מכתב חשוב מאת זאב ז׳בוטינסקי בדבר איחוד הכוחות הנאמנים לציונות של הרצל, נשלח מלונדון לירושלים לרב הראשי לארץ ישראל הרה״ג יצחק אייזיק הלוי הרצוג ביום 11 בינואר 1939 חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הדפסה במכונת כתיבה וחתימת ידו של ז׳בוטינסקי. נייר מכתבים רשמי.
במכתבו פונה ז׳בוטינסקי לרב הרצוג לאחר שקיבל את מכתבו, ומסכים עמו בדברים כי צו השעה הינו איחוד כל הכוחות הנאמנים לציונות של הרצל. הוא חוזר ומציע (לאחר שהצעותיו לפורום כזה ב-1937 ובקיץ 1938 נדחו על ידי הנהגת הסוכנות) להקים גוף מאוחד שיכלול גם את אגודת ישראל ויקרא ״ועד להצלת הלאום״ שיאחד את כל הפלגים תחת קורת גג אחת ובהתאם להסכמות למטרה ציונית משותפת. הדרך שבה הוא מציע לעשות זאת היא ע״י מה שהוא מכנה ״שולחן עגול״: ״שלחן עגול פירושו כידוע לך אדני הנעלה, הסיעות השונות הכלולות במחנה אל״ף וגם במחנה בי״ת ולא רק פגישה חשאית בין משולחי שתי ההנהלות (כי פגישה מצומצמת כזו היתה דומה יותר לדו קרב מאשר לשלחן עגול)״ ומוסיף כי: ״למסיבה כזאת מוכנים ידידי לבוא בכל עת כדי לשמוע ולבדוק כל תכנית שתוצע לפנינו, בתנאי שגם יתר המסובין ישמעו ויבדקו כל תכנית שאנחנו נציע לפניהם… אין דרך טובה מ זו לליכוד הכוחות ואין דרך אחרת״. ז׳בוטינסקי הולך צעד קדימה ומציע להחרים ציבורית את המחנה שלא יסכים לבוא ולשבת סביב אותו שולחן עגול שמטרתו איחוד התנועה הציונית ומוסיף ברוכשו כבוד למעמדו הציבורי הרם של הרב הרצוג כי אין ראוי ממנו לעמוד בראשו: ״ואשמח עד מאד אם אתה תהיה האיש״. בדבריו מציע ז׳בוטינסקי לאחד סביב שולחן אחד את הגדוד העברי, ״אגודת ישראל״, ואת הסוכנות היהודית.
באותה העת שרר קרע עמוק בין הזרם המרכזי בתנועה הציונית (בראשות בן-גוריון וויצמן) לבין הזרם הרביזיוניסטי של ז'בוטינסקי. ב-1935 פרשו הרביזיוניסטים מההסתדרות הציונית והקימו את הצה"ר (הסתדרות ציונית חדשה). המכתב נכתב בתקופה שבה היישוב היה תחת מתקפת המרד הערבי הגדול, והסכנה של "הספר הלבן" (שפורסם במאי 1939) כבר ריחפה באוויר. המכתב גם משקף את האכזבה העמוקה של ז׳בוטינסקי מן העולם הרבני שלא ראה בו עד אז שותף לתפיסה האקטיבית־לוחמת של העם. עם זאת, הוא מזהה ברב הרצוג דמות מרכזית, שידע לדבר גם עם העולם הדתי וגם עם המערכות המדיניות והאמין שהוא האיש לאחד את כולם תחת קורת גג אחת. היה זה אחד מהניסיונות האחרונים והנואשים של ז'בוטינסקי ליצור חזית יהודית מאוחדת בתקווה שתלו חלק מהמנהיגים הפוליטיים בכוחה של הרבנות הראשית לגשר על פערים אידיאולוגיים עמוקים.
[1] נייר מכתבים רשמי. מצב טוב מאד.
״הננו מתכבדים לשלוח לך בזה הזמנה למושב הכרזת העצמאות…״. הזמנה רשמית למושב הכרזת העצמאות. תל-אביב, ד' אייר תש"ח (13.5.1948) – נשלחה יום לפני ההכרזה עצמה ב 14 במאי.
ההזמנה המקורית למושב הכרזת העצמאות אשר נשלחה מטעם "מנהלת העם" לאישיים חשובים שנכחו בה. ״מנהלת העם״ היתה הגוף הזמני אשר נוסד לקראת הכרזת העצמאות כדי לנהל את ענייני היישוב היהודי לפני שהוקמה ממשלת ישראל. ההזמנה נשלחה אך ורק לאישיים בכירים, מקורבים ועיתונאים:
״הננו מתכבדים לשלוח לך בזה הזמנה למושב הכרזת העצמאות שיתקיים ביום ו׳, ה׳ באייר תש״ח (14.5.1948) בשעה 4 אחה״צ באולם המוזאון (שדרות רוטשילד 16). אנו מבקשים לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ואת מועד כינוס המועצה. המוזמנים מתבקשים לבוא לאולם בשעה 3.30. בכבוד רב, המזכירות״. למטה נכתב
: ״ההזמנה היא אישית – תלבשת: בגד חג כהים״.
מושב הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיים ביום ששי ה 14 במאי 1948 (ה׳ באייר תש״ח) בשעה 16:00 באולם מוזיאון תל אביב הישן, שעות ספורות לפני סיום המנדט הבריטי, באווירה של דחיפות היסטורית תחת איום מלחמה מיידי. את ההכרזה הקריא דוד בן־גוריון בשם מועצת העם, והטקס נערך בפשטות מכוונת: דגלים, דיוקן הרצל, ללא קהל רחב וללא פרסום מוקדם, מטעמי ביטחון (לימים כתבה על אותו אירוע גולדה מאיר: הייתי בטוחה שעוד לפני שבן גוריון יספיק להקריא את מגילת העצמאות המלחמה תפסקהו באמצע). בין המוזמנים היו חברי מועצת העם והמנהלת הזמנית, מנהיגי היישוב, ראשי מוסדות לאומיים ונציגים ציבוריים מרכזיים. ההזמנות הרשמיות למושב זה משקפות אירוע חד־פעמי שבו התקבלו החלטות גורליות ברגע האחרון, והינן עדות נדירה לרגע הלידה של מדינת ישראל.
[1] דף, 20.5×14 ס"מ. מצב טוב-טוב מאד.
מכתב מרגש ששלח דוד בן גוריון לרמטכ"ל מרדכי מקלף בצאתו ללימודים ועזיבתו את צה״ל זמנית – מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי של ראש הממשלה, וחתום בחתימת ידו של דוד בן גוריון. ירושלים ג׳ בטבת תשי״ב, 1/1/1952.
במכתבו מברכו בן גוריון בצאתו ללימודים ומביע את משאלתו שישוב לשרת בצה״ל משום שראה בו את האדם המתאים ביותר להמשיך ולשרת כרמטכ״ל במדינת ישראל הצעירה. ״אני רואה בצאתך ללימודים רק הפסקה זמנית בשרותך המבורך בצבא הגנה לישראל״. בן גוריון מתייחס לרצונו של מקלף לעסוק בחקלאות אך מפציר בו כי נועד לשרות צבאי ״ואיני מניח לרגע שתברח מגורל חייך״, ומוסיף במלות הערכה מופלגות לחלקו של מקלף בתרומה לצה״ל: ״הדור הצעיר שלנו נתברך בהרבה כשרונות וביכולת רבה – וזהו מעוז המבטחים של עמנו ושל מדינתנו, אך אני יודע שלא מרובים כמוך בצה״ל, ובטחון המדינה לא יוכל לוותר על איש כמוך״ . ומביע את משאלתו כי יעמוד לימינו בעבודתו בעתיד.
(בראשית הדברים מביע בן גוריון את מורת רוחו מהעובדה שמקלף לא הסכים לפקד על חזית המרכז משום שראה עצמו אינו ראוי לתפקיד זה ״אני בטוח שבויכוח זה אתך היה הצדק אתי״ כותב בן גוריון).
מרדכי מקלף, הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, כיהן בתפקיד בין השנים 1953–1952, לאחר מינויו על ידי דוד בן־גוריון. מקלף נודע כאדם נחוש, שקט ויעיל, והיה מקורב לבן־גוריון הן מבחינה מקצועית והן אישית. בן־גוריון העריך את תבונתו ואת גישתו הישירה והלא ראוותנית, וראה בו מפקד שיוכל לחזק את הצבא הצעיר ולהתמודד עם אתגרי התקופה. תחת פיקודו של מקלף, החל צה"ל להתעצב כצבא סדיר ומאורגן, והונחו יסודות לתכנון לטווח ארוך. על אף תקופת כהונה קצרה, שיתוף הפעולה בינו לבין בן־גוריון היה הדוק ותרם לבניין הכוח הצה"לי בראשית דרכו.
[2] דף. נייר מכתבים רשמי של בן גוריון. חורי תיוק. מצב טוב מאד.
״בקור ראש הממשלה באוסלו״ – אלבום תצלומים המתעד את ביקורו של ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון באוסלו בשבוע שבין 27 באוגוסט ל 2 בספטמבר 1962. בפתח האלבום מונחת התכניה הרשמית של סדר היום בביקורו של בן גוריון בנורווגיה.
