Onvergetelijke Waarheden – אמיתות בלתי נשכחות, מאת אולג סטנברוחה (Steenbrugge Oleg), אסיר פוליטי לשעבר במחנות הריכוז וההשמדה הנאציים: גרוס-רוזן, דורה-מיטלבאו ונורדהאוזן (Oud politiek gevangene der Kampen: Gross-Rosen – Dora – Nordhausen). [בלגיה, 1945] – מהדורה ראשונה. הולנדית. נדיר ביותר.
״קוראים יקרים! בלתי אפשרי ליידע אתכם במלואם על אורח החיים, היחס והמאבק שאנו, האסירים הפוליטיים, סבלנו במשך חודשים ושנים במחנות המוות המפחידים הללו. לכן אצטרך להסתפק בלשתף אתכם במאפיינים החשובים ביותר…״ (מהמבוא).
עדות אישית על זוועות מחנות המוות הנאציים דרך עיניו של מי ששרד כמה מהמחנות הקשים ביותר. החל משנת 1942 הצטרף אולג לתנועת המחתרת A. S. בבלגיה כשהוא מסתיר זאת אפילו מאשתו וילדיו. בפברואר 1943 הוא נעצר ונשלח לצינוק עינויים של הגסטפו: ״הם התחילו לחקור אותי עם סיכות על כל חלק בגופי הקוצני. גרוע מכך: עם סיגריות בוערות, עד שהתעלפתי. אני אפילו לא יודע כמה זמן התעכבתי שם. ברגע שחזרתי לעצמי, שכבתי לבד, שרוע על האדמה הלחה והמלוכלכת. כל חלק בגופי סבל מכאבים נוראיים… זמן רב לאחר מכן הם באו לקחת אותי. לא נאמרה לי מילה…״. הוא הושם בבידוד מוחלט במשך שלושה חודשים ולאחר מכן נלקח לגרוס רוזן וקיבל את מספר האסיר 82,502. הוא הוכנס לבלוק של עוד 1500 אסירים שבקושי היה בו מקום ל 500 ״ארוזים יחד כמו סרדינים בקופסת שימורים״ כשמשטר הרעב והעינויים החל. כבר בימים הראשונים בגוזן כמה מחבריו נרצחו. הוא נשלח לעבודות כפייה במחנה של נשיאת שקי מלט במשקל 50 ק״ג במשך יום שלם: ״קבוצות אחרות היו צריכות ללכת להביא קרשים גדולים, ארבעה אנשים בכל פעם, וגם אבני בנייה. הכל נאסף ממקומות שונים, רחוקים מהמקום שאליו היה צריך להגיע. המחצבה, למשל, הייתה במרחק של 4 עד 5 ק"מ, והיה צריך לנסוע במסלול הזה חמש פעמים ביום. הכביש הזה, בתוספת המשקל שהיה צריך להוביל, וחוץ מזה, דברים בלתי צפויים. הקורבנות שכבו לפעמים במקום עד שמונה ימים. אפילו לא אחד מהם הותר להזיז אותו מהדרך, וכמעט נאלצנו לדרוך על גופות אחינו המנוחים; זה שימש יותר מכל כצורה של עינוי! ואז לבסוף, הגיעו באופן בלתי צפוי נושאי הארון כדי לאסוף אותם ולהעבירם למקום מנוחתם האחרון. הקרמטוריום תנורי הקרמטוריום.לצוותים הללו הייתה עבודה רבה לעשות. כאשר היו יותר מדי הרוגים, הם נאלצו לערום את הגופות יחד במקום שנראה לעין כולם, חשוף לשמיים הפתוחים לצורך פירוק נוסף. כאשר היו יותר מדי, איני מעז להעריך את המספר, הם שפכו עליהן בנזין והציתו אותן. זו הייתה השיטה המהירה והקלה ביותר. ערימות של שרידי עצמות עדיין נותרו״. לאחר חודשים של עינויים בפברואר 1945 הוא הובל בצעדת המוות שמנתה כארבעת אלפים אסירים מורעבים אל יעד שלא נודע לאיש מהם. לאחר שרבים מהם נרצחו בדרך או מתו מרעב ומעינויים – ״מכות או בעיטות לא היו נעימות. רבים מתו בדרך מתשישות וקור נושך, כמעט תשושים, ונשלחו אל מותם.״ הם הגיעו לבסוף למחנה נורדהאוזן ״רטובים, נוטפי מים, קפואים במצב גופני מחריד ״אלו שנשרו נאלצו לתמוך זה בזה כדי לגרור את עצמם קדימה. כולם שקעו על ברכיהם. רבים מהם נפלו מעילפון״. לאחר תקופה קצרה של עינויים בנורדהאוזן אולג הועבר עם מספר מצומצם של אסירים לדורה שם שובץ בבלוק 25 ביחד עם נערים נכים וחולים שהוכרזו כלא כשירים לעבודה. בדורה התחזק גופו והוא הצליח לשרוד עד ימי שחרור המחנה בידי בעלות הברית. בזמן ההפצצות של בעלות הברית חלקים נרחבים במחנה הופגזו והוא נאצץ לשכב בין המתים כדי שהאש לא תפגע בו בטעות. לאחר השחרור הצליח למצוא את אשתו ששרדה אף היא ולהתאחד עמה.
בעמוד ההקדמה (Voorlichting), המחבר פונה ישירות אל הקוראים ומסביר כי בלתי אפשרי לתאר את אורח החיים, היחס האכזרי והמאבק היומיומי שחוו האסירים הפוליטיים במשך חודשים ושנים במחנות המוות המבעיתים הללו, ומוסיף כי אין לראות בחוברת זו סתם סיפור בדיוני או חיבור פוליטי, אלא תיעוד של היסטוריה אמיתית וחוויות אמיתיות של מי שהיו שם. המחבר מקדיש את החוברת לחבריו, ובמיוחד לשני אסירים לשעבר שהוא נוקב בשמם – ד. מוריס (D. Maurice) ו-ס. אמיל (S. Emiel) – אשר הצילו אותו ממוות ודאי במחנה.
נדיר ביותר. איננו מופיע בקטלוג הספריות העולמי WorldCat.
40 עמ׳. מצב טוב מאד.
