: "לראש המטה הכללי, רב-אלוף מרדכי מקלף. בצער רב אני נפרד ממך היום, עוד לפני היפרדי מצבא הגנה לישראל. אני חייב לך תודה אישית עמוקה, על אשר נשמעת לי למרות רצונך ונטיתך, וקיבלת עליך לשרת לפחות שנה אחת כראש-המטה הכללי. אולם תודתי זו היא רק חלק מִצְעָר מהחוב שהעם כולו חייב לך על שירותיך המבורכים במשך שבע-עשרה מאז היותך נער בן שש-עשרה, בהגנה, בבריגדה העברית במלחמת העולם, בהצלת שארית יהדות-אירופה ובעליה ב', ושוב בהגנה שנה ולבסוף בצבא הגנה לישראל – החל כמפקד גדוד וגמור כראש-המטה הכללי…".
בן גוריון ממשך ומפרט את תרומתו הציבורית של מקלף תוך ציון פועליו בשנות צעירותו, חלקו בשירות ב"גדודים העבריים", שנות התנדבותו ב"בריגדה היהודית", שירותו כמפקד גדוד חי"ש בחיפה ב 1947 ובמלחמת העצמאות: "כמפקד על מרחב העיר זכית למלא תפקיד מכריע בשחרור עיר-הנמל הראשית בארץ בקרב הסופי שבין ההגנה ובין הכנופיות הערביות באפריל 1948", חלקו במבצע "כרמל" ובקרבות לשחרור הגליל המערבי, ולבסוף חלקו בבניית צה"ל עם תקומת המדינה בשנים בהן היה עוזרו ושותפו הראשי של רב-אלוף יגאל ידין. בן גוריון מסיים בנימה אישית: " וצר לי מאוד מאוד על הפרידה הזאת". ומברכו: "תצליח בכל מעשיך להבא – כאשר הצלחת עד היום ותהיה לברכה למדינת-ישראל.
בהוקרה ובחיבה,
ד. בן-גוריון
ראש הממשלה ושר הבטחון".
מרדכי מקלף, הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, כיהן בתפקיד בין השנים 1952–1953, לאחר מינויו על ידי דוד בן־גוריון. מקלף נודע כאדם נחוש, שקט ויעיל, והיה מקורב לבן־גוריון הן מבחינה מקצועית והן אישית. בן־גוריון העריך את תבונתו ואת גישתו הישירה והלא ראוותנית, וראה בו מפקד שיוכל לחזק את הצבא הצעיר ולהתמודד עם אתגרי התקופה. תחת פיקודו של מקלף, החל צה"ל להתעצב כצבא סדיר ומאורגן, והונחו יסודות לתכנון לטווח ארוך. על אף תקופת כהונה קצרה, שיתוף הפעולה בינו לבין בן־גוריון היה הדוק ותרם לבניין הכוח הצה"לי בראשית דרכו.
4 עמ'. 28 ס"מ. חורי תיוק. מצב טוב.
"הגדה של פסח על פי נוסח חדש. ארויסגיגעבען פון דעם "סאציאליסטישען בראשורען פעראיין" – "מהדורה של אגודת הכרוזים הסוציאליסטית", ניו-יארק 1894 – הוצאת "ארבייטער צייטונג" – הגדה לא מסורתית מוקדמת נדירה ביותר – נוסח סוציאלי. ניו יורק 1894 – מהדורה יחידה. ידיש.
הגדה סוציאליסטית המבקרת את הבדלי המעמדות ובפרט את המעמדות העליונים, וקוראת לחלוקה שיויונית של יום העבודה והרכוש באמצעות החלפת קטעי ההגדה המסורתיים עם קטעים ביקורתיים והומוריסטים.
במקום הנוסח המסורתי של "מה נשתנה" מופיע: "אבא, אשאל אותך ארבע שאלות: מה השתנה, במה אנחנו שונים משמואל היצרן מאיר הבנקאי, מזרח המוכר, טודרוס הרב?… יש להם ארמונות גדולים, מקושטים ומרוהטים בכל מיני דברים, חדרים יפים רבים פשוט עומדים ריקים לידם, ואנחנו שוכבים יחד בבור והם רוצים לזרוק גם אותנו משם… הם אוכלים ארוחה טובה, שותים כוס יין טובה והולכים לישון במיטה רכה וחמימה, ואנחנו בסדר גמור – אנחנו רק שומרים את עצמנו לתנומה על ערימת חציר, כדי שנוכל לקום שוב לעבודה בקרוב…". ברוח זו מופיע סיפורם של האחים שמואל התעשיין ומאיר הבנקאי – "כל ימי חייך הלילות בהם אתה צריך לעבוד במפעל הנפחים…". לאורך כל ההגדה מופיע המסר כי כל האנשים נולדו שווים, והעבודה היא החופש האמיתי, וכן קטעים שלמים נגד הבדלי המעמדות בחברה. במקום "פסח", "מצה" ו"מרור" מופיע: "רצח, משא, ומרור" – וכן "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא שווה בין שווים", הקטע "נשמת כל חי" הוחלף בקטע הקורא לפועלים "התעוררו", הפיוט "ויהי בחצי הלילה" הוחלף בפיוט הקורא לאנושות להפסיק לחולל רציחות, ו"אחד מי יודע" ברוח סוציאלית: "שש פעמים בשבוע עובד אחד נסחט", "שלושה עשר אני יודע… המערכת הקפיטליסטית מספיקה לשלושה עשר אלף כפרים…". הפיוט "חד גדיא" הוחלף ב"חד עובדיא" – גרסה סאטירית המבקרת את חוסר השוויון באמצעות שרשרת אירועים מעוותת שמתחילה בשריפה של בנקאי, עוברת לאכילת מלווה וממשיכה לעובד הנאיבי, ועוד.
ב־1894 יצא עיתון יידישאי בשם Dos Abend Blatt, שהיה עיתון יומי סוציאליסטי יידישאי בניו-יורק, והתפתח מתוך השבועון Di Arbeter Tzaytung. כמו"כ המו"ל של ארבייטער צייטונג הוציא עיתון יידישאי סוציאליסטי/פועלי שפעל בניו-יורק.
