5 מסמכים מטעם "העברה – משרד נאמנות בע"מ", ומטעם לשכת המסחר הנאצית, הקשורים באנשים פרטיים שעלו מגרמניה לארץ ישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה במסגרת "הסכם העברה" בין השלטונות הנאצים לסוכנות היהודית, ובכך ניצלו חייהם. גרמניה וארץ ישראל, שנות ה־30.
מסמכים:
אישור העברה שבוצע לזילברמן דיסקין וקפלן על סך 200 ר"מ. 9 במאי 1935.
אישור של חברת "העברה" משרד נאמנות בע"מ על סכום כסף שהועבר מחשבון הנאמנות של החברה לחשבון פרטי. אפריל 1937: "חברת "העברה" משרד נאמנות בע"מ מעמידה לרשותם של הבנקים בארץ ישראל סכומים במרקים שהועמדו לרשותה לשם זה על ידי עולים מגרמניה… הסוחרים מכניסים את התמורה לבנקים וחברת "העברה" משלמת אותם לעולים מגרמניה".
אישור על העברת סחורה מדיסלדורף – גרמניה, לארץ ישראל במסגרת הסכם העברה 12 בדצמבר 1939 חתום בחותמת דיו נאצי של לשכת הסחר. באישור פירוט הסחורות שנרכשו עבור עלייתה לארץ ישראל של ברברה מרק. (דף כתוב וחתום משני צידיו).
מכתב חוזר מטעם "העברה" משרד נאמנות בע"מ מיום 8 במרץ 1938 בו התחדשה לראשונה האפשרות לכלול במכירה גם סוגי סחורות רבי ערך שערכן הלא גרמני עולה על 20%.
קבלה מטעם "העברה משרד נאמנות בע"מ" על סכום שנתקבל אצלם עבור הגב' Rosa Billigheimer ב 19 ביולי 1939.
הסכם העברה ("טרנספר") היה מסמך שנחתם ב-25 באוגוסט 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. יוזם ההסכם היה איש העסקים היהודי-גרמני סם כהן. על פי ההסכם יהודים שרצו להגר מגרמניה לארץ ישראל נדרשו למכור את רכושם בגרמניה ולהפקיד את כספם בבנקים גרמנים. הכספים שימשו לרכישת סחורות גרמניות שיוצאו לארץ ישראל. עם הגעת הסחורות הן נמכרו בארץ ישראל, והעולים קיבלו חלק מהתמורה. לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים – השלטון הנאצי היה מעוניין בגירושם של יהודי גרמניה מתוך כוונה ליצור עידן חדש של "גרמניה נקייה מיהודים" וראה בכך זרז לגרום להם לצאת, ואילו המוסדות הציונים רצו להגדיל את מספר העולים לארץ ישראל. ההסכם יצא לפועל באמצעות שלוש חברות תיווך: חברת הנוטע (חברת בת של בני בנימין שהייתה החברה הראשונה שזכתה בזיכיון העברת הרכוש), חברת אנגלו-פלשתינה (שבזכות ההסכם הפכה מבנק קטן לבנק בינלאומי) וחברת העברה.
מצב כללי טוב מאד.