אלבום היסטורי ובו 18 תצלומים גדולים המתעדים את ביקורו של בן גוריון ורעייתו באוסלו בקיץ 1962. התצלומים כולם מתוארים בכתב יד בידי אחד ממלוויו של בן גוריון במסעו. לכל אורכו של האלבום מופיע בן גוריון בתצלומים כולם כדמות המרכזית החל מקבלת הפנים בשדה התעופה, הפגישה עם ראש ממשלת נורווגיה איינר גרהרדסן (הידוע בכינויו ״אבי האומה״ הנורווגית), בפגישה עם שר החוץ, במוזאון הפולקלור ובמוזאונים שונים, בחוות האיכרים ליד רויקן הצטלם בן גוריון כשהוא אוחז בידו קערה עתיקה שנתנה לו במתנה ממשפחת איכרים, בשלג על פסגת הגאווסטה, ועוד. לבן גוריון בביקורו התלווה יצחק נבון ואלוף משנה חיים בן דוד המזכיר הצבאי. בדפים האחרונים שתי גלויות שנשלחו לישראל עם רשמים מהמסע כפי הנראה מאחד ממלוויו של בן גוריון, חתומים ״שמואל״ ומתוארכים 29 באוגוסט 1962.
באותו קיץ של 1962 בן‑גוריון יצא לסיור מדיני רשמי בסקנדינביה, שכלל בין היתר את הביקור בנורווגיה. ב‑27 באוגוסט הוא נחת באוסלו והתקבל שם בקבלת פנים רשמית, כולל פגישה עם ראש ממשלת נורווגיה אינאר גרהרדסן בנמל התעופה המקומי. במהלך הביקור התנהלו שיחות רשמיות בין ראש הממשלה הישראלי לנציגי השלטון הנורווגי, ודנו ביחסים בין המדינות, בעמדותיהן לגבי נושאים בינלאומיים שונים ובכוונה לקדם את ההבנה והקשרים בין המדינות. במסיבות ובערבים רשמיים צוין הדגש על יחסים ידידותיים בין ישראל לנורווגיה ועל רצון להעמיק שיתופי פעולה. בתקשורת התקבל הביקור כמועיל בחיזוק היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וקיבל הד ציבורי גם בקרב הקהילה היהודית בנורווגיה שבה בן‑גוריון נשא דברים. הביקור הביא לתנופה גם בתדמית ישראל בצפון אירופה, ושימש כצעד לקירוב עמדות סביב סוגיות בינלאומיות בין המדינות.
אלבום: 26×26 ס״מ. תצלומים בגודל זהה: 17.5×13 ס״מ. בלאי בכריכת הבד של האלבום. התצלומים במצב טוב.
״זו הפעם הראשונה שמע עתה הציבור הרחב בישראל שגם שרות הבטחון הישראלי משתמש באמצעים בדוקים… ושיש תוצאות למאמציו״, מכתב חשוב מאת ראש השב״כ הראשון של מדינת ישראל איסר הראל לאחר שיכולות המודיעין של מדינת ישראל פורסמו לראשונה לציבור הישראלי. הקלדה במכונת כתיבה וחתימת ידו של הראל. 12 בדצמבר 1958.
מכתב תשובה שהשיב למר בזק בענין היכולות המודיעיניות של מערכת הביטחון הישראלית לאחר שהתפרסמה כתבה בעיתון ״הארץ״ בנושא״. במכתבו מתייחס הראל לאמצעים למלחמה בריגול בארצות חו״ל שהתפרסמו באותה העת, הוא כותב כי באמצעים אלה אין משום חידוש למרגלים או למפעיליהם הזרים, וכל מרגל יודע אודותם ועושה הכל על מנת להזהר מפניהם. הוא מוסיף כי יש תועלת בפרסום של אמצעים אלה וכי אין זה עלול לגרום נזק בטחוני ומנמק: ״הדבר המיוחד הוא שזו הפעם הראשונה שמע עתה הציבור הרחב בישראל שגם שרות הבטחון הישראלי משתמש באמצעים בדוקים אלה ושיש תוצאות למאמציו. לדעתי, אין רע בכך, ומוטב שאזרחי המדינה ישמעו וידעו שגם בשטח המלחמה בריגול הגענו לרמה ממלכתית ראויה למדינה אשר סכנותיה הבטחוניות הנן מרובות וחמורות כמעט ללא תקדים. יתר על כן, יש יסוד רציני להניח שבפרסום כזה יש משום השפעה מרתיעה על אנשים העלולים לפגוע בבטחון המדינה ואף לבגוד בה, מהם שנמצאים על סף בצוע העבירה ומהם שעברו כבר את הסף. אלה בשמעם שיש עין פקוחה על פעולות המכוונות לפגוע בשלום המדינה עלולים להירתע ברגע האחרון או להתנגד לדורסים הזרים המנסים ללכדם ברשתם או להעבירם על דעתם״
לשם העמדת הדברים על דיוקם הוא מבקש שלא להרחיב ברמזו כנראה שהאמצעי גילוי המרגלים עצמם והאופן שבו הם פועלים לא נכתבו בצורה מדויקת באותה כתבה.
איסר הראל (הלפרין) [1911-2003] איש מודיעין ישראלי, מאבות קהילת המודיעין הישראלית, ראש השב"כ הראשון, ראש המוסד השני וחבר הכנסת. הלפרין היה האיש אשר בנה את השירות מן היסוד וקבע את עקרונותיו, ארגונו ודרכי פעולתו. מהחלטותיו המפורסמות באשר לאופי השב״כ היתה ההחלטה להפיל את כל המחיצות המפלגתיות והפוליטיות שמלפני קום המדינה ולהעסיק בשירות, ללא הבחנה, אנשי הגנה, פלמ"ח, אצ"ל ולח"י לשעבר. התואר "הממונה על שירותי הביטחון" כלל בשנות החמישים את תפקידו הן כראש השב״כ והן כראש המוסד הישראלי. איסר הראל (הוא שינה את שמו מהלפרין להראל ב-20 ביולי 1959) היה לאדם היחיד בתולדות מדינת ישראל אשר החזיק בתפקיד המרכז את מודיעין הפנים ומודיעין החוץ של המדינה, תפקיד שהעניק לו עוצמה חסרת תקדים. אחת-עשרה שנים מילא הראל את תפקיד הממונה על שירותי הביטחון.
[2] דף. נייר מכתבים רשמי של ״משרד ראש הממשלה הממונה על שרותי הבטחון״. סימני קיפול. חורי תיוק. מצב טוב.
כרזה נדירה של ארגון הלח״י מירושלים הבירה, המטיל חשד כי דרך בורמה לא נסגרה לצורכי ביטחון, אלא לצורכי רווחים כלכליים של המונופול הממשלתי בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות, ומבקש לפתחו לאלתר. תמוז תש״ח (יולי -אוגוסט 1948).
״שׁאלה למושלי העיר! הניסיונות לפתוח בעזרת מפקחי או״מ את כביש לטרון לא הצליחו. מבחינה צבאית יש בזה הפרה מובהקת של ההפוגה… מה טעם סגורה דרך בורמה לתנועה חפשית?…״. הכרזה מפרטת כי אלפי יהודי תל אביב ברצונם לעלות לירושלים לבקר את בני משפחותיהם שנותקו, לאותם תושבים נאמר כי היתה התחייבות אל מול מפקחי האו״ם שלא לעבור בנתיב זה. אך הלח״י מטיל בכך ספק: ״או שמא האמת בשמועות גרועות יותר: שאין מוסדות ידועים מעוניינים בתנועה חפשית זו, כי הם רוצים לשמור על המונופולין שלהם בהבאת צורכי מזון מתל אביב, מונופולין המייקר את המזונות?״, וחותם בתביעתם של יהודי ירושלים: ״תפתח דרך בורמה לתנועה חפשית אשר הובטחה בדרך לטרון!״
במהלך מלחמת העצמאות נחסמה הדרך הראשית מתל אביב לירושלים (כביש מס׳ 1) על ידי כוחות ערביים, בעיקר באזור שער הגיא. חסימה זו איימה על היישוב היהודי בירושלים, שנותק כמעט לחלוטין מאספקה. בתגובה לכך, במבצע הנדסי ולוגיסטי מרשים, הוקמה "דרך בורמה" – דרך עפר חלופית שעקפה את המחסומים מדרום דרך השטח ההררי בין קיבוץ חולדה לשער הגיא. העבודות להקמת הדרך החלו במאי 1948, והיא נפתחה לשימוש מבצעי עוד באותו חודש, בתחילה לשיירות רגליות, ובהמשך לכלי רכב קלים. ביוני 1948 כבר עברה בה שיירת המכוניות הראשונה. חודש לאחר מכן נסגרה דרך בורמה בשל התחייבות לפקחי האו״ם – בזה הטיל הלח״י ספק וקבע כי הדבר נעשה מתוך אינטרסים עסקיים.
דרך בורמה אפשרה את המשך העברת אספקה, נשק ומזון לעיר הנצורה, ושימשה גורם מכריע ביכולת העמידה של היישוב היהודי בירושלים עד לפריצת הדרך הראשית מחדש במסגרת מבצע "יורם" ולאחר מכן "מבצע דני".