ההגדה כרוכה עם מספר חיבורים מוקדמים נדירים ביידיש שיצאו בניו יורק בסוף המאה ה־19. שער נפרד לכל פרסום:
וואס הייסט נשמה אדער … דער חלום… מאת י. ל. פרץ,
פראצענטניק אדער דיא וועלט קעהרט זיך איבער מאת יעקב טער
דער פארשטע לטער חתן אדער החתונה אויף א גילעכטער איין זייער אינטריסאנטער ראמאן
דער יודישער מוזשיק מאת מ. ספעקטער
אידישער מיניסטער ליפפאלר
קלוג אונד משוגע אדער דער אבגענארטער חתן
גליקליכע פער אדער דיא כלה האט א טעות געמאכט
רייכער חתן אדער דיא פערלאזענע כלה
נדיר למצוא הגדה לא מסורתית ברוח זו כבר במאה ה ־19. ההגדה איננה מופיעה בספרייה הלאומית.
15 [1] עמ'. נייר חום מעט שברירי. מצב טוב.
הגדה לא מסורתית מאוירת מודפסת בסטנסיל – איחוד הבונים מחזור 22 – ללא ציון שנה (אמצע שנות ה־40 בקירוב). קטעים רבים העוסקים בחלוציות, המאבק הציוני נגד האויב הערבי, מרד גטו ורשה ועוד. צרפתית. בגב ההגדה צוין: "איחוד הבונים מחזור 22" וכן שמות כותביה: Hakhon lemadrekhe ו Lehoutz Laaretz.
ההגדה פותחת בקטעי אביב ובקטעים מההגדה המסורתית. בהמשך פתיח העוסק בליל הסדר המתקיים במסגרת התנועה: "בכל לילה בשנה, אנו יושבים לשולחן המשפחה, נפרדים זה מזה, הלילה כולנו יושבים סביב אותו שולחן, חברי תנועתנו מהצעירים אל הבוגרים, לשיר על יציאת מצרים". מופיעים קטעים העוסקים במאבק למדינה עברית: "בכל לילות השנה, אנו מודאגים לגבי עתידנו ומאבקנו בתפוצות, בלילה הזה, השתתפותנו בבניית המדינה ובהגשמת האידיאל שלנו נראית קרובה אלינו מאוד".
הקטע של ארבעה בנים עוסק אף הוא במאבק לעצמאות: "החכם, מה הוא אומר? למה עלינו להילחם ולהיאבק למען עצמאותנו? למה העקשנות הזו? ואתה תענה לו… כי חירות היא הנכס היקר ביותר לעמנו וכל יהודי חייב להרגיש מחויב להילחם עליה… לזה שאינו יודע לשאול, תספר את תולדות עמנו, מיציאת מצרים ועד להקמת מדינת ישראל. אתה תגיד לו שהיינו עבדים ועכשיו אנחנו חופשיים. תסביר לו על שנתיים של תקווה וייאוש, יומיים של מרד ושני רגעים של גבורה…".
בהמשך קטעים העוסקים במאורעות השואה ובמרד גטו ורשה בפרט, בו השתתפו בפועל צעירים מקרב "הבונים": "כעת, ברור לנו שמה שקרה עלה על כל ציפיותינו. בזכות ההתנגדות שלנו, ביצענו מעשה מעבר ליכולותינו. כוחותינו הולכים ומתמעטים. אנו על סף הכחדה. פעמיים אילצנו את הגרמנים לסגת, אולם הם חזרו עם תגבורת. באופן כללי, ההישגים שלנו לא היו גבוהים, וזו גם התוצאה… השאיפה האחרונה של חיי התגשמה: הגנה עצמית יהודית עברה לפעולה, ההתנגדות הפכה לעובדה. כמה אני שמח שהייתי בין הלוחמים היהודים הראשונים בגטו ורשה".
כמו"כ מופיעים קטעים המתעדים את חלקם של "הבונים" במלחמה באויב הערבי:" הטנק עדיין התקרב. הוא עמד להיכנס לדגניה ולבזוז הכל, להרוס הכל… מה נוכל לעשות נגד מפלצת הברזל העיוורת והבלתי ניתנת לכיבוש הזו? מה נוכל לעשות עם הרובים המאולתרים המעטים שלנו? היה צריך לעצור אותו בכל מחיר… אז יצא ילד מהחפירה, רימון בידו. הוא טיפס על הטנק, פתח את הכיפה, זרק פנימה את חומר הנפץ וקפץ החוצה…", וכן קטעים העוסקים בחזון הציוני: "מולדת אינה ניתנת, היא אינה נרכשת באמצעות פריבילגיה או הסכם פוליטי, היא אינה נקנית בזהב, היא אינה נכבשת בכוח גס. מולדת נבנית בזיעת אפים. מולדת היא יצירה היסטורית, עבודה קולקטיבית של עם, תוצאה של עבודה פיזית, רוחנית ומוסרית לאורך דורות. לעם יש את הזכות לומר "זוהי ארצי, מולדתי" רק לאחר שיצר לעצמו מדינה משלו. האדמה היא מתנה מהטבע. פיתוח הארץ ויצירת תנאים נוחים הם משימתם של ה'חלוצים', חלוצי העבודה, הבנייה והמדע; הם חמושים ברצון בלתי מעורער ומודעים למשימתם ההיסטורית; הם מסוגלים לקשור את גורלם לאידיאל ומוכנים להקריב את עצמם למען הגשמת שאיפותיהם…", ועוד. ההגדה נחתמת במילים "לשנה הבאה בהתיישבות העובדת".
49 עמ'. מצב טוב מאד.
Obrigkeitliche Verordnung und Gebrauchsvorschläge dienstamer Mittel gegen die Hornvieh-Seuche Polizey-Anstalten – "תקנות רשמיות והצעות לשימוש בתרופות מועילות נגד מגפת הבקר" מטעם הראשות המנהלית בפרנקפורט – בהן תקנות אנטישמיות האוסרות להכניס יהודים "נגועי המחלות" לשדות הבקר בפרנקפורט והסביבה. פרנקפורט ע"נ מיין, 1777. גרמנית.
