I Survived Hitler ovens (Five Chimneys) – The uncensored truth – "A picture of utter hell…"Birkenau had four large cremation furnaces for prisoners. Ashes became fertilizer… By Olga Lengyel – Complete and Unabridged – "אני שרדתי את תנורי היטלר (חמש ארובות) – האמת הלא מצונזרת – "תמונה של גיהנום מוחלט… לבירקנאו היו ארבעה תנורי שריפה גדולים לאסירים. אפר הפך לדשן…" מאת האסירה היהודייה ההונגריה אולגה לנגל – "שלם ולא מקוצר". הוצאת The Ziff Davis Publishing ניו יורק, 1947 – מהדורה אנגלית ראשונה, לא מצונזרת. מהספרים המשפיעים ביותר על תודעת הציבור בנוגע לשואה.
"הספר הזה עשוי לזעזע אותך, הוא מספר, בכנות וללא פשרות, את אחד הסיפורים האמיתיים המחרידים בכל הזמנים. זהו התיעוד האינטימי, מיום ליום, של אישה יפה ששרדה את אימת הבלהות של אושוויץ ובירקנאו, שבה יום ולילה, ללא הפסקה, חמש ערמות עשן בוערות גיהקו את ריח הבשר הבוער של מאות אלפים – כולל הוריה של הסופרת ושני ילדיה! זוהי הכרוניקה האמיתית המתועדת של סדיזם מאורגן, אכזריות שיטתית, השפלה אישית מדהימה, הפקרות מפלצתית השפלה המונית – כולם היו התוצרים המכוונים והמתוכננים של הפילוסופיה המעוותת של "המירוץ המאסטר". אולגה לנגל שרדה רק משום שבשל היותה אשתו של מנתח מכובד, היא הייתה נצרכת ב"בית החולים" של הנשים. היא הייתה עדה ל"ניסויים המדעיים" המפורסמים על בני אדם חיים. והיא התבוננה מדי יום ביוסף קרמר הידוע לשמצה, "החיה מבלזן", ובחברתו, הסדיסטית הבלונדינית אירמה גריזה. היא שרדה עם הצלקות והסימן המקועקע של השבי שלה – ועם משימה שהוטלה על עצמה: להציג בפני העולם את הסיפור המלא של מה שפילוסופיית גזע מאסטר יכולה להוביל אליו. זוהי תזכורת מחרידה – אך הכרחית – לאחד הפרקים המכוערים ביותר בהיסטוריה של הציוויליזציה האנושית – שעלול לקרות שוב במדינה רוויית דיקטטורים וחסרי סובלנות!" – דברי המביא לדפוס.
מהפרסומים הראשונים שתיארו בצורה בלתי מצונזרת את הזוועות במחנות ההשמדה הנאציים, בפרט אושוויץ-בירקנאו. אולגה לנגייל (ילידת 1908) הייתה רופאה יהודייה-הונגרייה שעבדה כסייעת לבעלה הרופא ב"בית החולים של ד"ר לנגל" בטרנסילבניה. בשנת 1944 היא ובעלה נעצרו ע"י הגסטפו והוכרחו לעזוב לברלין על קרון בקר ביחד עם כמאה איש מרביתם רופאים יהודים. לאחר כשבוע של נסיעה מסוייטת בה רבים מהנוסעים מתו מצפיפות וקוצר נשימה הגיעה היא ומשפחתה למחנה אושוויץ-בירקנאו. מיד בצאתם מהקרונות הופרדו אולגה, אמה ובנה, מבעלה ואביה, כשלמעשה היתה אולגה היחידה ששרדה לבסוף מכל בני משפחתה. עם הגיעה למחנה החל מסע העינויים של לנגל באושוויץ כמעט עד תום המלחמה. כבר ביום הראשון במחנה עברה היא ונשים נוספות "בדיקה" פולשנית בעינויים קשים. שערה גולח, והיא הוכתה בשוט על שלא השיבה מהר מספיק לשאלות הקצין הנאצי. מכיוון שהיתה רופאה במקצועה כעבור זמן קצר היתה אולגה עדה באופן קבוע לסלקציות שעשה מנגלה ואירמה גרזה. אולגה מתארת את קור הרוח בו שלח מנגלה את היהודים אל מותם: "הייתה פראיות מסוימת בעיניו של מנגלה שעוררה אי נוחות. במהלך הבחירות הוא לא אמר מילה. הוא רק יושב ושורק לעצמו בזמן שהוא מכוון את אגודלו ימינה או שמאלה, ובכך מציין לאיזו קבוצה היו הנבחרים ללכת. למרות שהוא קיבל החלטות שמשמעותן הייתה השמדה, הוא היה זחוח ונעים ככל שיכול להיות". את הנשלחים אל מותם היא תארה: "הגברים והנשים הנידונים הובלו לעבר הכניסה הראשית. שם חיכתה משאית להעביר אותם לתאי הגזים. כאשר היה עומס יתר על מתקני המוות, הם נשלחו לצריפים מיוחדים או לחדרי שירותים, כדי להמתין שעות, ולפעמים ימים, עד שהגיע תורם להמתה בגז. הכל נעשה בצורה מסודרת וללא הרגשת חמלה מצד המפקדים שלנו".