32×24 ס״מ. מצב טוב מאד.
״הקץ להשתוללות הפורעים״ – ״אותנו אין מכניעים לא באש ולא במוות״ – כרזה תקיפה במיוחד של ארגון האצ״ל שיצאה בתגובה לתקיפות בנשק חם שבוצעו נגד אנשיו בעת שעסקו בתליית כרוזי תעמולה, ומאיים: ״על אש נשיב באש״. חשון תש״ח. אוקטובר-נובמבר 1947.
הכרזה מפרטת מקרים קשים בהם הותקפו אנשי האצ״ל שהגיעו לתלות כרוזים במושבות ובדרום על ידי ״פורעים״ מארגון ה״הגנה״ בתל אביב בבת ים ובמקומות נוספים, ומזהיר: ״איננו רוצים בתגרות עם ה״הגנה״, בשום תנאים לא נתן לחבל בארגוננו. לסתום את פינו ולהתעלל בחברינו. על כל ההתעללויות וההתנפלויות נגיב. ועל אש נשיב באש. אנו מודיעים ומזהירים: אין אנו רוצים במלחמת אחים. אבל מתברר יותר ויותר כי בן גוריון דוחף למלחמת אחים – הוא יקבלנה. אותנו אין מפחידים באיומים. אותנו אין מכניעים לא באש ולא במוות. עוד לא נברא האדם שיצליח להכניע את אחיו של דב גרונר, הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל. חשון תש״ח״.
במהלך מלחמת העצמאות, נמשכו המתח והמאבקים בין האצ"ל והלח"י, אף ששניהם פעלו בשם המאבק לעצמאות. עימותים גלויים התרחשו בירושלים, כולל חיכוכים על שליטה בשכונות ודרכי גיוס נשק, ולעיתים אף דווח על מקרי חטיפה או מעצר הדדי בין הפעילים. המאבקים הללו שיקפו מתח עמוק יותר על עיצוב דמותה של המדינה שבדרך – בין ממסד מדיני מתהווה לגורמים רוויזיוניסטיים מהפכניים.
35×26 ס״מ. סימן קיפול. קרעים קלים בשוליים. מצב טוב.
"היום אנו משלימים את פינוי סיני, במסגרת הסכם קמפ-דיוויד והסכם השלום הראשון שחתמה ישראל עם הגדולה והחשובה במדינות ערב – מצרים…" – "פקודת יום לפינוי סיני" חתומה בדפוס בידי שר הביטחון דאז אריאל שרון. 25 באפריל, 1982.
במכתבו ההיסטורי למפקדים ולחיילים בסדיר ובמלואים כותב שרון: "מי כבני דורנו, במדינת ישראל הנלחמת זה עשרות שנים על קיומה וקידומה, למד על בשרו את מוראות המלחמות בסיני כמו בשאר שדות הקרב. גם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, ולאחר מכן במלחמה המרה והקשה מכולן, בה הבסנו שוב את האויב – מלחמת יום הכפורים. חולות מדבר סיני, המלווה אותנו משחר הולדתה של האומה המתבססת וחוזרת ונאחזת בארצה – רוו בדם לוחמנו… אין אנו נסוגים מסיני. אנו מפגינים את רצוננו להתקדם לקראת שלום…". כמו"כ הוא מתייחס בדבריו להתנגדות הרחבה שקמה כשממשלת ישראל הורתה לצה"ל לבצע עקירת ישובים "על יושביהם ובתיהם, שדותיהם וגניהם", וכן התייחס לפינוי ימית בידי כוחות צה"ל ימית: "אף צבא ערבי לא הצליח – ולעולם לא יצליח, להרוס עיר ישראלית. רק אנו במו ידינו נאלצנו להרוס את ימית, נאלצנו למחותה מעל פני האדמה, כדי לקיים בזמן את הסכם השלום ומבלי שישפך דם יהודי" , ומתחייב בשם ממשלת ישראל להגן על השלום.
פינוי חצי האי סיני בשנת 1982 היה שיאו המעשי של הסכם השלום בין ישראל למצרים, והיווה תקדים היסטורי שבו מדינת ישראל נסוגה משטח רחב־היקף שנכבש במלחמה, לא כתוצאה מתבוסה אלא מתוך החלטה מדינית מודעת. הפינוי סימל מעבר מתפיסה ביטחונית־טריטוריאלית לתפיסה אסטרטגית המבוססת על לגיטימציה בינלאומית, גבולות מוכרים והפחתת סיכוני מלחמה. פירוק היישובים והבסיסים הצבאיים בסיני המחיש את המחיר החברתי והרגשי של שלום, אך גם את עומק המחויבות של ההנהגות בשני הצדדים, ובראשן אנואר סאדאת ו־מנחם בגין, למהלך שנתפס אז כמהפכני ובלתי הפיך. הפינוי עיצב מחדש את מפת המזרח התיכון והפך לאבן בוחן מרכזית בשיח הישראלי על גבולות, ביטחון ומשמעותו של שלום. חלקו של אריאל שרון בפינוי סיני היה מורכב ורב־משמעות. כשר הביטחון בעת יישום ההסכם, הופקדה בידיו האחריות המעשית לביצוע נסיגה רחבת־היקף, למרות התנגדותו העקרונית לויתור טריטוריאלי ולפינוי יישובים. כ 20 שנה לאחר מכן יבצע שרון הפעם כראש ממשלה פעולה דומה של עקירת ישובים, הפעם במה שכונתה "תכנית ההתנתקות" – אירוע חד־צדדי של פינוי יישובים מרצועת עזה וצפון השומרון, מה שיצר בפועל קרע פוליטי עמוק ושבר אידאולוגי במחנה שממנו צמח.
[1] דף. מודפס משני צידיו. כתמי זמן. מצב טוב.
Anweisungen und Rezepte zur Herstellung Gesunder Nahrung – חוברת "הוראות ומתכונים להכנה של אוכל בריא" מאת דורה שוורץ, הודפס ע"י גשטטנר, רחוב נורדאו 34, חיפה, שנות ה־30. גרסת הסטנסיל הראשונית לספרה הנודע הוראות להזנה מבריאה (תורגם לעברית ב 1945). נדיר ביותר. גרמנית.
גרסת הסטנסיל הראשונית לספרה הנודע של חלוצת הצמחונות בארץ ישראל דורה שוורץ, בשפת המקור – גרמנית. בהקדמה כותבת שוורץ: "כאן במולדתנו הישנה-חדשה, בארץ ישראל, שבה כל אדם ואדם הוא נכס לאומי יקר ערך, אנו עקרות הבית, אשר צריכות לדאוג לרווחתה הפיזית של משפחתנו או של מטופלינו, חייבות להתייחס ברצינות רבה לשאלת התזונה ולהקדיש לה תשומת לב." בספרה זה, שהינו מהראשונים בתחומו שהודפס בארץ ישראל, מופיעים אינספור מתכונים להכנת מאכלים טבעיים מהצומח בלבד כולל אופני ההכנה ועצות בריאותיות רבות נלוות. בין היתר ניתן למצוא דוגמאות לתערובות מיצי פירות וירקות, מתכונים למגוון רחב של סלטים, מתכונים למרקים על בסיס טבעי, הסברים מפורטים על תועלת הצומח לגוף האדם, מתכונים להכנת גבינות, מתכונים מפורטים מומלצים למאכל לכל יום מימות השבוע לכל שלוש הארוחות לזמני הקיץ והחורף, ועוד. בעמוד האחרון העירה שוורץ: "לגבי כל צורות הדיאטה… שלא מפורטות כאן, יש צורך להתייעץ עם רופא אשר, באופן עקרוני, מקבל את התיאוריה התזונתית הזו…".
דורה שוורץ [1982- 1894] מחלוצות הצמחונות בארץ ישראל וממקימות תחום הדיאטות הצמחוניות בארץ. נולדה באינסברוק שבאוסטריה, נישאה בגיל 16 לוולטר שוורץ, ואם לשלושה בנים. לאחר עליית הנאצים לשלטון, עלתה לארץ בשנת 1933 עם בנה הצעיר, בעקבות שני בניה הבוגרים שכבר חיו בבנימינה. עוד באוסטריה, לאחר התנסות אישית בבעיות בריאות, החלה לעסוק בצמחונות, למדה ריפוי טבעי בסנטוריום של ד"ר בירכר-בנר בציריך, ופעלה בתנועת הנוער הציונית. בארץ ישראל, הקימה בזכרון יעקב את "בית ההבראה דורה שוורץ", המרכז הצמחוני הראשון מסוגו בארץ, באחוזת לנגה. המקום הפך למוקד עלייה לרגל לאנשי רוח, מדינאים, אמנים וחובבי בריאות, והציע לאורחיו תזונה צמחונית מוקפדת, אורח חיים בריא, ספורט וייעוץ אישי של שוורץ. היא ניהלה את המקום ביד רמה במשך כשלושים שנה, תוך מאבק בעישון, הקפדה על שימוש בצמחי מרפא, וחינוך לתזונה טבעית.