מבין שלל תקנות שנקבעו, והעוסקות בניסיונות למנוע את התפשטות המחלות המועברות על ידי גופם של בעלי חיים (בעיקר בקר) מופיעים סעיפים אנטישמים הקובעים כי היהודים הם נשאי המחלות שכן אין הם מקפידים על התרחקות מבקר חולה, והם מציעים עצמם כרופאי בקר באורוות ערי גרמניה: " בין שאר אמצעי הזהירות, כגון מניעת כניסת חולים למדינה, חשוב גם שאנשים המטפלים בבקר חולה לא יורשו להיכנס לאורוות, שם נמצאים בעיקר וטרינרים, נפחים ויהודים. לא נדיר שאנשים המציעים טיפול בבעלי חיים משוטטים באזורים הכפריים, מציעים את שירותיהם ומתפארים בפני החקלאים התמימים לרוב בטיפולים המוצלחים שלהם, או אפילו ממהרים לאורוות מבלי שהוזמנו, בודקים את בעלי החיים ויוצרים כל מיני הונאות כדי להרוויח כמה פרוטות . אנשים כאלה הם נתעבים כפליים ומסוכנים באמת. שכן, מצד אחד, נראה שמשאביהם מסתכמים במעט או כלום, וכתוצאה מכך, העלויות מבוזבזות לשווא; מצד שני, ייתכן שאחד מהם מגיע ישירות ממקום שבו תמותת הבקר היא בשיאה; מה שמציב אדם בסכנה ברורה להביא את המחלה הזו לבקר שלו במקום למצוא הקלה. יהודים המתעסקים עם בקר יש להדיר באותה מידה ולהרחיקם מהאורוות, משום שאי אפשר לדעת אם לא היו במגע לאחרונה עם בקר חולה וכך עלולים להפיץ את המחלה למקום בריא לחלוטין…".
בנוסף, קובעות התקנות כי חל איסור מפורש לארח זרים באורוות, שלא להסיע בקר למרעה משותף, שלא לייבא חלב, חמאה או גבינה מאזורים נגועים במחלות, הנחיות כיצד לנקות את הבקר, המזון המועדף בעת מחלה, הנחיות על הפרדת בעל חי נגוע במחלה יתר בעלי החיים בסביבתו, ועוד.
בסוף המאה ה־18 פקדה את אזור פרנקפורט על נהר המיין וסביבתה מגפה קטלנית בבקר, שזוהתה לרוב כמקרה של דבר הבקר (Rinderpest) – מחלה ויראלית מידבקת במיוחד, שפגעה בעדרים וגרמה לתמותה רחבה. התפרצות זו נחשבה לאיום כלכלי וחברתי ממשי, שכן הבקר היה מקור מרכזי לחלב, בשר ותעסוקה. הרשויות המקומיות, בהן מועצת העיר פרנקפורט, הנהיגו שורת תקנות חירום – כללו סגר על אזורים נגועים, איסור על מעבר עגלונים וסוחרי בקר, והשמדת עדרים שנחשדו כנושאי המחלה. וכאמור גם אזהרות שלא להכניס אל תוך השדות יהודים שכן הם אינם נזהרים בהגיינה והינם מפיצי מחלות.
16 עמ'. נייר עבה. מצב טוב – טוב מאד.
חמישה גיליונות של העיתון הצרפתי Le Grelot – (הפעמון) בכולם שערים אנטישמים העוסקים בפרשת דרייפוס. שנים: 1896-1899. השערים כולם הינם ליטוגרפיות צבועות ידנית (מהגיליונות שסופקו למנויים יוקרתיים, או לתצוגה בחלונות ראווה).
גיליון מס' 1328: 26 בספטמבר 1896, כותרתו: DREYFUS À CAYENNE – "דרייפוס בקאיין" (קאיין – עיר הבירה של גיאנה הצרפתית, סמוך ל"איי השדים" בהם ריצה דרייפוס את עונשו). בשער הגיליון קריקטורה המבטאת עמדה אנטי-דרייפוסית חריפה עם מוטיבים אנטישמיים ברורים. הקריקטורה מתארת את דרייפוס במושבת העונשין על "Îlot du Diable" (אי השדים). דמויות בלבוש "יהודי סטריאוטיפי" אף ארוך, זקן, לבוש עירוני מנסות לשחד את החייל שמופקד על שמירת דרייפוס. בידו של "היהודי" שקית כסף: "1 million de marks" — רמז ברור לאשמה עתיקת-יומין לפיה יהודים קונים בכסף את השלטון, הצדק והצבא. השומר, לעומת זאת, דוחה את השוחד בגבורה – הוא אוחז ברובה, מסמן "עצור", ומגן על שלטון החוק. ברקע, דרייפוס בפנים סטריאוטיפיות מנופף לשלום בואם של המסייעים לו בשוחד. הטקסט בתחתית: Une monnaie qui ne passe pas – "מטבע שלא עובר (לא מתקבל)". זהו משחק מילים: גם התיאור של הכסף שנדחה, וגם ביקורת על הניסיון "להעביר" את האשמה באמצעות כסף.
גיליון מס' 1388: 14 בנובמבר 1897, כותרתו: ENCORE DREYFUS – "שוב דרייפוס". קריקטורה אנטי-דרייפוסית מובהקת, שמבקרת את שורר־קסטנר על ניסיונו להחזיר את הפרשה לשיח הציבורי. פורסם בתקופה רגישה ביותר – נובמבר 1897 – לפני שהפרשה התפוצצה מחדש לציבור הרחב, ובדיוק כשהחלו להישמע קולות פומביים בזכות חפותו של דרייפוס. במרכז המאבק עמד אוגוסט שורר־קסטנר (Scheurer-Kestner), סגן נשיא הסנאט, שהיה מהראשונים בממסד שהאמינו כי דרייפוס הורשע לשווא ופעל לחשיפת האמת. שׁוּרֵר-קֶסטנר מוצג כנגר או חָרָש שיוצא מבית מלאכה רעוע (עם שלט שמכריז עליו כ: "קצין חיתוך מסורים – Vice-Président du Sénat, Retailleur de Scies"). הוא משחיז חרב באמצעות מסור ענק שעליו כתוב "Affaire Dreyfus" – "פרשת דרייפוס". דמות מעוותת וקופצנית מייצגת את הציבור האנטי-דרייפוסי מבוהלת מהחזרת הפרשה לסדר היום הציבורי. הכיתוב בתחתית: "De grâce ! M. Scheurer-Kestner, débinez-nous votre truc et que ça finisse !…" – "אנא ממך, מר שורר-קסטנר, תסיים כבר עם הטריק הזה – ושייגמר כל הסיפור הזה!". זו קריאה צינית שמבטאת את התחושה שרבים (בעיקר בצד האנטי-דרייפוסי) חשו באותה תקופה: שהם מותשים מהעיסוק החוזר בפרשה ומעוניינים להסירה מסדר היום מבלי להביא לצדק.