אולגה עצמה נשלחה אף היא לתאי הגזים באחת הפעמים והצליחה להימלט משורת הנידונות למוות שהמתינה לעלות על המשאית שהסיעה אותן לתאי הגזים, באמצעות הרמת מקל ארוך שמצאה על האדמה שהקנה לה מעמד של סמכות על יתר הנשים, וע"י כך התעלם ממנה הקצין שהעלה את היתר למשאית והותירה במקומה.
החלק המחריד ביותר בספר הוא הפרקים בהם מתארת אולגה את תעשיית המוות במחנה. מכיוון שהיתה רופאה שעסקה בהובלת גופות ל"חדר המתים" הורשתה להכנס למבואות הנוראים ביותר של תאי הגזים. אולגה מתארת לפרטי פרטים את תהליך ההשמדה – הובלת הנידונים למוות וביזת בגדיהם ורכושם, צורת הארובות וגודלן, השימוש של הנאצים בגז הציקלון B והובלת הגופות למשרפות (כאשר חלקם היו עדין בחיים לאחר שהצליחו לשרוד את גז הצקלון), אופן הדלקת התנורים לשריפת הגופות מדי יום, כאשר היא מתארת לפרטי פרטים את מבנה התנורים, קצב שריפת הגופות היומי, ההובלה של הגופות לבורות המוות, ("שלוש מאות ושישים גופות בכל חצי שעה, שזה היה כל הזמן שנדרש כדי לצמצם את בשר האדם לאפר, עשו 720 גופות לשעה, או 17,280 גופות במשמרת של עשרים וארבע שעות. והתנורים, ביעילות רצחנית, פעלו ביום ובלילה."), ועוד. היא מתארת לפרטים את עבודת הזונדרקומנדו שעסקו בשריפת הגופות. כמו"כ היא מפרטת נתונים מדוייקים על מספר הרכבות שהגיעו לאושוויץ, מספר היהודים שהיו על כל רכבת ותהליך ההשמדה לפרטי פרטים. אולגה אף היתה עדה למשלחת מפקדי אס אס שהגיעה למחנה לצפות בכל תהליך ההשמדה.
את "תפקידה" כמובילה גופות לחדר המתים היא מתארת: "אבל חוסר אנושיות היה הסדר הטבעי של הדברים בבירקנאו. בכניסה לחדר המתים הנחתנו את האלונקה וגררנו את הגופות פנימה. פשוט הוספנו אותם לערימת המתים. הזיענו מאוד אבל לא העזנו לנגב את פנינו בידיים המזוהמות. מכל המשימות הנוראיות שהייתי צריכה לעשות, המשימה הזו השאירה אותי עם הזיכרונות הכי נוראיים. אני מסרבת לפרט יותר כדי לתאר כיצד נאלצנו לרמוס את ההצטברויות של גופות נרקבות, רקובות, שרבים מהם מתו ממחלות מפחידות. אני עדיין תוהה מאיפה קיבלתי את הכוח הדרוש להמשיך אחרי חוויות כאלה. אפילו לא התעלפתי כמו רבים כל כך מחבריי".
המהדורה האנגלית שלפנינו איננה מצונזרת. תקצר היריעה מלפרט את הקטעים הנוראים המופיעים בספר. אולגה שרדה במחנה עד שחרורו בידי בעלות הברית. לאחר המלחמה, היא החליטה להעלות על הכתב את החוויות הקשות שחוותה, כדי לחשוף את האמת על זוועות הנאצים ולשמש עדות חיה למה שאירע. הספר נחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר על תודעת הציבור בנוגע לשואה. הספר פורסם לראשונה בצרפתית תחת השם "חמש ארובות" בשנת 1946. לפנינו המהדורה האנגלית הראשונה שפורסמה ב 1947. לנדייל היגרה לארצות הברית בתום המלחמה שם ייסדה את ספריית הזיכרון (Memorial Library) שהוקמה על ידי אוניברסיטת ניו יורק. בה מתבצעת משימתה לחנך באופן פעיל את הדורות הבאים על השואה, וכן "רצח עם" שבוצע גם נגד אחרים וחשיבות זכויות האדם. אולגה מתה מסרטן בניו יורק ב-15 באפריל 2001 בגיל 92.
בפתח הספר מכתב מודפס ברכה מאלברט איינשטיין. בעמוד שאחריו תמונת הילדה לובואר השומרת האכזרית במחנה ברגן בלזן: "היתה אכזרית אפילו יותר מהגברים".
189 [1] עמ'. סדק קל בכריכה. מצב טוב.