במהלך מלחמת העצמאות הפך בית ההבראה זמנית לבית חולים לחולי שחפת, ולקח שנים עד ששבה אליו הבעלות. ב־1962 פרשה שוורץ מניהול המקום והעבירה אותו לבנה הוגו, אך עם עזיבתה חלה ירידה דרמטית בפעילות המקום, עד שסגר את שעריו ונמכר ב־1969 לגרמנייה נוצרייה בשם אמה ברגר – עסקה שעוררה סערה ציבורית גדולה. רעיונותיה, שנחשבו רדיקליים בזמנה, זכו להכרה רחבה רק שנים רבות לאחר מכן.
נדיר ביותר. איננו מופיע בקטלוג הספריות העולמי WorldCat.
94 דף. 21×16 ס"מ. כתמים בכריכה ובחלק מהדפים. מצב טוב.
THE ELEMENTARY HEBREW READER מאת Mr. B. S. Ezekiel, B. A., S.T. C. בומביי 1951 – חוברת ללימוד אותיות הא-ב לילדי ישראל בהודו – עברית ומראטית. נדיר.
מהדורה נדירה שיצאה סמוך לאחר פטירתו של המחבר עם תמונת המחבר על גבי הכריכה. בחלקה הראשון לימוד האותיות עצמן, בהמשך ״שיעורים״ – מילים קצרות בעברית, ברכות, שמע ישראל, וטעמי המקרא. בגב החוברת מודעת פרסומת למפעלו של ״רבי משה״ לתשמישי קדושה וכרטיסי שנה טובה.
33 [1] עמ׳. חיזוק השדרה ועמוד השער בהדבקות נייר דבק, פרט לכך מצב טוב.
הגדה של פסח מאוירת לילדים – הוצאת ועד החינוך היהודי בגליל הקייפ – דרום אפריקה, שנות ה־50 בקירוב. הגדה נדירה ביותר.
בכל עמודי ההגדה איורים גדולים המלווים את הטקסט. בעמוד המתאר את ארבעת הבנים מופיע איור בו נראה האב בדמות יהודית אורתודוכסית חובק את בניו שכל אחד בחר לו דרך אחרת בחייו. הטקסט של "והיא שעמדה" מלווה באיור של קלגס נאצי מכה בשוט יהודי שפוף. מופיעים איורים בסגנון "עתיק" לצד איורים בעלי סגנון עכשווי. ההגדה חותמת בשיר "שמחה רבה, שמחה רבה חג הפסח הנה בא…" ו"לשנה הבאה בירושלים הבנויה והשלמה ".
בקהילה היהודית בדרום אפריקה פעלו מוסדות וארגונים שמטרתם היתה לשמור על חינוך, זהות ותרבות יהודית באמצעות פעילויות חינוכיות והנחלת מסורת יהודית לילדים ולנוער במסגרת הקהילה היהודית המקומית. היה זה ארגון קהילתי, לא גוף ממשלתי, שעסק בחינוך יהודי במסגרת הקהילה. הקהילה היהודית בדרום אפריקה בכלל, ובגליל הקייפ בפרט מילאה תפקיד משמעותי מבחינה חברתית וכלכלית, והיתה מעורבת בזיכרון השואה, זהות יהודית ותרבות בקונטקסט הדרום‑אפריקאי.
19 [1] עמ'. כתמים קלים במעטפת. מצב טוב.
Der Jude : deutsches Sittengemälde aus der ersten Hälfte des fünfzehnten Jahrhunderts – היהודי: פרשנות חברתית גרמנית מהמחצית הראשונה של המאה החמש עשרה – פרסום אנטישמי בצורת רומן מאת Carl Spindler. שטוטגרט, 1838-1839 (שני החלקים בכרך אחד) – מהדורה שנייה.
Spindler היה סופר גרמני פופולרי במאה ה-19, שכתב רומאנים “מוסריים-היסטוריים” (Sittengemälde) שהתרחשו בתקופות עבר, לרוב עם דמויות רבות, קונפליקטים דרמטיים, ותיאור צבעוני של מתיחות בין חברות שונות. הרומאן “Der Jude” מתרחש במחצית הראשונה של המאה ה-15 ומנסה לתאר את דמותו של יהודי בתקופה זו בתוך חברה נוצרית אירופית קתולית, סביב נושאים של פלילים, חשדות, עלילות, מאבקי כוח מקומיים ואי-סובלנות דתית. הספר משתמש בקלישאות וייצוגים סטריאוטיפיים של יהודים כפי שהיו רווחים בספרות הרומנטית-היסטורית הגרמנית באותה תקופה, המציגים את היהודי כזר, כסוחר ממולח ונצלן, כבעל תכסיסים או כמי שחי בשולי החברה. הרומאן נחשב בזמנו לרב-מכר, הודפס מחדש במהדורות רבות ותורגם לכמה שפות, והוא חלק מהגל של רומאנים גרמניים שעשו שימוש בדמות היהודי הסטראוטיפי. זוהי יצירה בדיונית ספרותית והאופן שבו היהודים מוצגים בה משקף את דפוסי הייצוג של המאה ה-19. הספר יצא לראשונה בשנות ה-1830 לפנינו המהדורה השנייה.
נדיר. עותקים בודדים בקטלוג הספריות העולמי WorldCat.
[2], 244 עמ׳. כריכה מקורית. שדרה מעור. חיתוך דפים מוזהב. מצב טוב.
שמונה גיליונות של השבועון ההונגרי האנטישמי הנדיר herko-pater – הרקו פטר, שראו אור בבודפאסט. בגיליונות מופיעות קריקטורות רבות הלועגות ליהודים ומזהירות מפני סכנת השתלטות היהודים על הכלכלה והממשל ההונגרי, ומחדירים את המסר כי היהודי הוא המקור לכל תחלואיה של החברה ההונגרית – מהפרסומים האנטישמים הארסיים המוקדמים הנדירים ביותר הידועים לנו כיום. נדיר ביותר.
גיליונות:
31 בינואר 1897
21 במרץ 1897
28 במרץ 1897
4 באפריל 1897
16 במאי 1897
13 ביוני 1897
11 ביולי 1897
הממלכה ההונגרית החדשה שנוסדה בשנת 1867 חוקקה לראשונה את חוק האמנציפציה, המעניק ליהודים זכויות שוות לכלל אזרחי הארץ. בשנת 1895 נעשתה התקדמות נוספת ואף הדת היהודית הוכרה כאחת מן הדתות במדינה, וזכתה למעמד שווה לדת הקתולית ולדת הפרוטסטנטית. בעקבות זאת שיעורם של היהודים בין המובילים בחיי הכלכלה, המסחר, המשפטים והתרבות עלה במהירות לקראת סוף המאה ה-19. בעוד ששיעורם בכלל האוכלוסייה עמד על כארבעה אחוז, היו כמחצית מן הסוחרים, הרופאים, ועורכי הדין יהודים. כתוצאה מכך החלה התעוררות אנטישמית נרחבת, אשר נושא הדגל שלה היה חבר הפרלמנט ויקטור אישטוצי. על רקע זה יצא השבועון שלפנינו. מטרת הגיליונות היתה להבליט את השונה ולהדגיש את נחיתות היהודי המזרח אירופאי ה'לא מפותח' אל מול החברה ה'עכשוית' ההונגרית, על מנת להילחם בהכרה שקיבלו היהודים מבחינת תודעתית. בגיליונות השונים מופיעות אינספור קריקטורות בדמות היהודי המזרח אירופאי הנחשל, והניסיונות שלו להשתלט על החברה ההונגרית. בחלק מהגיליונות צויר היהודי בדמותם של בעלי חיים שונים, הרבה לפני האנטישמיות הנאצית אשר עשתה שימוש נרחב בדימוי זה. היה זה אחד הגיליונות הראשונים אשר הקצינו עד כדי כך בדימויי היהודי.
בשל נדירותם של הגיליונות, הגם שמופיעים בהם אינספור קריקטורות אנטישמיות, כמעט שאין למצוא אזכור לשבועון זה בספרות הענפה העוסקת בחקר תופעת האנטישמיות במאה ה־19, ואף לא ניתוח של הקריקטורות הרבות אשר הופיעו בו. לא הוזכר כלל ב Die Juden in der Karikatur שיצא בשנת 1921.
בקטלוג הספריות העולמי worldcat מופיעה רשומה אחת בלבד של כתב העת – גיליונות שיצאו בשנת 1898 – בספרייה הלאומית בירושלים. גיליונות 1897 אינם רשומים בשום ספרייה בעולם.
6 גיליונות שלמים. מצב כללי טוב.
ארבעה גיליונות של הדו שבועון האנטישמי הארסי המוקדם Kikeriki. וינה – אוסטריה. 1902. אינספור קריקטורות גרוטסקיות, שירים, ומאמרים נגד היהודים. מאמרים וקריקטורות אנטישמיות לקראת הבחירות באוסטריה המזהירים מפני השתלטות היהודים.
גיליון מס׳ 76 מיום 21 בספטמבר 1902
גיליון מס׳ 78 מיום 28 בספטמבר 1902
גיליון מס׳ 90 מיום 9 בנובמבר 1902.