גיליון מס' 1391: 5 בדצמבר 1897, כותרתו: LE SYNDICAT DREYFUS – "האיגוד של דרייפוס". הגיליון פורסם כשבועיים לפני פרסום המאמר המפורסם "אני מאשים!" (J’accuse) של אמיל זולא בינואר 1898, בתקופה זו החל להתגבש גוש קטן אך הולך וגדל של אינטלקטואלים, פוליטיקאים ועיתונאים שתמכו בדרייפוס, דרשו צדק, וערערו על פסיקת בית הדין הצבאי. המתנגדים להם כינו אותם בבוז "Le Syndicat Dreyfus" – כלומר, מעין "לובי יהודי" או "כנופיית מגִנִים אינטרסנטית". ברקע נראית גדר ומאחוריה חיילים שומרים על "Île du Diable" – "אי השדים", מושבת העונשין בה כלוא דרייפוס. קבוצה של דמויות נלהבות תומכות דרייפוס נושאות את מפתח השחרור לעברו של דרייפוס – בהם אמיל זולא, ושׁוּרֵר-קֶסטנר. הכיתוב בתחתית: "La clef de la situation" – "המפתח למצב" – משחק מילים כפול: גם המפתח הפיזי לשחרורו של דרייפוס, וגם המפתח להבנת המצב כולו – רמז עוקצני לכך שה"איגוד" הזה הוא שמושך בחוטים. כאן מוצגת קבוצת תומכי דרייפוס כקבוצה מאורגנת (כמו גילדה) שמנסה בכוח לפרוץ את שערי הצדק ולשחרר בוגד – תוך התעלמות מהחוק ומהאמת.
גיליון מס' 1479: 13 באוגוסט 1899, כותרתו: LES ACCUSÉS – "הנאשמים" באירוניה. הקריקטורה מתפרסמת במהלך משפט דרייפוס החוזר ברֶן, כאשר דעת הקהל מתחילה להבין שדרייפוס חף מפשע, וכי הרשעתו נבנתה על זיופים והסתרת מידע ביודעין מצד בכירי צבא צרפת. האיור מציג שלוש דמויות "נאשמות", שכל אחת מפילה את האשמה על האחר: פרדינן אסטרהאזי – מוצג כליצן צבאי נלעג, אוחז במסמך בו כתוב ש"הבורדרו נכתב על פי הוראתו", ובכך מודה במרומז באשמתו כבוגד האמיתי. הוא מחזיק גם מכתבים שערורייתיים נוספים, שמחברים אותו לפרשות מביכות. הגנרל מרסייה – מוצג באופן מבוהל וקריקטורי, מצביע לשני הצדדים תוך ניסיון נואש להתנער מאחריות. הוא נושא תיקי מסמכים סודיים – אותם אלו שהוצגו במשפט דרייפוס מבלי שדרייפוס ראה אותם – והם סמל למנגנון ההרשעה המושחת. אלפרד דרייפוס – יושב בצד, שקט ושפוף, מחזיק את המסמך שהפליל אותו. בניגוד לאחרים הוא אינו מגוחך, אלא מצויר באופן מאופק – מה שמעביר בבירור את המסר שהוא הקורבן האמיתי. הכיתוב שמתחת לקריקטורה: "C’est lui, toi ou moi!…" – "זה הוא, אתה או אני!" מדגיש את ההאשמות ההדדיות ואת חוסר האחריות של כל הצדדים, מלבד דרייפוס. ביקורת עזה על ההתחמקות מהאמת בתוך הממסד הצבאי והמשפטי. הקריקטורה מציגה את הפער העצום בין האשמים האמיתיים לבין זה שנשלח לכלא – תוך הפניית אצבע מאשימה לעבר אלו שבחרו בטיוח במקום בצדק.
גיליון מס' 1489: 22 באוקטובר 1899, כותרתו: Liberté, Égalité, Fraternité ("חירות, שוויון, אחווה") — הסיסמה הרשמית של הרפובליקה הצרפתית, מוצגת כאן באירוניה בוטה. אוקטובר 1899 היה זמן קצר לאחר המשפט החוזר של דרייפוס ברן (Rennes) שהסתיים בגזר דין אשם נוסף, אך הפעם עם "נסיבות מקלות", ולאחר מכן חנינה נשיאותית. חנינה זו עוררה זעם עצום המתנגדים לדרייפוס ראו בחנינה "כניעה לכוחות זרים" או להשפעה יהודית/זרה. בקריקטורה קבוצת ה"נמלטים" מהכלא בצהלה – LOUBET – נשיא צרפת אמיל לובה פותח את דלת הכלא ומאפשר לכולם לברוח. L'ALLEMAND DREYFUS – דרייפוס עצמו מתואר כ"גרמני", רמז לאשמתו כביכול בריגול לגרמניה, ומבזה אותו בזהותו. האחרים — בלגים, גרמנים, איטלקים — בורחים באין מפריע, אולי אפילו מקבלים חנינה, למרות ש"אינם משלנו": LE BELGE RORIQUE – עיתונאי בלגי אנטי-קלריקלי בשם Rorique, תומך נלהב בדרייפוס שפורסם רבות בצרפת. L’ITALIEN GILETTA – ג'ילטה היה קריקטוריסט סאטירי איטלקי שפרסם קריקטורות פרו-דרייפוסיות. משמאל קשורה דמות צרפתית טיפוסית בחבלים עליהם נכתב: משמעת, שירות צבאי, מיסים, תרומות, קנסות, ועוד. הכיתוב בתחתית: "Et le Français, le voilà! Contribuable et soldat. Mais, qu’il se permette une observation, il va en goûter de la grâce… avec un manche de pelle!" – בהתייחס לצרפתי המסכן השומר חוק ומשלם מסים.
