"אבל לא ערימות המתים הנרקבים ריתקו אותי והחרידו אותי, אלא מצבם של החיים שעדיין…" – גיליון כתב העת Picture Post מיום 22 בספטמבר 1945, במרכזו דיווח מצמרר מאת הכתב הכתב אדגר איינסוורת' אודות מצבם של ניצולי בלזן שפגש במחנה זמן קצר לאחר שחרורו. הכתבה מלווה בתמונות של שומרי האס אס בבלזן שהועמדו לדין באותה העת וכן באיורים של אסירים משוחררים במצב גופני קשה שצייר אדגר בעצמו במחנה.
הכתב אדגר איינסוורת' ביקר במחנה בלזן ובאולם בית המשפט במהלך המשפט שלוש פעמים, באולם בית המשפט הוא צילם את הנאשמים, ובמקביל הוא אייר את ניצולי בלזן ששהו באותה העת במחנה לשיקום במצב גופני מחריד. היה זה בזמן שמפקד המחנה קרמר וחבורתו עמדו למשפט וטענו כי לא היו אחראים למחנות המוות. לאורכה של הכתבה מתעד אדגר את המצב המחריד ששרר במחנה בלזן לאחר שחרורו: " נסעתי לבלזן זמן קצר לאחר שחרורה. ראיתי את זוועות המוות ההמוני. סבלתי מבחילה, כמו כל אדם שפוי אחר. אבל לא ערימות המתים הנרקבים ריתקו אותי והחרידו אותי, אלא מצבם של החיים שעדיין. הגברים, הנשים והילדים, שבקושי יכלו לזוז, שמוחם הפסיק לתפקד מזמן, ושיכלו רק למלמל. ציירתי ציור של נערה בת 22, ובתמורה הצעתי לה סיגריה. היא לקחה אותה ואכלה אותה בזמן שגיששתי עם הגפרורים שלי כדי להדליק אותה. אישה אחרת שראיתי השתמשה בכתף של גופה כמושב שירותים. תנאים כאלה מעבר ליכולתו של אף אחד להסביר…".
את מה שהוא מצא בבלזן במחנה הוא מתאר: "חזרתי לבלזן כעבור כמה שבועות… שלושה בלוקים הפכו לבתי חולים. התזכורת היחידה למחנה האימה הישן הייתה ריח המוות המתמשך שריחף מעל יערות האורן, והחלקים המחוברים בחוטים עם שלטי "הישארו בחוץ עם טיפוס"… באורווה אחת בצריפים היה שלט "כביסה אנושית". בפנים, גברים ונשים כאחד הונחו על שולחנות, נוקו מכינים ונשטפו על ידי אחיות גרמניות. זרם בלתי פוסק של גופותיהם הכחושות נישאו פנימה. גופות שלא דמו כלל למה שרואים באמבטיה. חלקן היו נפוחות מרעב…". עוד הוא מתאר אירוע מצמרר שהתרחש במחנה לאחר השחרור: "מחוץ לאורווה נוספת היה השלט "חנות הרודס". בפנים, בכל דוכן, היה כל סוג של בגדי נשים שניתן להעלות על הדעת, אשר נלקחו מהאוכלוסייה הגרמנית מסביב. ראיתי קבוצת נשים נכנסות באיטיות, הן לא ראו בגדי נשים מאז שנכלאו. הן עמדו בכניסה והביטו במבט מזוגג, עיניהן בוערות בפניהן הצהובות והחיוורות, וחשבו שזהו סוג של פיתיון לפתות אותן להיכנס לתאי הגזים שהכירו כל כך טוב. כשהבינו שהן יכולות לבחור, הן מיהרו פנימה מהר ככל שיכלו, חוטפות ותפסו כל דבר שהן יכלו להשיג…".
אדגר ממשיך: "כשעזבתי את המחנה, שמתי לב שלוחות שחורים מחוץ לבתי החולים הראו ירידה בתמותה של 1 ל-10. לאורך שולי הדשא שכבו קבוצות של אסירות כשחצאיותיהן או מכנסיהן מורמות, חרדות שגפיהן ייהנו מאור השמש אישה זקנה אחת – בת 21, כפי שהתברר – סימנה לי לעצור. אני עצרתי. אז, והיא שאלה אותי בלחישה רועדת אם אקח אותה לריקוד. שאלתי אותה איזה ריקוד זה, והיא אמרה לי שקונצרט וריקוד יתקיימו באותו אחר הצהריים והערב בקנטינה 4, בלוק 3. הלכתי איתה, אבל יכולתי לסבול רק חצי שעה. מעולם לא ראיתי מחזה מעורר רחמים יותר. במה הוקמה, ועליה ניגנה תזמורת של ה-R.A.M.C. השורות הראשונות היו מלאות בילדים, עיניהם פעורות ושקטות, תוהות על מה מדובר. צליל "נשף דארק טאון סטראטרס" עורר בהם כמה רגשות, הם ידעו שזה די נעים, אבל מה זה אומר הם לא ידעו. הם מעולם לא שמעו מוזיקה קודם לכן, מקהלות יוגוסלאביות ורקדנים פולנים הופיעו, כך גם קבוצות של גברים ונשים בכו בשקט על זיכרונות הבית. בריקודים בערב, חיילים בריטים בלבוש קרב, עובדי הצלב האדום ורופאי R.A.M.C. רקדו, או ניסו לרקוד עם נשים שברובן בקושי יכלו ללכת. כל אישה ניסתה להפוך את השמלה שקיבלה מ"הרודס" למשהו שדמה לשמלת ערב. הן פתחו את תפרי השרוולים, והשאירו את הקצוות המחוספסים. הן רקדו, עדיין אוחזות בשרוולים ביד אחת, למקרה שיגנבו אותם. הן בכו בהיסטריה בזמן שרקדו, דמעות זולגות על פרחי הבר שעטו על חזן, וכשהלהקה ניגנה את "אלוקים ישמור את המלך", כך גם הן. כולם עומדים, נשענים לתמיכה על זרועותיהם של משחרריהם, החיילים הבריטים. נעשה כל מה שניתן כדי להחזיר את אנשי בלזן לשגרה. ובכל הנוגע למראה הפיזי, נעשה הרבה; אבל האם הם אי פעם יהיו נורמליים מבחינה נפשית, נותר לראות. עוד זמן רב, קול השוט, ריח דליפת גז – אפילו מראה לפת, שעליה חיו כל כך הרבה זמן – עשויים להעלות זיכרונות שיבטלו את כל עבודת השיקום שכבר הושגה…".
הכתבה מלווה באיור בו נראים האסירים מחכים להכנס ל"רודוס" לקבל בגדים, אסיר חי לצד ערימת גופות כאשר ביניהן אשתו המתה "אני לא יכול לעזוב אותה" נכתב, ועוד. כתבות נוספות מתעדות את הפרידה של החיילים האמריקאים (G.I.s) ששהו באירופה בזמן המלחמה לקראת שיבתם לארה״ב, ועוד.
28 עמ'. גיליון שלם. מצב טוב מאד.