גיליון מס׳ 91 מיום 13 בנובמבר 1902
גיליונות אלו עוסקים בבחירות הקרבות בוינה, ומזהירים כי אם המפלגות ה״נכונות״ הדוגלות באנטישמיות לא יבחרו יבוא אסון על אוסטריה בדמות התרחבות השתלטות היהודים. כל ארבעת הגיליונות מלאים במאמרים וקריקטורות אנטישמיות לכל אורכם. כך למשל גיליון מס׳ 78 מציג קריקטורה בה נראית קבוצת יהודים בפנים סטראוטיפיות נמחצת תחת דמות בורגנית והכותרת: ״יום הבחירות״, בעמוד אחר כתבה העוסקת בכיצד היהודים הוינאים הרסו את תחום התרבות – וכן בגב הגיליון קריקטורה גדולה המדמה יהודי לחזיר ההולך לתיאטרון של יהודים, והמלצה מפורשת ללכת לראות רק תיאטרון גרמני טהור, קריקטורה אחרת מציגה יהודי אורב לאזרחים מקומיים והכותרת ״חיזור חדש״, וכן קריקטורה בה נראים יהודים בורחים והכיתוב: ״גורם קטן השפעה גדולה״. גיליון מס׳ 91 מציג על פני עמוד שלם את ״חברי מועצת העיר האנטישמים״ ומאמר ״מבט לאחור לאחר בחירות המדינה״ מזהיר מפני תוצאות הבחירות בדמות השתלטות היהודים אם מפלגת האנטישמים לא תרחיב ייצוגה. גיליון מס׳ 76 מדווח בעמוד השער אל אשה אוסטרית שנרצחה בידי יהודים, ומופיע שיר מאת המערכת ״היהודים יקחו את כולנו ויקחו את העם איתם״ ומפציר בציבור ללכת ולהצביע בבחירות הקרובות פן ישתלטו היהודים על אוסטריה, בעמודי הפנים קריקטורות אנטישמיות רבות, באחת נראה יהודי בפנים סטראוטיפיות והכיתוב: ״מנהל השירה הציוני בפעולה״, וכן פרסומת גדולה לפרסומים אנטישמים שכותרתה: ״לתשומת לבכם אנטישמים!״. מאמר המערכת של גיליון 90 מתאר כיצד וינה נשלטה בידי היהודים עוד משנים עברו עד שתושבי וינה כבר לא מודעים לעד כמה הם בידיהם של היהודים – באותו עמוד מופיעה קריקטורה בה נראים יהודים בפנים סטראוטיפיות צורחים: ״שינוי גישה לבחירות המדינה, אנטישמיות כבר לא עובדת״. גם גיליון זה מלא בקריקטורות אנטישמיות.
ה-Kikeriki היה מגזין אנטישמי דו שבועי שפורסם בווינה, אוסטריה, בין השנים 1861 ל-1933. עורך העיתון היה Ottokar Franz Ebersberg, עיתונאי ומחזאי שכתב תחת השם הבדוי O. F. Berg. הקיקרקי היה פופולרי מאד בקרב האוכלוסייה הגרמנית, ובשיאו הגיע לתפוצה של 25,000 עותקים. בשנותיו הראשונות העיתון נקט בקו ליברלי, אך החל משנות ה־90 של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 בהשפעתו של קרל לוגר הפך העיתון לפרסום האנטישמי החריף ביותר שיצא בעולם בכלל והוא התמקד אך ורק בשנאת יהודים. בכל גיליון הופיעו קריקטורות אנטישמיות רבות אשר תיארו את היהודי באופן המכוער ביותר, לצד מאמרים ומשפטי שטנה בגנות היהודים. נושאי הקריקטורות התמקדו בעיקר בביזוי "תכונותיו המולדות" של היהודי, רדיפת הבצע, החמדנות, פחדנותו (השתמטות משירות צבאי), ומסוכנתו. הוא תיאר שוב ושוב את "השליטה היהודית" בעיתונות, בפוליטיקה, ובשאר שטחי החיים. מדי שבוע הציג העיתון מעל כל דפיו שוב ושוב את "היהודי חסר התקנה".
הקיקרקי היה העיתון הראשון שפרסם את הקריקטורה המפורסמת בה נראה היהודי חובק בידיו הנוטפות דם את כדור הארץ – קריקטורה שהופיעה לאחר מכן באינספור פרסומים אנטישמים – אותה שאמצו התועמלנים הנאצים בשתי ידיים. העיתון ראה את עצמו כנציגם של "האנטישמים" ובגיליונות רבים בו הופיעו כתבות הפונות ל"אנטישמים" כקהל היעד הראשי של העיתון. כמו כן בגיליונות שונים בחלק מדפי העיתון נכתב בתחתית העמוד: "אנשים בעלי דעות דומות דרשו את ה Kikeriki בכל המסעדות ובתי הקפה!". לימים התועמלנים הנאצים עשו שימוש רב בגיליונות הקיקרקי ואמצו רבות מהקריקטורות אשר הופיעו בו במלחמתם ביהודים.
ארבעה גיליונות שלמים. מצב כללי טוב.
גיליון מיוחד של ה LA VIE ILLUSTREE ("חיים מאוירים") הצרפתי מיום 10 באוגוסט 1899 כותרתו: ״L'AFFAIRE DREYFUS A RENNES״ – ״פרשת דרייפוס ברן״ – סקירה נרחבת של המשפט ברן בו נמצא דרייפוס אשם בבגידה בנסיבות מקילות ונידון לעשר שנות מאסר (חודשים ספורים לפני זיכויו הסופי) – תצלום רבים מההתרחשות סביב אולם בית המשפט.
בשער הגיליון וכן בעמוד שאחריו נראה דרייפוס בצאתו מבנין בית המשפט ברן לאחר הדיון הראשון. בעמודי הפנים דיווחים נרחבים על התפנית בפרשה מלווה באיור של דרייפוס מאזין לכתב האישום (מעשה ידי ז׳ורז׳ רדון), וכן תצלומים רבים של גיבורי הפרשה בעד ונגד דרייפוס בהגיעם ובצאתם מאולם בית המשפט. בחודש ספטמבר אותה שנה קיבל דרייפוס את החנינה הסופית.
המשפט החוזר של אלפרד דרייפוס ברן בשנת 1899 חשף באור אכזרי את עומק הקריסה המוסרית של הממסד הצבאי והמשפטי בצרפת: גם לאחר שהתברר כי הראיות זויפו וכי האשמה נשענה על אנטישמיות ולא על אמת, בחר בית הדין להרשיע אותו שוב, מתוך פחד מהודאה בטעות ומהתפוררות סמכות הצבא. אלא שהלחץ הציבורי והבינלאומי לא פסק, וחודשים אחדים לאחר מכן הוענקה לו חנינה נשיאותית, שהחזירה לו את חירותו. הזיכוי המלא, המשפטי והמוסרי, הגיע רק שנים מאוחר יותר, כאשר הרפובליקה נאלצה לבסוף להכיר בעוול ולהצהיר כי דרייפוס היה חף מפשע מלכתחילה.
גיליון שלם. 36 ס״מ. מצב טוב מאד.
Traître – בוגד. כרזה מס' 35 מן הסדרה Musée des Horreurs ["תערוכת המפלצות" / "מוזיאון הזוועות"]. פריז, [1899-1900]. צרפתית. הדפס ליטוגרפי צבוע ביד, המציג את אלפרד דרייפוס כשעל חולצתו פיסת נייר עם הכתובת: "Traitre" [בוגד, צרפתית]. דרייפוס תלוי על חבל על רקע השמש העולה עליה מופיע פרט השנה: 1900, חתומה בדפוס V. Lenepveu. הכרזה יצאה ביוני 1900, וכותרתה: Amnistie populaire! – חנינה עממית! מתייחסת לחוק החנינה שעבר על ידי סנאטורים ב-2 ביוני. מהכרזות הנדירות בסדרה, המייצגת את כמיהתם של מתנגדי דרייפוס לראותו תלוי, דוקא בשעה שהוכח שהינו חף מפשע.
הסדרה "תערוכת המפלצות" פורסמה במהלך פרשת דרייפוס תחת שם בדוי, ומנתה 51 כרזות גדולות עם איורים אנטי דרייפוסים, אנטישמים, ונגד ה'בונים', הסדרה פורסמה בצרפת על פני תקופה של כשנה, בין אוקטובר 1899 לדצמבר 1900. התכנון המקורי היה להוציא 200 כרזות בסדרה, אך למעשה יצאו 51 בלבד. הכרזות הראשונות שיצאו בסדרה נמכרו בלמעלה ב 300,000 עותקים. באוקטובר 1899 עצרה המשטרה הצרפתית מספר רוכלים שמכרו כרזות מהסדרה בהוראת מפקד המחוז לואי לפין. על פי דיווחים מסוימים לפין הורה להפסיק את הפצת הכרזות בעקבות פנייה שקיבל מהברון דה רוטשילד, שטען שהנזק בהפצתן הינו בלתי הפיך. בחודש פברואר 1900 שלחה המשטרה המקומית מכתבים בהם היא איימה לשלול את רישיון המסחר מבעלי חנויות שימכרו את הכרזות, ומאז נפסקה הפצתן.
50X65 ס"מ בקירוב. קרעים קלים בשולים. מצב טוב.