LE GRELOT – עיתון סאטירי צרפתי, במקור רפובליקני ואנטי-קלריקאי בעריכת על ידי ארנולד מורטייר פורסם ברציפות מ-1871 עד 1903. הקו של Le Grelot בפרשת דרייפוס היה אנטי-דרייפוסי מובהק, סאטירי ולעיתים אף אנטישמי. העיתון הציג את דרייפוס כתואם לסטריאוטיפים של בוגד זר ויהודי, לגלג על תומכיו כאינטלקטואלים עקשנים או סוכנים של "סינדיקט" פוליטי, וביקר בחריפות כל ניסיון לפתוח מחדש את המשפט. הקריקטורות שפורסמו בין 1896–1899 שיקפו את עמדת הממסד הצבאי והשמרני, תוך שימוש באמצעים ויזואליים לעגניים במטרה לערער את אמינות מאבק החפות. כל גיליון כלל ארבעה עמודים והופיעה בו קריקטורה צבעונית גדולה בעמוד השער. היה זה עיתון רפובליקני ואנטי-קומונרי שהיה נושא לתביעות רבות על ידי הצנזורה. המעצבים הראשיים היו: ברטל, אנרי דמארה, אלפרד לה פטיט, הקטור מולוך ופפן. העיתון נקט תחילה בעמדות רפובליקניות מובהקות ובמשך השנים הפך בבירור ליותר ריאקציוני, אנטישמי, אנטי בונים חופשיים ואנשי דת. מאז הקמתו ב-1871, פרסם לה גרלו כ-2,000 גיליונות.
חמשה גיליונות. [ארבעה עמודים בכל גיליון]. 48×34 ס"מ. כל הגיליונות שלמים ובמצב טוב מאד.
THE FIRST VISIT TO CAPTAIN DREYFUS ON DEVIL’S ISLAND- "הביקור הראשון אצל הקפטן דרייפוס באי השדים” – עמוד השער של גיליון העיתון The Examiner מיום ראשון, 18 בדצמבר 1898, בסן פרנסיסקו. תיעוד עיתונאי מרגש ונדיר המתאר ביקור היסטורי באי השדים (Devil’s Island) בו היה כלוא הקצין היהודי־צרפתי אלפרד דרייפוס. נדיר ביותר.
כותרת המשנה: "מאת ד"ר ליאון ברתול (Dr. Leon Berthaul), שראה ודיבר עם האסיר המפורסם בעולם מאז נפוליאון". הרופא הצרפתי ד"ר ליאון ברתול ביקר בבית הכלא בו שהה דרייפוס באותה העת לאחר שהוזמן לכלא לבדיקת מצבם הרפואי של האסירים לאחר שפרצה באזור קדחת צהובה. בשובו משם סיפר על התנאים הקשים בהם הוחזק דרייפוס, וזהו אחד התיעודים היחידים הידועים על דרייפוס בכלא בזמן אמת. ברתול מתאר את תנאי הכלא של דרייפוס כקשים ביותר: דרייפוס כבול למיטתו בשעות הלילה, הוא רשאי להיכנס רק לכמה שעות במהלך היום למתחם זעיר המוקף בגדר כה גבוהה עד שאינו יכול לראות את האוקיינוס, ואסור לו לדבר עם איש. את בריאותו הוא מתאר כ"גרועה":
"בביקורנו הראשון את דרייפוס ליווה אותנו מר וריניון, מנהל בית הסוהר. מצאנו את האסיר סובל ממחלה בכבד, אנמיה ומצבים אחרים, עקב דיכאון עצבי ותזונה לא נכונה, מיששתי את דופקו של האסיר, ובו בזמן הצלחתי ללחוש לו שאקבל ממנו הודעה אם אוכל". באותה העת דרייפוס סבל גם מהתקף התחלתי של קדחת מרה, שלדעת הרופא עלולה להפוך לחמורה אם לא תטופל אך עם זאת, הוא מציין: "רוח אמונתו נשמרת על ידי אמונה בהצלחתם הסופית של המאמצים לשחררו" וכן: "אני יכול לומר כאן שהרופאים היו האנשים היחידים בבית הסוהר שאכפת להם אם דרייפוס חי או מת", הוא כותב. על התנאים הסביבתיים הוא מוסיף, כי מגדל ובראשו שומר עם תותח חולש על אי השדים במטרה למנוע כל ניסיון בריחה.
מימין למעלה מופיעה כרונולוגיה של האירועים הבולטים בפרשת דרייפוס עד לאותה העת. במרכז איור תחריט של דרייפוס, מתואר: "קפטן אלפרד דרייפוס, צולם על ידי המשטרה הצרפתית מיד לאחר השפלתו", וכן תחריטים נוספים: תא הכלא של דרייפוס – עם שומר חמוש שנמצא כל הזמן בצידו, מתואר: "דרייפוס כלוא בצריף כשחייל חרב צופה בכל תנועה שלו", פינת הצריף בה דרייפוס ישן, המבצר באי השדים, מתואר: "גדר רחוב שבה כלוא האסיר המפורסם של צרפת" (זוהי החומה שנבנתה במיוחד במטרה למנוע מדרייפוס לראות את האוקיינוס), מגדל השמירה החמוש למניעת בריחה.
54×41 ס"מ. דף השער בלבד – מודבק למצע קשיח לתצוגה ולשמירה. קרעים קלים בשוליים. מצב טוב.
כרך האוגד את כל גיליונות השבועון האנטישמי האנטי דרייפוסי Psst…! הוצאת Librairie Plon, פריז, פברואר 1898 עד ספטמבר 1899. שנים ראשונה ושניה, כל 85 הגליונות ברציפות (לא נדפסו גליונות נוספים). צרפתית.
Psst…! – "פססט!" – מגזין מאויר מייסודם של Jean-Louis Forain ו- Caran d'Ach (שם העט של Emmanuel Poiré). שבועון צרפתי שפרסם באופן קבוע קריקטורות אנטישמיות בשיאה של פרשת דרייפוס נגד דרייפוס ותומכיו (קריקטורות רבות הלועגות לאמיל זולה) ובגנותם של היהודים. יצא בפורמט קבוע של ארבעה עמודים מלאים איורים אנטישמים ארסיים. בגיליונות השונים מופיעים מאות איורים אנטישמים מאת פוריין וקאראן ד'אש. איורים אלה נחשבים לפרסומים האנטישמיים החריפים ביותר אשר התפרסמו במהלך פרשת דרייפוס. עיתון זה לא הציג כלל כתבות או מאמרים, הוא כלל איורים בלבד וכיתובים המלווים את האיורים. העיתון הוקם למען מטרה אחת – לחזק את אשמתו של דרייפוס ולהגן על כבוד הצבא. התיזה העיקרית שלו היתה הטענה שהיהודים, אמיל זולה וגרמניה קשרו יחדיו את הקשר לתבוע משפט חוזר, לשם כך כבר בקריקטורה המופיעה בשער הגיליון הראשון מופיע איורו של פוריין בו נראה בנקאי יהודי בפנים סטריאוטיפיות קורא במבטא גרמני כבד "Ch'accuse" על משקל "J'Accuse" בשעה שהוא משלשל את מכתבו אל נשיא הרפובליקה לתוך האשנב. (כמו"כ בשער גיליון מס' 12 איור של אמיל זולה מנופף בעיתון הנושא את הכותרת "אני מאשים" אל מול דמות חייל גרמני) העיתון שם ללעג רבים מתומכיו של דרייפוס ובכלל זה זולה, ז'וזף ריינאך, שרר קסטנר, בריסון ופיקאר. הגיליון האחרון יצא ב 16 בספטמבר 1899, שבוע לאחר שדרייפוס הורשע בשנית במשפט ברן משום שבאותה העת סבר פוריין שהעיתון השיג את מטרתו.
