Bergen Belsen – "ברגן בלזן". תמליל נאומו המלא של הנשיא הפדרלי תיאודור הויס (Theodor Heuss), שנישא בטקס חנוכת האנדרטה בברגן-בלזן ב-30 בנובמבר 1952, שבו קבע כי זיכרון שואת יהודי אירופה הוא עיקרון מחייב עבור האומה הגרמנית שביצעה אותה. הוצאת Internationalen Arbeitskreis – קבוצת העבודה הבינלאומית בזוננברג (גרמניה) – מהדורה נדירה שהודפסה עבור המשתתפים באירוע בעותקים בודדים. גרמנית.
בנאומו האמיץ המופיע כאן במלואו, ציין הויס, הנשיא הראשון של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מערב גרמניה) כי לא פחות מהחשיבות שהיהודים רואים בזיכרון שואת בני עמם, על העם הגרמני אסור לשכוח מה חוללו הם עצמם בשנים הללו. הוא מוסיף כי מה שעבר העם היהודי בין השנים 1933 ל 1945 הוא האסון הגדול ביותר בתולדותיהם, והבושה "שלנו הגרמנים" היא שזה קרה ב"מרחב ההיסטוריה העממית" ממנה יצאו ההוגים לסינג וקאנט, גתה ושילר. בתוך הדברים הוא מספר עובדה מאלפת: "אני רוצה לספר סיפור קטן שאולי לא מוצא חן בעיני חלק מהיהודים וחלק מהלא-יהודים. יגידו משני הצדדים: זה לא שייך לפה! במלחמת העולם הראשונה מתו 12,000 צעירים בני אמונה יהודית למען מולדתם הגרמנית. הם היו גם באנדרטה בעיר הולדתי. אותיות ברונזה עם שמות כל שאר החיילים הנופלים, חבר ליד חבר, "כאילו זה חלק ממני". מנהיגי המחוז הנציונל-סוציאליסטי שרטו את שמות ההרוגים היהודים והושלמו הפערים בכמה שמות קרבות. אני לא מדבר על זה כי חברי ילדות שלי נמחקו בתהליך. זו הייתה ההבנה והפחד הגרועים ביותר שלי, שיראת המוות, המוות הפשוט של המלחמה, נעלמה בזמן שאנשים כבר חשבו על מלחמות חדשות". עם זאת משבח בדבריו את האחיות הגרמניות בתום המלחמה שעסקו בטיפול ביהודים בתחילת קיץ 1945, ואף שילמו על כך בחייהם בשל המחלות המדבקות שהשתוללו בכל מקום. ומוסיף כי השואה לימדה אותנו כי העולם יותר מסובך מהתזה של סופרים בעלי מוסר.
תיאודור הויס [1884-1963]: דמות מרכזית בגרמניה של המאה ה־20 – סופר, עיתונאי, אינטלקטואל, פוליטיקאי ליברלי ויותר מכל: הנשיא הראשון של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מערב גרמניה) לאחר מלחמת העולם השנייה. הויס כתב מאות מאמרים, מסות ופובליציסטיקה, במיוחד בתחומים של דמוקרטיה, חינוך ואחריות מוסרית. היה תומך נלהב של הרפובליקה של ויימאר ונאבק באנטישמיות ובלאומנות. בשנות ה־30 פרסם עבודות ביקורתיות על המשטר הנאצי (בגבולות האפשר). בשנת 1933 הצביע בעד חוק ההסמכה (Ermächtigungsgesetz) שהעניק להיטלר סמכויות חירום – דבר שהתחרט עליו בהמשך כל חייו. החל מ-1941 עבד כעיתונאי בפרנקפורטר צייטונג, אחד העיתונים היחידים ששמרו על חלק קטן מעצמאותם במשטר הנאצי. לאחר מלחמת העולם השנייה, מילא תפקיד מרכזי בשיקום הערכים הדמוקרטיים בגרמניה. בשנת 1949 נבחר לנשיא הראשון של מערב גרמניה, תפקיד אותו מילא עד 1959. נודע כ"נשיא של פיוס" – סמל לרפובליקה חדשה שמנסה להיבדל מעברה הנאצי. משפטו המפורסם: ""אשמה היא כמו צל – אי אפשר למחוק אותו, אבל אפשר ללמוד לחיות איתו" הפך לחלק מהגדרתו העצמית. בשנות כהונתו שמר על קשרים חמים עם ראשי מדינת ישראל.
11 [1] עמ'. כתמים קלים. מצב טוב – טוב מאד.