Le Traître Philipp! – הבוגד פיליפ. כרזה מס' 32 מן הסדרה Musée des Horreurs ["תערוכת המפלצות" / "מוזיאון הזוועות"]. פריז, [1899-1900]. צרפתית. הדפס ליטוגרפי צבוע ביד, המציג את ג'וד פיליפ כציפור ממוסמרת לקיר, חתומה בדפוס V. Lenepveu. הכרזה יצאה במאי 1900. פיליפ סגן מנהל במשרד הצי הורשע שלא בפניו ב-10 במאי בגין הפרת אמונים וניסיון הונאה, והוא נחשד כבעל ברית של דרייפוס.
הסדרה "תערוכת המפלצות" פורסמה במהלך פרשת דרייפוס תחת שם בדוי, ומנתה 51 כרזות גדולות עם איורים אנטי דרייפוסים, אנטישמים, ונגד ה'בונים', הסדרה פורסמה בצרפת על פני תקופה של כשנה, בין אוקטובר 1899 לדצמבר 1900. התכנון המקורי היה להוציא 200 כרזות בסדרה, אך למעשה יצאו 51 בלבד. הכרזות הראשונות שיצאו בסדרה נמכרו בלמעלה ב 300,000 עותקים. באוקטובר 1899 עצרה המשטרה הצרפתית מספר רוכלים שמכרו כרזות מהסדרה בהוראת מפקד המחוז לואי לפין. על פי דיווחים מסוימים לפין הורה להפסיק את הפצת הכרזות בעקבות פנייה שקיבל מהברון דה רוטשילד, שטען שהנזק בהפצתן הינו בלתי הפיך. בחודש פברואר 1900 שלחה המשטרה המקומית מכתבים בהם היא איימה לשלול את רישיון המסחר מבעלי חנויות שימכרו את הכרזות, ומאז נפסקה הפצתן.
50X65 ס"מ בקירוב. מצב טוב – טוב מאד.
Karl Mayer le Contrebandier – ״קרל מאייר המבריח״ כרזה מס׳ 43 מן הסדרה Musée des Horreurs ["תערוכת המפלצות" / "מוזיאון הזוועות"]. פריז, [1899-1900]. צרפתית.
הדפס ליטוגרפי צבוע ביד, המציג קרל מאייר פון רוטשילד, במסווה של חתול, דוחף חבילות מסומנות בסמל משפחת רוטשילד (חמישה חצים, לחמשת ענפי המשפחה) מעבר לגבול בין צרפת לגרמניה. הברון קרל מאייר פון רוטשילד, נולד כקלמן מאייר רוטשילד בפרנקפורט למשפחת רוטשילד ב-24 באפריל 1788 ונפטר ב-10 במרץ 1855, היה בנקאי יליד גרמניה מממלכת שתי הסיציליות ומייסד שושלת רוטשילד בנאפולי. השימוש בדמותו בהקשר של דרייפוס נועד להראות כאילו שורשי הבגידה של דרייפוס נטועים עמוק באבותיו היהודים שמשכבר הימים בגדו באינטרס הצרפתי. חתומה בדפוס V. Lenepveu. יצאה באוגוסט/ספטמבר 1900.
הסדרה "תערוכת המפלצות" פורסמה במהלך פרשת דרייפוס תחת שם בדוי, ומנתה 51 כרזות גדולות עם איורים אנטי דרייפוסים, אנטישמים, ונגד ה'בונים', הסדרה פורסמה בצרפת על פני תקופה של כשנה, בין אוקטובר 1899 לדצמבר 1900. התכנון המקורי היה להוציא 200 כרזות בסדרה, אך למעשה יצאו 51 בלבד. הכרזות הראשונות שיצאו בסדרה נמכרו בלמעלה ב 300,000 עותקים. באוקטובר 1899 עצרה המשטרה הצרפתית מספר רוכלים שמכרו כרזות מהסדרה בהוראת מפקד המחוז לואי לפין. על פי דיווחים מסוימים לפין הורה להפסיק את הפצת הכרזות בעקבות פנייה שקיבל מהברון דה רוטשילד, שטען שהנזק בהפצתן הינו בלתי הפיך. בחודש פברואר 1900 שלחה המשטרה המקומית מכתבים בהם היא איימה לשלול את רישיון המסחר מבעלי חנויות שימכרו את הכרזות, ומאז נפסקה הפצתן.
50×65 ס"מ בקירוב. מצב טוב – טוב מאד.
מאפרת זכוכית אנטישמית – בבסיס מוטבעת צורה של היהודי בדמות השטן עם זקן, אוזניים גדולות מחודדות, וקרניים, כאשר חלקו התחתון של הגוף כבעל חי עם פרווה. אירופה, סביב 1900 (ללא שם יצרן). נדיר.
ראה דוגמא דומה ב "Anti Judischer Nippes und populare Judenbilder" מאת Falk Wiesemann 2006 פריטים קטלוגים מס' 136, 145.
10×10 ס"מ. גובה: 3 ס"מ. מצב טוב מאד.
שתי בובות אנטישמיות אשר שמשו כדמויות בתיאטרון בובות גרמני. גרמניה, סביב 1900.
בובה בדמות יהודי בפנים סטראוטיפיות עם אף ארוך ומשקפיים חובש כיפה לבוש בגלימה שחורה.
בובה בדמות אשה יהודיה בעלת פנים סטרואוטיפיות עם שיניים בולטות החוצה ואף גרוטסקי לבושה בחצאית אפורה מעוטרת.
בבטנת שתי הבובות מקום להכניס את ידו של המציג את הדמות בתיאטרון.
בגרמניה של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, תיאטרון הבובות העממי (Puppentheater) היה אחד הכלים הפופולריים ביותר להזרקת סטריאוטיפים אתניים וחברתיים לקהלים רחבים, ובתוכם ילדים ובני נוער. לצד דמויות מוכרות מן הפולקלור כגון קאספארל (Kasperl) ודמויות שונות, נעשה שימוש בבובות המייצגות “יהודי” טיפוסי בעל מאפיינים קריקטוריים מוגזמים, שנועדו לעורר לעג, חשדנות או סלידה. הופעתן של הדמויות הללו נשענה על מסורת של קריקטורה אנטישמית שהתפתחה בעיתונות הסאטירית הגרמנית החל מאמצע המאה ה-19, ועם התעצמות הלאומנות הגרמנית והאנטישמיות הפוליטית בשנים הסמוכות לאיחוד הרייך, קיבלו הבובות משמעות חינוכית-תרבותית: הן סיפקו “שפה” ויזואלית קלה לעיכול המכתיבה היררכיות חברתיות וסימני זהות. הז’אנר הזה החדיר לציבור דימויים מעולם הקריקטורה והסאטירה הפוליטית בדמות תיאטרון שהעניקו ליהודי חזות חשודה של “זאב במסווה” או “סוחר ערמומי”. במרחב הזה הפכה דמות היהודי על הבמה לאישור ויזואלי של דעות קדומות. האנטישמיות מצאה מקום חדש בו היא יכולה ״להראות״ את היהודי, ולא רק לכתוב אודותיו.
חשיבותם של מופעי הבובות האנטישמיות בראשית המאה טמונה בכך שהם פעלו בטריטוריה הפחות ממוסדת שבין בידור עממי לגיבוש תודעה לאומית. הם שיקפו הלכי רוח שהקדימו את עלייתה של אנטישמיות גזעית וממלכתית בתקופה שבין שתי המלחמות, והם מלמדים כיצד דימוי יהודי מוקצן נטמע בקוד־תרבות המוני עוד לפני העידן הנאצי.
גודל זהה: 27×12 ס״מ. מצב טוב.
מכתב בכתב ידו וחתימתו של תאורטיקן הגזע הגרמני פרופ' פריץ לנץ העוסק בפרסום מאמרים נגד התנועה הציונית בכתב העת הגזעני שלו. 8 בפברואר 1916.
לשון המכתב:
"רוהליבן, 8 בפברואר 1916
מר הובארד היקר,
לאחר שזכיתי אתמול לשוחח עם ד"ר פלץ, באפשרותי להודיעך כי עבור מאמר שיעסוק בתקוות ובחששות הקשורים בתנועה היהודית-לאומית בהקשר למלחמת העולם, מוקצה מקום בהיקף של דף אחד בגיליון הקרוב של כתב-העת. אם כתב-היד יגיע לידי תוך שישה שבועות, ניתן יהיה לפרסם את המאמר עוד בגיליון מספר 5 של שנתון זה, מאחר שהגיליון הבא (מס' 6) כבר קרוב לסיום.
מאמר מבוא כללי על התנועה הציונית כבר התקבל על-ידי כתב-העת, ונכתב בידי קלאובר, אשר מתוך אהבה גדולה לנושא כתב ניתוח מרשים באובייקטיביותו. ספרות חשובה חדשה על הציונות נסקרה לרוב על ידי קלאובר או טיילהבר.
אנו שמחים בכנות על עניינך בפעילות הסקירה של כתב-העת, ואעשה מאמץ למלא את רצונך בנוגע לנושאים שציינת. הספרים או הנושאים שצוינו במיוחד בכרטיסך מה-30 בינואר כבר נסקרו או שוייכו למבקרים אחרים. עם זאת, בקרוב צפויה להישלח שוב חבילה נרחבת יותר לחלוקה.