בתגובה לפססט…!, מחנה תומכי דרייפוס יצרו יומן מאויר שבועי מתחרה משלהם בשם Le Sifflet שהחל לצאת ב 17 בפברואר 1898, אשר הטיל ספק במהימנותם של רבים ממתנגדי דרייפוס ובכללם אסתרהאזי, דו פאטי דה קלאם, קאווניאק, רושפור ודרימון. ה Le Sifflet חדל מלהופיע ב 16 ביוני 1899 לאחר שבעים ושניים גיליונות, שבועיים לאחר שבית המשפט לערעורים החליט ברוב קולות על עריכת משפט חוזר לדרייפוס, ושלושה ימים לאחר שבוטלו כל ההאשמות נגד סגן אלוף פיקאר. שני השבועונים השתמשו בדימויים חזותיים גרוטסקים לצורכי תעמולתם, ויצרו שיח-מלחמה ציורי בין שני המחנות.
85 גיליונות כרוכים, 40 ס"מ. בלאי בכריכת הקרטון. הגיליונות במצב טוב מאד.
שלוש כרזות אנטישמיות מן הסדרה Musée des Horreurs – "תערוכת המפלצות" / "מוזיאון הזוועות" – פרשת דרייפוס. צרפת 1900.
כרזה מס' 13 Ranc le Caïman -"ראנק הקיימן" (קיימן – תנין דרום אמריקאי) – יצאה בינואר 1900 – הסנאטור ארתור ראנק כחצי אדם חצי תנין. Louis-Ernest Ranc (1831–1902) היה עיתונאי, פוליטיקאי, וחבר סנאט חשוב ברפובליקה הצרפתית השלישית. הוא היה חלק מהאגף הרדיקלי והשמאלי, תומך מובהק בדרייפוס, ומזוהה עם מאבק בעד חירויות הפרט. בפרשת דרייפוס, ראנק עמד לצד עיתונאים כמו זולא ודוברים בולטים למען חפותו של דרייפוס. בשל כך, הוא הפך למטרה ללעג והשמצה מצד המחנה האנטי-דרייפוסאי והלאומני. האוזניים המחודדות והשיניים מוסיפות ממד של "שטן" או "מפלצת" – לא רק חיה, אלא משהו דמוני. (כרזה נתונה בתוך ניילון לשמירה וניתנת לשליפה).
כרזה מס' 15 Signe de Grande détresse! – "סימן למצוקה גדולה!", יצאה בינואר 1900 – המדינאי הרפובליקני הצרפתי אנרי בריסון בתור דוב, מעוטר בשרשרת של בונה חופשי (עם סיר לילה חרוט בתוך משולש). ב-26 ביוני 1898, מעל דוכן בית הנבחרים עשה מחווה לבונים החופשיים המזוהים עם היהודים כדי לדחוק בנבחרי הבונים החופשיים להביע אמון בממשלת פייר וולדק-רוסו.
כרזה מס' 18 Il n'est pas Protestant – הוא לא פרוטסטנטי, יצאה בפברואר 1900 – לודוביק טראריו (Ludovic Trarieux) בדמות אווז/ברווז, עם ראשו המוכר, שפם עבות, פה פעור, קצף בזווית הפה, והבעה מבולבלת או מתלהמת. Ludovic Trarieux (1840–1904) – משפטן, פוליטיקאי רפובליקני ומייסד הליגה לזכויות האדם בצרפת בשנת 1898 – ממש בעיצומה של פרשת דרייפוס. שימש כשר המשפטים בממשלתו של ולדק-רוסו (1895) ופרש בשל חילוקי דעות. היה תומך מובהק בדרייפוס, ונלחם למען חפותו מטעמים של צדק, זכויות אדם ושלטון החוק. נחשב לאחד הדוברים המוסריים החשובים ביותר במחנה הדרייפוסאי. עבור המחנה האנטי-דרייפוסאי והלאומני, טראריו סימל את המשפטן ה"צבוע" שמציב את האידאלים האוניברסליים מעל האינטרסים הלאומיים. בימין האנטי-דרייפוסאי של התקופה, הפרוטסטנטים זוהו עם רפובליקנים, בונים חופשיים ואוהדי היהודים. הכיתוב מרמז שטראריו מציג עצמו כצדיק, אבל הוא חלק מהקנוניה.
הסדרה "תערוכת המפלצות" פורסמה במהלך פרשת דרייפוס תחת שם בדוי V. Lenepveu, ומנתה 51 כרזות גדולות עם איורים אנטי דרייפוסים, אנטישמים, ונגד ה'בונים', הסדרה פורסמה בצרפת על פני תקופה של כשנה, בין אוקטובר 1899 לדצמבר 1900. התכנון המקורי היה להוציא 200 כרזות בסדרה, אך למעשה יצאו 51 בלבד. הכרזות הראשונות שיצאו נמכרו בלמעלה ב 300,000 עותקים. באוקטובר 1899 עצרה המשטרה הצרפתית מספר רוכלים שמכרו כרזות מהסדרה בהוראת מפקד המחוז לואי לפין. על פי דיווחים מסוימים לפין הורה להפסיק את הפצת הכרזות בעקבות פנייה שקיבל מהברון דה רוטשילד, שטען שהנזק בהפצתן הינו בלתי הפיך. בחודש פברואר 1900 שלחה המשטרה המקומית מכתבים בהם היא איימה לשלול את רישיון המסחר מבעלי חנויות שימכרו את הכרזות, ומאז נפסקה הפצתן.
