בוכנוואלד. עדות מרטיטה מאת אסיר מחנה בוכנוואלד ורוונסבירק ז'ין פונטיין – Jean Fonteyne – פורסמה כחודש לאחר שחרור המחנה ביד בעלות הברית, בבריסל – 20 במאי 1945. מלווה בתצלומים של מראות קשים של אסירים מעונים בבוכנוואלד, ושל גופות הנספים. הולנדית. המהדורה הראשונה והנדירה אשר ראתה אור מיד עם השחרור בהוצאת Nouvelle Revue Belgique ואשר הקדימה בכשנה את המהדורה המפורסמת אשר יצאה בצרפת.
המחבר נעצר על ידי הגסטפו בבריסל ב 6 ביולי 1943, לאחר שהות של תשעה וחצי חודשים במחנה העינויים ברנדונק, הוא הועבר לבוכנוואלד ב 8 במאי 1944. הוא שוחרר על ידי הצבא האמריקאי ב 11 באפריל 1945. בעקבות בקשות חוזרות ונשנות מאנשי הקהילה הבלגית חבריו למחנה, שיכתוב את סיפורו, הוא פרסם את קורותיו במחנות בעיתון המחנה שיצא לאחר המלחמה בחלקים, במשך שבועיים בין 23 באפריל ל 4 במאי. כשבועיים אחר כך העדות כולה בשלמות יצאה לאור בספר שלפנינו. מהפרסומים המוקדמים ביותר של אסיר במחנות, אשר ראה אור פחות מחודש לאחר שחרורו.
המחבר מתאר בתמציתיות אשר אשר ראו עיניו בבוכנוואלד בתקופה הארוכה ששהה בו כאסיר, ואת האופנים השונים בהם התעללו של הנאצים באסירים. החלק הראשון של העדות אותה מסר בנוי מפסקאות רבות הפותחות במלה "ראיתי" בהן מתאר המחבר אירועים מחרידים רבים שראה במו עיניו במחנה, ואשר היו למעשה התרחשות יומיומית: "ראיתי כיצד גרמנים הכריחו יהודים לזחול על בטנם במשך שעות, כשהם עומדים באמצע כמו מאמני סוסים ומצליפים בהם, הם דקרו את הקורבנות שוב ושוב… הייתי עד למשחק אינסופי שבו האס אס זרקו גושי אדמה כשהם משתמשים בראש של אסיר כמטרה לאחר שכיסו אותו בדלי… ראיתי כיצד הם מכריחים אסירים להתכופף במשך שעות בזרועות מושטות… ראיתי כיצד הם רומסים גופות וראשים, וכיצד הם מוחצים פרצופים לתוך האבק… ראיתי והרגשתי כיצד עגלות כבדות שדחפנו בקושי, מאות מטרים, במקומות בהם המאמץ היה קשה במיוחד הם זרקו עלינו חול בעינים… ראיתי כיצד במכת סכין הוא שיסף את אוזנו של אחד מחבריי… ראיתי אסירים בכל הגילאים מוצאים מהבונקר כשהם תלויים בכפותיהם עם זרועות קשורות מאחורי הגב… הנאצים עשו את כל הדברים האלה, לא מתוך התקפת כעס, אלא תמיד בקור, ברוגע, תוך כוונה לפגוע במדוייק בחלקי הגוף בהם הכאב הקשה ביותר והנמשך זמן רב יותר, ונוכח פניו המעונים של האסיר, הם צהלו בשמחה… ראיתי איך הם צוחקים למראה הוצאתם להורג של חברינו… באחת הפעמים לאחר הוצאתו להורג של יהודי שהיה יקר לחבריו, הם הכריחו אותם לשיר בעודם צוחקים…".
ז'ין מפרט את מספרם המדויק של האסירים שהגיעו לבוכנוואלד ושנרצחו בו, את מבנה המחנה והאופן בו הועסקו האסירים בעבודות הכפייה, את שיטות ההרעבה השונות בהן נקטו הנאצים כלפי האסירים, והניסיונות הנואשים של האסירים להשיג אוכל, את הסוגים השונים של האסירים במחנה ואותות הקלון בהם סומנו, את סוגי העונשים השונים בהם הענישו הנאצים אסירים שניסו לברוח, את מצבם הנפשי הקשה של האסירים, ועוד. לקראת סוף הדברים הוא מתאר את ימי השחרור, וכיצד אסירים רבים שלא עמד להם כוחם מצאו את מותם בימי השחרור עצמם, וכן את תושבי ווימאר שהוכרחו לבוא למחנה לראות במו עיניהם את אשר עוללו בני עמם, הוא מספר כיצד הם עברו בין צריפים בהם שכבו מאות אסירים גוססים צועקים בצרחות אימים: "איפה אשתי? איפה הילדים שלי? מדוע אחים שלי נשרפו?… עיניהם של חלק מהתושבים התמלאו דמעות, אחרים התעלפו, אך החיילים האמריקאים הרימו אותם והכריחו אותם להמשיך לסייר במחנה לקול צעקותיהם של כמה אסירים: "סבלנו את כל זה עשר שנים!, אתם מסוגלים לראות את זה במשך שעה…".
עדותו של פונטיין זכתה לפרסום נרחב עם צאתה לאור של המהדורה השנייה בצרפת תחת השם: Buchenwald Choses Vue – "בוכנוואלד מראה הדברים", בחודשים שהעולם כבר היה מודע לזוועות הנאצים במחנות. לפנינו המהדורה הבלגית ראשונה והנדירה שפורסמה כאמור בשבועות השחרור עצמם על נייר פשוט, עוד בזמן שהיו אסירים במחנה. נדיר ביותר. איננו מופיע בקטלוג הספריות העולמי world cat.
60 עמ'. 19 ס"מ. כתמים קלים בכריכה. מצב טוב.
