Les Secret du bureau politique d'Auschwitz סודות "הלשכה המדינית של אושוויץ" מאת דוניה אוריסון. הוצאתAmicale des déportés d'Auschwitz : Féderation nationale des déportés résistants et patriotiques, איגוד מגורשי אושוויץ: הפדרציה הלאומית של מגורשי התנגדות ופטריוטים. פריז [1946] – מהדורה ראשונה. צרפתית. עדותה הראשונה והמחרידה של אסירת מחנה אושוויץ שעבדה במקום הנורא ביותר במחנה – הלשכה בה הוכרעו חיים של אסירים לחיים או למוות, שרדה את המלחמה בזכות עבודתה כמתרגמת, והעידה במשפטים רבים נגד פושעי המלחמה הנאצים. עותק עם הקדשת המחברת.
המחברת דוניה אוריסון [1991 -1910] נולדה בז'יטומיר, אוקראינה ב-18 בינואר 1910 וגדלה בפריז. בזמן המלחמה התגוררה בוינה. נעצרה במרץ 1942 בפוטירס עם בעלה הראשון אריאל אוריסון. השניים נשלחו לאושוויץ ביחד עם עוד כ 1000 איש, מתוכם נותרו בחיים 14 ניצולים והיא בתוכם. בהגיעם הופרדו השניים במסגרת סלקציה הגברים לצד אחד, הנשים לצד שני. בהגיעה למחנה קועקעה זרועה במספר 10308, ונשלחה לעבוד כמתורגמנית ב"לשכה הפוליטית" של המחנה תחת הנס אנדראס ווילהלם בוגר, אודות לידיעתה כמה שפות רוסית, אוקראינית, פולנית, גרמנית וצרפתית. לשכה זו היתה המקום האיום ביותר, בה נידונו ונגזרו פסקי הדין לאסירים במחנה – מוות בתליה, גז, או יריה.
בעדותה המפורטת שלפנינו, אשר פורסמה זמן קצר לאחר המלחמה, מגוללת אוריסון לפרטים את התהליך שעברו האסירים באושוויץ החל מהגיעם למחנה ועד השמדתם, תהליך שהיתה עדה לו יום יום במסגרת עבודתה. בהגיע אסיר למחנה נפתח בעבורו תיק. כל תיק כלל מספר, טופס רישום שכל עציר מילא מיד עם כניסתו למחנה עם פרטיו האישיים ומוצאו. מכתבים שנשלחו לאסירים מחוץ למחנה תויקו בתיקים אלה, אך לשום אסיר מעולם לא היתה גישה אליהם. בחדר סמוך אשר נקרא "מדור המוות" עבדו שלושה אסירים ברישום. שם נערכה רשימת ההרוגים. לכל נרצח במחנה היה כרטיס בו הופיעה סיבת המוות, היום, ושעת המוות. סיבת המוות מעולם לא נכתבה לפי המציאות. בין אם האסיר מת מטיפוס, רעב, תלייה או עינויים, בכרטיס נכתב כי הוא "מת מוות טבעי". החל משנת 1943 הנאצים שרפו באופן שיטתי כרטיסים אלה. במשך השנים בהם עבדה ב"לשכה" נשלחו תיקים רבים עם שמות של "אסירים בדרך" אל המחנה מטעם הגסטפו עליהם נכתבו המילים "לילה וערפל" – סיסמה סודית זאת הבין רק ראש הלשכה המדינית, והמשמעות שלה היתה שיש לרצוח את האסיר בתוך שלשה חודשים. אסיר כזה נשלח לעבודה בביוב, ואם תוך שלשה חודשים הוא לא מת מהרעלה, הוא נשלח להמתה בגז.
עוד היא מספרת כי, סביב תעשיית הגז במחנה עבדו כ 55 עד 60 בני אדם. גזר דינו של אסיר אשר הוציא את ראשו מחלון התא היה מוות במקום. אסירים שמסיבה זו או אחרת נשלחו מהמחנה למחנות אחרים חתמו על הצהרה לפיה התחייבו שלא לחשוף דבר ממה שראו במחנה. המחברת אף מציינת כי מדי יום הם קיבלו רישומי מוות חדשים עליהם חתם מנגלה, עם הוראה ברורה שככל שמספרם של המתים הולך וגדל יש להשמיד את הרישומים הישנים. הוראה שהתגברה עם הזמן כך שלפני פינוי המחנה על ידי הנאצים בינואר 1945 נשרפו כל הרישומים הללו. במקרים שנשלח כסף ליהודים מקרוביהם מחוץ למחנה, הם היו חייבים לחתום על מסמך המאשר כי קיבלו את הכסף – מסמך זה נשלח בחזרה לקרוביהם, אך בפועל הכסף מעולם לא הגיע אליהם.
בין יתר הדברים מתארת אוריסון את המרד שפרץ במחנה בסתיו 1944, והעינויים שעברו אלה שהואשמו בפריצתו – חמשה רוסים, שלשה יהודים פולנים, וצרפתי אחד, ואת האנדרלמוסיה שהיתה במחנה באותו יום. בזכות עבודתה ניצלה אוריסון אף מצעדת המוות של סוף המלחמה, נשארה במחנה אושוויץ ושוחררה על ידי הצבא האדום ב-18 בינואר 1945. בעלה אריאל אוריסון נספה באושוויץ. לאחר המלחמה העידה בכמה משפטים נגד פושעי המלחמה הנאצים (במהלך משפט אושוויץ ב-1964 בפרנקפורט היתה עדה של התביעה ועוד), ואף הוכתרה לאבירת מסדר ההצטיינות הלאומי על ידי פרנסואה מיטראן. נפטרה ב-1 באוקטובר 1991 במקסיקו סיטי.
האיור שעל שער החוברת רומז לעבודתה של אוריסון. משמאל אסירים באושוויץ בין חיים למוות, מימין עובדי הלשכה בודקים את פנקסי הנידונים למוות והמתים, ויד מאיימת מונפת מלמעלה.
31 עמ'. 21 ס"מ. כתמים. מצב טוב.