גודל זהה: 50X65 ס"מ. קרעים קלים בשולי הכרזות (מחוזקים בנייר דבק מאחור). מצב טוב.
!Le Traître – הבוגד. כרזה מס' 6 מן הסדרה Musée des Horreurs ["תערוכת המפלצות" / "מוזיאון הזוועות"]. פריז, [1899-1900]. צרפתית. הדפס ליטוגרפי צבוע ביד, המציג את אלפרד דרייפוס כמפלצת בעלת גוף דרקון עם ראשי נחשים תוקפניים. במרכז גופו של הדרקון נעוצה חרב, ועליה מתנוססת הכתובת: "Le Traitre!" [הבוגד!, צרפתית]. חתומה בדפוס V. Lenepveu. הכרזה יצאה בנובמבר 1899 (כחודשיים לאחר שדרייפוס קיבל חנינה).
הסדרה "תערוכת המפלצות" פורסמה במהלך פרשת דרייפוס תחת שם בדוי V. Lenepveu, ומנתה 51 כרזות גדולות עם איורים אנטי דרייפוסים, אנטישמים, ונגד ה'בונים', הסדרה פורסמה בצרפת על פני תקופה של כשנה, בין אוקטובר 1899 לדצמבר 1900. התכנון המקורי היה להוציא 200 כרזות בסדרה, אך למעשה יצאו 51 בלבד. הכרזות הראשונות שיצאו נמכרו בלמעלה ב 300,000 עותקים. באוקטובר 1899 עצרה המשטרה הצרפתית מספר רוכלים שמכרו כרזות מהסדרה בהוראת מפקד המחוז לואי לפין. על פי דיווחים מסוימים לפין הורה להפסיק את הפצת הכרזות בעקבות פנייה שקיבל מהברון דה רוטשילד, שטען שהנזק בהפצתן הינו בלתי הפיך. בחודש פברואר 1900 שלחה המשטרה המקומית מכתבים בהם היא איימה לשלול את רישיון המסחר מבעלי חנויות שימכרו את הכרזות, ומאז נפסקה הפצתן.
50X65 ס"מ. קרעים קלים בשוליים. מצב טוב.
כתב העת The Literary Digest מיום 21 ביולי 1906 – ניו יורק – המדווח בכתבה הראשית על זיכויו הסופי של אלפרד דרייפוס, ומתעד את הפרשה מראשיתה ועד סופה, לרבות השלכותיה החמורות על תופעת האנטישמיות.
ב־12 ביולי 1906, לאחר 12 שנות מאבק משפטי ופוליטי שזעזע את צרפת ואת אירופה כולה, בית המשפט ביטל את פסק הדין הקודם, אשר הרשיע את דרייפוס בבגידה בנסיבות מקלות, וקבע שלא היה מקום למשפט חוזר כלל, וכי הינו חף מפשע לחלוטין. בעקבות הזיכוי הסופי הופיע מאמר חשוב בגיליון זה של כתב העת The Literary Digest, כאשר תמונתו של דרייפוס אף נבחרה להופיע על גבי כריכת כתב העת.
בפתיחה מתאר המאמר את הרגע הדרמטי בו בית המשפט העליון של צרפת ביטל את פסק הדין המרשיע שניתן נגד דרייפוס – "one of the most amazing dramas of modern history" – אחת הדרמות המדהימות ביותר בהיסטוריה המודרנית – והכריז על חפותו המלאה. הכותב רואה בזיכוי זה לא רק תיקון עוול אישי, אלא גם "sweeping vindication of Captain Dreyfus as a martyr righting of an infamous wrong." המאמר מתאר את ההשתלשלות ההיסטורית של הפרשה: כיצד בשנת 1894 נמצא מכתב לכאורה שנכתב על ידי דרייפוס ובו מידע מסווג שנשלח לגרמנים; כיצד דרייפוס הואשם על סמך ראיות מפוברקות; גירושו לאי השדים לכלא בתנאים מחפירים; וכיצד מאבק עיקש מצד משפחתו, עורכי דינו, ואנשי רוח – בהם אמיל זולא, שהטיח את האשמותיו במאמרו המפורסם "אני מאשים!" – הובילו לפתיחה מחודשת של המשפט. (מעניין לציין כי כותב המאמר מביא בהקשר זה מהעיתון הניו יורק אמריקן שהתייחס למותו של זולא משאיפת אדי תנור פחמים פגום וכתב: "אין ספק שמאמץ המשפט עלה לו בחייו"). המגזין מפרט את הלך הרוח בצרפת לאורך השנים, ואת הסירוב העיקש של הממסד הצבאי להכיר בטעותו. רק לאחר מאבק ארוך, הכולל את משפט רן השני ב־1899 וזיכוי חלקי נוסף, מגיע דרייפוס לבסוף למשפט חוזר ולזיכוי מלא בשנת 1906.
בהתייחס להשלכות הרחבות של הפרשה, נכתב כי: "Twelve years is a long time to await their grist of justice in a modern republic." – "שתים עשרה שנים הן זמן רב להמתין לגרגר הצדק ברפובליקה מודרנית." המאמר החשוב אף עוסק בפן החברתי והאנטישמי של הפרשה: כיצד העובדה שדרייפוס היה יהודי שיחקה תפקיד מכריע בהרשעתו, וכיצד נוצר "סינדיקט של בגידה" בממסד הצרפתי, שהפיץ שנאה והעליל על אדם חף מפשע. ניתוח חד נוסף מתאר את הפרשה כ"opera bouffe" – אופרה מגוחכת של אינטריגות, שקרים ופחדים לאומניים. כמו"כ המגזין מצטט בהרחבה עיתונות אמריקאית וצרפתית שתוקפת את המערכת הצבאית על סירובה להתנצל, ואת הזמן הרב שנדרש עד לחזרתו של דרייפוס לצבא. "No court can ever erase the scars left by long years of persecution and suffering." – "אף בית משפט לא יוכל למחוק את הצלקות שהותירו שנים ארוכות של רדיפה וסבל", נכתב.