בברכה מסורה,
שלך,
פריץ לנץ".
המכתב נכתב על גבי נייר מכתבים רשמי של מערכת כתב העת ARCHIV FÜR RASSEN- UND GESELLSCHAFTS-BIOLOGIE EINSCHLIESSLICH RASSEN- UND GESELLSCHAFTS-HYGIENE: "ארכיון לביולוגיה של גזע וחברה – כולל היגיינת גזע וחברה" שראה אור החל משנת 1904 ובו שימש לנץ עורך ראשי. כתב עת זה נחשב לאחד הפרסומים המרכזיים להפצת רעיונות האאוגניקה, סלקציה גנטית, ותורת הגזע הביולוגית.
פריץ לנץ (Fritz Lenz 1887-1976) ממובילי תיאורטיקני הגזע בגרמניה, תלמידו של אלפרד פלוץ. בהמשך, תחת המשטר הנאצי, היה לדמות מפתח בביסוס המדיניות הגזענית המדעית של הרייך השלישי. התמחה בתחום העברת מחלות תורשתיות בבני אדם ו"בריאות הגזע". הוא גם שימש מורה ומדריך של פושע המלחמה הנאצי ד״ר יוזף מנגלה באוניברסיטת מינכן. עמדותיו לא היו תאורטיות בלבד, הרעיונות שהציג חלחלו עמוק למדיניות הפעולה של הרייך השלישי. לנץ שימש גם כיועץ לגופים נאציים בכירים, והוא היה זה אשר סיפק את ההצדקה המדעית לחוקי נירנברג. תפיסתו את בני האדם כאמצעים להשבחת "הגזע", ולא כבעלי ערך אנושי עצמי, הפכה לאבן יסוד במדיניות ההשמדה הנאצית. רעיונותיו סיפקו הצדקה מדעית לאידיאולוגיה הנאצית, במיוחד במה שקשור בעליונות "הגזע הנורדי" ושאיפה החולנית לחסל זנים "נחותים" לכאורה של האנושות – או "חיים שאינם ראויים לחיים" (Lebensunwertes Leben) כפי שהגדיר זאת. לנץ הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1937 בעודו ראש מכון הקייזר וילהלם לאנתרופולוגיה, תורשה אנושית ואאוגניקה.
בסיום המלחמה, הוא פרש מהחיים הציבוריים אך מעולם לא הועמד לדין, למרות תפקידו המרכזי בגיבוש מדע תורת הגזע הנאצית. בניגוד לעמיתו ארנסט רודין (Ernst Rüdin), שתויג לאחר המלחמה כאחראי ישיר לעיקור כפוי והשמדה, לנץ הצליח להציג את עצמו כמדען "אובייקטיבי" שהתנגד ליישומים הקיצוניים של הנאצים. הוא מת ב־1976 בגיל 91, מוערך בחוגים מדעיים שמרניים, ויצא מהמלחמה ללא כל אחריות רשמית או מוסרית שהוטלה עליו.
[1] דף כתוב משני צדיו. סימני קיפול. מצב טוב.
"Der Weg zum neuen Deutschland" – ״הדרך לגרמניה החדשה״ מאת Ernst Graf zu Reventlow
. הוצאת Zentralstelle für den deutschen Freiheitskampf (המשרד המרכזי למאבק החירות הגרמני), אסן (גרמניה) 1931 – מהדורה ראשונה ״מורחבת״ שנועדה לסמן את אדולף היטלר כ״מושיע״ גרמניה המוביל את עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון. נדיר ביותר.
פרסום מוקדם במהדורה אלבומית, אשר נועד לשמש ככלי הסברה מרכזי כדי לשכנע את הציבור הגרמני (ובמיוחד את המעמדות הגבוהים והמשכילים) שהתנועה הנאצית היא הפתרון היחיד למשברים של רפובליקת ויימאר. זהו למעשה מניפסט פוליטי והיסטורי הסוקר את המצב בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. רבנטלו תוקף בחריפות את הסכמי השלום של סוף מלחמת העולם הראשונה, אותם הוא מתאר כ"השפלה" של העם הגרמני. הוא מבקר את שיטת הממשל של רפובליקת ויימאר, מציג אותה כחלשה, מושחתת וכזו שנכפתה על גרמניה על ידי כוחות זרים ומציג את אדולף היטלר כ"מושיע" כמעט משיחי, ומתאר את דרכו הפוליטית כנתיב הבלעדי לשיקום הכבוד הלאומי. כמו״כ הספר מציג בהסברים נרחבים את החיבור שבין העם הגרמני לאדמתו ובתפיסות גזעניות לגבי "טוהר העם" (Volksgemeinschaft). כותרת המשנה של הספר "Ein Beitrag zum Wiederaufstieg des deutschen Volkes" (תרומה לעלייתו מחדש של העם הגרמני), סימנה את מטרת הספר: חזרה לימי זוהר אימפריאליים דרך משטר סמכותני.
המחבר, ארנסט רוונטלו – דמות מוכרת בימין הקיצוני בגרמניה של תקופת רפובליקת ויימאר. רוונטלו היה עיתונאי, לאומן קיצוני, אנטישמי בוטה, ובשלב מסוים גם חבר במפלגה הנאצית. הוא נודע כמי שניסה להעניק למסרים הנאצים חזות אינטלקטואלית־היסטורית. הספר הינו ניסיון לשרטט "חזון מדיני־רוחני" ל"התחדשות גרמניה" תחת הנהגת היטלר. לכל אורכו מתוארת "תחיית העם הגרמני" דרך אידאולוגיה של חירות, לאומנות, וסדר חדש, והוא משופע בציטוטים מדבריו של היטלר עצמו מן הכתב ומנאומים שונים שנשא, כאשר ״פולחן האישיות״ של היטלר ניכר לכל אורכו. היטלר מוצג כדמות עילאית שיודעת הכל לפני כולם, ובחושיו החדים יודע לסמן את הצלחותיו אחת אחרי השניה לטובת התנועה אשר הוא עומד בראשה. בפרק ״היטלר, סוציאל – דמוקרטיה, יהודים, מהפכה״, מתואר אדולף היטלר כגאון שהבחין באופן אינסטינקטיבי באופי היהודי ומצא אותו דוחה, והוא האדם הנכון בזמן הנכון לפתור את הבעיה היהודית מהשורש, ומנסה לשרטט לקורא ה״מתחיל״ את הניגודיות בין היהודים לארים על פי תפיסת העולם הנאצית.
זהו אחד מפרסומי התעמולה המשפיעים אשר הופצו בתקופה שלפני עליית הנאצים לשלטון כדי ליצור לגיטימציה רעיונית וציבורית למשטר המתהווה. הרטוריקה שלו מכוונת לשכבות הבורגנות האנטי־דמוקרטית של גרמניה, תוך חיזוק הקשר בין פולחן האישיות של היטלר לבין "גורל העם הגרמני".
הספר מלווה לכל אורכו בלוחות תצלומים רבים מימיה הראשונים של התנועה הנאצית ב 1920 עד תחילת שנות ה-30, חלקם צולמו בידי צלם המפלגה היינריך הופמן. בתצלומים: תיעודים שונים מקונגרס המפלגה שהתקיים מדי שנה, אדולף היטלר באירועי המפלגה, ״חייליו של היטלר״, תצלומים מימי ״קסדת הפלדה״, צעדות ה״חולצות החומות״ ב 1931, ועוד רבים. בסוף הספר מופיע תצלום פנורמי גדול 90×28 ס״מ בו נראים המון הקהל בנאומו של אדולף היטלר, מתואר: ״גדולתה ותפארתה של התנועה הנאציסטית! עשרות אלפים מקשיבים לאדולף היטלר בבניין העירייה של שטוטגרט״.
נדיר ביותר. עותק אחד בלבד רשום בקטלוג הספריות העולמי WorldCat בספרייה בגרמניה.
321 [1] עמ׳ + 55 לוחות תצלומים + תצלום פנורמי גדול בסוף הספר 90×28 ס״מ. 28 ס״מ. כריכה מקורית עם כיתוב מוזהב. מצב טוב מאד.
כרוז בחירות רשמי הקורא להצביע ל״Die Liste 2״ –רשימת המפלגה הנאצית של אדולף היטלר בקלפי, לקראת בחירות 1932. ״חופש ולחם יביא רק אדולף היטלר… רק אדולף היטלר יכול להציל את הרייך וליצור מקומות עבודה ולחם… ה 31 ביולי חייב להביא ניצחון לאומה הגרמנית תחת צלב הקרס!. זו הסיבה שהעם הגרמני מצביע רשימה 2 הנאציונל סוציאליסטים מפלגת הפועלים הגרמנית (תנועת היטלר)״.
