״הייתי עד למשחק אינסופי שבו האס אס זרקו גושי אדמה כשהם משתמשים בראש של אסיר כמטרה לאחר שכיסו אותו בדלי…״.
Buchenwald Choses Vue – בוכנוואלד: דברים שנראו. עדות מרטיטה מאת אסיר מחנות בוכנוואלד ורוונסבירק Jean Fonteyne (ז'ין פונטיין) – יצא לאור כחודש לאחר שחרור המחנה ביד בעלות הברית. בריסל ב 20 במאי 1945 – מהדורה צרפתית ראשונה. מלווה בתצלומים קשים לצפייה של מראות קשים של אסירים פצועי גוף בבוכנוואלד, ושל גופות הנספים, השלל שבזזו הנאצים מהקורבנות ועוד.
פונטיין היה עורך דין, פוליטיקאי קומוניסט, יוצר סרטים וחבר במחתרת הבלגית (Resistance) במהלך הכיבוש הנאצי. הוא נעצר על ידי הגסטפו בבריסל ב 6 ביולי 1943, לאחר שהות של תשעה וחצי חודשים במחנה העינויים ברנדונק, הוא הועבר לבוכנוואלד ב 8 במאי 1944. פונטיין שוחרר על ידי הצבא האמריקאי ב 11 באפריל 1945. בעקבות בקשות חוזרות ונשנות מאנשי הקהילה הבלגית חבריו למחנה, שיפרסם את סיפורו לדורות הבאים, הוא פרסם את קורותיו במחנות בעיתון המחנה שיצא לאחר המלחמה בחלקים, במשך שבועיים בין 23 באפריל ל 4 במאי. זמן קצר אחר כך העדות כולה יצאה לאור בשלמות בספר שלפנינו. מהפרסומים המוקדמים ביותר של אסיר במחנות, אשר ראה אור פחות מחודש לאחר שחרורו.
החלק הראשון של העדות בנוי מפסקאות רבות הפותחות במלה "ראיתי" בהן מתאר המחבר אירועים מחרידים רבים שראה במו עיניו במחנה, ואשר היו למעשה התרחשות יומיומית:
"ראיתי כיצד גרמנים הכריחו יהודים לזחול על בטנם במשך שעות, כשהם עומדים באמצע כמו מאמני סוסים ומצליפים בהם, הם דקרו את הקורבנות שוב ושוב… הייתי עד למשחק אינסופי שבו האס אס זרקו גושי אדמה כשהם משתמשים בראש של אסיר כמטרה לאחר שכיסו אותו בדלי… ראיתי כיצד הם מכריחים אסירים להתכופף במשך שעות בזרועות מושטות… ראיתי כיצד הם רומסים גופות וראשים, וכיצד הם מוחצים פרצופים לתוך האבק… ראיתי והרגשתי כיצד עגלות כבדות שדחפנו בקושי, מאות מטרים, במקומות בהם המאמץ היה קשה במיוחד הם זרקו עלינו חול בעינים… ראיתי כיצד במכת סכין הוא שיסף את אוזנו של אחד מחבריי… ראיתי אסירים בכל הגילאים מוצאים מהבונקר כשהם תלויים בכפותיהם עם זרועות קשורות מאחורי הגב… הנאצים עשו את כל הדברים האלה, לא מתוך התקפת כעס, אלא תמיד בקור, ברוגע, תוך כוונה לפגוע במדויק בחלקי הגוף בהם הכאב הקשה ביותר והנמשך זמן רב יותר, ונוכח פניו המעונים של האסיר, הם צהלו בשמחה… ראיתי איך הם צוחקים למראה הוצאתם להורג של חברינו… באחת הפעמים לאחר הוצאתו להורג של יהודי שהיה יקר לחבריו, הם הכריחו אותם לשיר בעודם צוחקים…".
פונטיין מפרט את מספרם המדויק של האסירים שהגיעו לבוכנוואלד ושנרצחו בו, את מבנה המחנה והאופן בו הועסקו האסירים בעבודות הכפייה, את שיטות ההרעבה השונות בהן נקטו הנאצים כלפי האסירים, והניסיונות הנואשים של האסירים להשיג אוכל, את הסוגים השונים של האסירים במחנה ואותות הקלון בהם סומנו, את סוגי העונשים השונים בהם הענישו הנאצים אסירים שניסו לברוח, את מצבם הנפשי הקשה של האסירים, ועוד. לקראת סוף הדברים הוא מתאר את ימי השחרור, וכיצד אסירים רבים שלא עמד להם כוחם מצאו את מותם בימי השחרור עצמם, וכן את האירוע בו תושבי ווימאר הוכרחו לבוא למחנה לראות במו עיניהם את אשר עוללו בני עמם – הם עברו בין צריפים בהם שכבו מאות אסירים גוססים צועקים בצרחות אימים: "איפה אשתי? איפה הילדים שלי? מדוע אחים שלי נשרפו?… עיניהם של חלק מהתושבים התמלאו דמעות, אחרים התעלפו, אך החיילים האמריקאים הרימו אותם והכריחו אותם להמשיך לסייר במחנה לקול צעקותיהם של כמה אסירים: "סבלנו את כל זה עשר שנים!, אתם מסוגלים לראות את זה במשך שעה…" ועוד.
63 עמ' + 8 לוחות תצלומים קשים לצפייה. כתמים קלים בכריכה. מצב טוב.