בתמונה המצורפת מופיע דרייפוס עם אשתו וילדיו, כאשר דרייפוס מצוטט עוד מימי הראשית של הפרשה כשאמר: “My heart will never be satisfied, ” Dreyfus once said, “while there is a single Frenchman who imputes to me the abominable crime which another committed.” – "לבי לא יוכל לדעת שובע, " אמר דרייפוס פעם, "כל עוד יש אפילו צרפתי אחד המייחס לי את הפשע הנתעב שביצע אדם אחר." המאמר מסתיים בהתייחסות למשמעויות הרחבות של הפרשה, וללקח שצרפת והעולם כולו אמורים ללמוד ממנה – על הסכנה שבאנטישמיות, על הסכנות בממסד חסר ביקורת, ועל חשיבותה של עיתונות חופשית במאבק למען צדק.
הכותב מסכם: "פרשת דרייפוס", למרות סופה הטוב, הותירה אחריה כתם נצחי של חרפה על מגן צרפת ועל שם צבאה. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שרדיפת הקצין הצעיר מקורה באותה שנאה פנאטית ליהודים ששררה בקרב קציני צבא בצרפת כמו במדינות אחרות. אלמלא היה דרייפוס ישראלי, הוא לעולם לא היה קורבן של הנבל אסתר-הייזי. היהודי, ולא הקצין, הוא היה מושא הרדיפה… כעת, לעומת זאת, על ידי שיקומו, הרפובליקה הצרפתית עשתה כל שביכולתה כדי לייצב את המוניטין שלה בעיני העולם."
Literary Digest – כתב עת אמריקאי שיצא לאור בין השנים 1890 ל-1938. התפרסם בזכות סקירותיו המקיפות של עיתונות אמריקאית ובינלאומית, והציג עמדות מגוונות במגוון נושאים: פוליטיקה, מדע, דת, תרבות, ספרות וחברה.
[2] 69-98 עמ' – גיליון שלם. מצב טוב מאד.
6 גלויות מצולמות Real-photo מטקס הכבוד שנערך לאלפרד דרייפוס להשבת דרגותיו הצבאיות, בחצר בית הספר הצבאי ה École Militaire לאחר זיכויו המוחלט ב 1906, בדיוק באותו מקום בו הושפל בפומבי 12 שנה קודם לכן.
גלויות: תצלום תקריב נדיר של דרייפוס משוחח עם ז'ורז' קלמנסו (Georges Clemenceau שהיה מראשי התומכים בדרייפוס במהלך הפרשה, ואף מילא תפקיד חשוב בהבאת הצדק בפרשה. קלמנסו לא היה רק פוליטיקאי אלא גם עיתונאי נמרץ שפעל רבות לזיכויו של דרייפוס דרך עיתונו L’Aurore בו פורסם המאמר של זולה: "J’accuse!"), דרייפוס יוצא מהבניין לתפוס את מקומו המרכזי בטקס, מצעד הכבוד בטקס, לאחר הענקת העיטורים, דרייפוס משוחח עם גנרל גיליין והמפקד טארג', מסדר הכבוד מזוויות צילום שונות.
ב 12 ביולי 1906 ביטל בית המשפט לערעורים את פסק הדין של בית המשפט ברן. יום לאחר מכן האסיפה הלאומית מחליטה ברוב קולות להשיב לדרייפוס ולפיקאר את דרגות הקצונה שנשללו מהם, ובנוסף להעלות את דרייפוס לדרגת רב סרן ולהעניק לו את אות לגיון הכבוד. ב 21 ביולי נערך בחצר ה ECOLE MILITAIRE טקס כבוד בנוכחות אנשי הצבא, משפחתו, וידידיו הקרובים, כתשובת המשקל על טקס ההשפלה שנערך באותו מקום בדיוק 11 שנים קודם לכן בו הוסרו דרגותיו לאחר אישומו בבגידה במולדת. בכך הסתיימה הפרשה שטלטלה את אירופה כולה במשך כעשור, בניצחונו המוחלט בהוכחת חפותו של הקצין דרייפוס היהודי.
הגלויות לא נשלחו בדואר. מצב כללי טוב מאד.
פיסלון אנטישמי בצורת יהודי פעור פה המשמש כקופה "בולעת" כסף. [קנדה, המאה ה־19]. נחושת יצוקה.
פיסלון בצורת ראש יהודי פעור פה, שיניים בולטות ואוזניים גדולות, קורץ עין. על ראשו עלה תאנה במקום כיפה, עליו נכתב: London Canada בהתייחס כפי הנראה לעיר London, Ontario שבקנדה. הפה הפעור משמש להכנסת מטבע באופן שלא ניתן לשלוף אותו החוצה חזרה – רמז ליהודי בולע הכסף המכסה את פשעיו עם עלה תאנה. הדגם שלפנינו הינו ללא שם יצרן, אך הוא זהה במדויק לפסלון שיוצר על ידי חברת Schäfer & Vater שפעלה ברודולשטדט שבגרמניה בסוף המאה ה־19 המציג את אותה הדמות כמלחיה.
ראה תצוגת הקבע במוזאון יד ושם בירושלים במדור המציג פריטים אנטישמים, וכן ניתן למצוא את אותה הדמות ב "Anti Judischer Nippes und populare Judenbilder" מאת Falk Wiesemann 2006, פריט קטלוגי 115.
גודל: 9x6x7 ס"מ. קילופי בחזית. מצב טוב.
פותחן בקבוקים אנטישמי עשוי נחושת – FAGIN ['היהודי'] . אירופה, המאה ה־19.
דמותו של פייגין המוצגת כפושע יהודי ומנהיג של חבורת ילדים כייסים לקוחה מן הרומן 'אוליבר טוויסט' מאת צ'ארלס דיקנס [שראה אור ב 1838], הדמות הסטריאוטיפית מופיעה בספר כיהודי בבגדים מוזנחים ושיער פרוע. ברומן מתואר פייגין בצורה בוטה ביותר כנבל מרושע ותככן המלמד ילדים כיצד לגנוב, ומוזכר פעמים רבות לא בשמו הפרטי, אלא בכינוי "היהודי". הדמות התקבלה בכל רחבי אירופה בצורות שונות כדמות גנאי טיפוסית ליהודי הנוכל והגנב המאיים על האוכלוסייה המקומית.
ראה דוגמא דומה ב "Anti Judischer Nippes und populare Judenbilder" מאת Falk Wiesemann 2006, פריט קטלוגי 182.
גודל: 9×8 ס"מ. מצב טוב.