כרוז תעמולה נאצי מתקופת הרפובליקה של ויימאר הקורא להצביע לרשימת המפלגה הנאצית בקלפי. הכרוז פותח בהתקפות נגד ה-SPD (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית), ה-Zentrum (מפלגת המרכז הקתולית) והמפלגות הרפובליקניות של “המערכת”, וטוען כי המשטר הדמוקרטי של ויימאר הוא ״מערכת״ כושלת הנמצאת בפרפורי הגסיסה שלה. ״שקרים תמיד היו האמצעי המועדף על ה SPD להסתיר את פשעיה נגד העם הגרמני… בכל פעם שה SPD חששה להיות אחראית על מעלליה היא ראתה בשקרים את גלגל ההצלה שלה״ , נטען. הכרוז מציג את ה-SPD כאחראית למשבר הכלכלי ול”אסון הלאומי”, ואף מאשים אותה בהחדרת Notverordnungen (תקנות חירום שהביאו לשפל כלכלי), בהורדת פנסיות, דיכוי עובדים: ״שישה מיליון אנשים חרוצים הפכו למובטלים״ , מניעת רפורמות, אפס השגים במדיניות חוץ, ועוד. לאורך כל הטקסט מוצגת תמונה חד-צדדית כביכול עובדתית המוכיחה שה-SPD היא שאשמה בקריסת הרייך ובסבל ההמוני, ומנגד קריאת ההצלה הפוליטית להחלפת כל ״מפלגות המערכת״ ב-NSDAP – המפלגה הנאצית.
הכרוז מתאר ״מנוסת המונים״ החוצה מה-SPD וטוען שהבסיס החברתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קורס וכי ה״עובדים״ (Arbeiter) כבר עברו בהמונם לתמיכה בנאצים, במטרה ליצור את הרושם שהמעבר הפוליטי כבר מתרחש באופן המוני ושעל הבוחר ״לתפוס את הרגע״. בנוסף בכרוז מתקפה חריפה נגד ה״מרקסיסטים״ בהקשר אנטי-קומוניסטי, עוינות כלפי פקידי המדינה, ובתחתית העמודים רשימה תעמולתית של ״פשעים״ של מפלגות הממסד כגון הכפלת מסים, דיכוי התעשייה, פגיעה בעובדים וקביעת הפנסיות, ו״הרעבת״ העם. כל המוסדות הדמוקרטיים מוצגים כתלויים זה בזה וכמי שמשרתים את אותן אליטות. ומכאן המסקנה המופיעה בעמוד האחרון המציג את אדולף היטלר כמושיע הלאומי שבכוחו להקנות לעם חירות, עבודה ולחם.
זהו ממצא נדיר מקמפיין הבחירות של יולי 1932 – אחת המערכות החשובות בתהליך עליית הנאצים. בבחירות אלו הפכה ה-NSDAP למפלגה הגדולה בגרמניה אך עדיין ללא רוב, מה שיצר את המשבר האחרון של ויימאר. המסרים והדפוס הינם חלק מהותי בתעמולה שהופצה אז ברחובות ערים כמו שטוטגרט, מינכן וברלין, לפני שהנאצים נטלו את השלטון בינואר 1933 וביטלו את ריבוי המפלגות ואת חופש הבחירה. בתחילת שנות השלושים פיתחה המפלגה הנאצית מודל תעמולת בחירות יוצא דופן בהשוואה למפלגות הוותיקות של ויימאר: שילוב של טכניקות מתקדמות ביחס לתקופה, של שיווק פוליטי עם אתוס מהפכני ורטוריקה המכוונת למצוקה החברתית של השפל הגדול. התעמולה הנאצית השתמשה בעצרות ענק מתוזמרות, תהלוכות ליליות, כרזות בולטות, רמקולים ניידים ועיתונות מפלגתית כדי להקנות להיטלר הילה של מנהיג כריזמטי ומושיע לאומי, ובמקביל הציגה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית כמשטר כושל וחסר יכולת. האבטלה ההמונית, הפחד מנפילה במעמד החברתי והכעס על האליטות הממסדיות סיפקו קרקע פוריה לקליטת המסרים. ברחוב הגרמני היה לכך הדהוד ממשי: שכונות פועלים, ערי תעשייה ויישובים כפריים חוו עלייה חדה בנוכחות הנאצית, וסמלי הנשר והצלב הקרס הפכו לחלק מנוף הבחירות. התעמולה לא הובילה בהכרח להסכמה רעיונית מלאה עם התוכנית הנאצית, אבל היא יצרה תחושת תנופה, לגיטימציה ציבורית ומה שנתפס בעיני רבים כמוצא פוליטי יחיד בעת משבר. בתוך חודשים אחדים הפכה המפלגה הנאצית לכוח ההמוני הדומיננטי ביותר במערכת המפלגתית. ההצלחה התעמולתית של הנאצים בסבבי הבחירות של 1932 יצרה מצב שבו ה-NSDAP הפכה למפלגה הגדולה ברייכסטאג והציבה את עצמה כשחקן שחייבים לכלול בכל פתרון ממשלתי. השילוב בין תמיכה המונית ברחוב, שיתוק פוליטי בפרלמנט ולחץ מצד אליטות שמרניות על הנשיא הינדנבורג, הוביל בינואר 1933 למינוי היטלר לקנצלר – מהלך שהעניק לתנועה מסגרת שלטונית חוקית שבעזרת משבר מכוון וחוקים דיקטטוריים הפך בתוך חודשים לאחיזת כוח טוטלית.
[4] עמודים. 31 ס״מ. סימני קיפול. חלק מהמשפטים הודגשו בתחתיתם בכחול. מצב טוב.
גליון אנטישמי של העיתון Kladderadatsch מיום 2 באפריל 1933 – לאחר התבססות אדולף היטלר כקנצלר גרמניה. בעמוד השער איור צבעוני גדול בו נראית עוזרת בית נאצית עם צלב קרס על גבי מטפחתה מטאטה עכברושים קטנים בדמות יהודים עם אפים ארוכים והכיתוב: ״תחילת האביב הניקיון הגדול״.
מאמר המערכת שכותרתו ״פוטסדאם תחילת אביב 1933״ העוסק ב״עיר הנאמנות הגרמנית לפיהרר״ ודברי שבח ״ממעוז הכבוד האומה והארץ הגרמנית לפיהרר״. בהמשך דברי לעג לחוזה ורסאי, קריקטורה גדולה בה נראה איש אס אס לועג לחייט צרפתי באמרו: ״עליך להתרגל לעובדה שעכשיו אני תופר את בגדיי רק על ידי חייט גרמני״, מופיע קומיקס על פני שני עמודים המתאר את השינוי שעברה גרמניה מה 1 בינואר עד 31 במרץ 1933 – בו מתואר כיצד האחים ליכטנשטיין היהודים מאבדים את מעמדם, ו״קלדראץ׳ יספק דוחות על כל מי שמתנגד לתנועה הלאומית״, ועוד. בגב הגיליון מופיע איור צבעוני נוסף בו נראים שלושה יהודים בעלי אפים ארוכים ופנים סטראוטפיות צועדים הפוך מכיוון השלט ״לגרמניה״, והכיתוב: ״וכך אנו ממשיכים עם הסירחון למסעדה אחרת״.
השלטון הנאצי עשה שימוש שיטתי בדימויים דה־הומניזטוריים להצגת היהודים כחיות מזוהמות שיש "לנקות" מהמרחב הציבורי. דימוי היהודי כעכברוש או טפיל שיקף מגמה של הדברה סימבולית, לא כאויב פוליטי שיש להתמודד עמו, אלא כגורם תת־אנושי, מחולל מחלות וסכנה ביולוגית שיש להשמידה. הקריקטורה בשער גיליון זה המציגה עוזרת בית נאצית "מטאטאה" עכברושים יהודיים, ממחישה כיצד התעמולה הנאצית קידמה אידיאולוגיה של טיהור אתני במסווה של היגיינה ציבורית. הדימוי משרת את התפיסה שיהדות היא לכלוך ברמת בעל חי ולכן טיהורה מוצדק, הכרחי, ואף מוסרי ובכך השפיע על הציבור הרחב לתמוך במדיניות הדרת היהודים ורדיפתם.
קלדרדאץ' היה מגזין סאטירי בשפה הגרמנית מיסודם של אלברט הופמן ודוד קאליש שהחל את דרכו בברלין ב- 7 במאי 1848, והופיע "מדי יום, למעט ימי חול", הוא יצא באופן רציף עד שנת 1944. ונחשב לאחד המגזינים האיכותיים בכלל מבחינת הגרפיקה הצבעונית, שיצאו לאור במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. בתקופת ווימאר עמדת המגזין הייתה גרמנית-לאומנית. לאחר ההשתלטות על ידי התעשיין הוגו סטינס ב -1923 המגזין נישלט על ידי המפלגה הנאצית ותכניו הפכו אנטישמים יותר ויותר. בשנות הרייך השלישי, ובעיקר לאחר 1933, הפך העיתון לכלי תעמולה אנטישמי מובהק, שהפיץ דימויים גזעניים וביטויים של דה־הומניזציה כלפי יהודים. הקריקטורות בתקופה זו הציגו את היהודים כבעלי מאפיינים פיזיים מוקצנים, כחלק מהמערכת הנרחבת של שטיפת מוח ציבורית להצדקת הדרתם, ביזויים ולבסוף השמדתם. במסווה של בידור פוליטי שימש העיתון כמכשיר עוצמתי בהטמעת האידיאולוגיה הנאצית בקרב הציבור.
15 עמ׳. גיליון שלם. מצב טוב מאד.