Dachau. The Nazi Hell. Subtitle: From the notes of a Former Prisoner at the Notorious Nazi Concentration Camp – "דכאו. הגיהנום הנאצי. מתוך רשימותיו של אסיר לשעבר במחנה הריכוז הנאצי הידוע לשמצה" – מאת G.R. Kay. לונדון 1939 – מהדורה ראשונה. מהעדויות המוקדמות ביותר על שיטות העינויים והרצח של החיה הנאצית.
עדות מוקדמת של אסיר יהודי יליד וינה אשר שהה בדכאו במשך חמשה חודשים, שוחרר והצליח להימלט לאנגליה. את זיכרונותיו הקשים כתב בנשימה אחת מיד לאחר שחרורו. באנגליה, במשך שעות מדי יום כל פרט שצף בזיכרונו העלה על הכתב. משלא הצליח לשאת את הצלקת הנפשית והפיזית של העינויים שעבר וכן את המחשבה שבזמן שהעלה את הדברים על הכתב אותן זוועות ממשיכות להתרחש והוא איננו מסוגל לעשות דבר – בחר להתאבד אחרי זמן קצר. במכתב ששלח לידידו, המתרגם של יומניו, הוא כתב כי במחנה לא היה לילה אחד בו מישהו לא התאבד במחנה, והאסירים החיים נהגו לקנא באלו שהתאבדו. באותו מכתב סיפר על תחושותיו, ועל הסיבות אשר הביאו אותו לעשות את המעשה הנורא, דוקא לאחר ששוחרר: "האמנתי שיום אחד אהיה חופשי… ועכשיו חודשים אחרי שחרורי בארץ החופש המאושרת הבנתי את טעותי. לעולם לא אוכל להיות חופשי. החוויות של דכאו רודפות אותי יום ולילה ואינני מסוגל להתנער מהן. אני רואה פרצופים, שומע צרחות, יש לי הזיות. רעש המוות של גברים שהוצלפו למוות תוקף את אזני בכל מקום שאני הולך. הפרצופים החייתיים נועצים בי מבט זועם בכל פינה… אולי זה היה שונה אם הייתי יודע שאלפי האנשים שהשארתי מאחור בגרמניה בתנאים שמהם ברחתי, היו חופשיים, אך הם לא… ואינני יכול לעשות דבר לסייע לאלה שעדיין נמצאים במחנות הריכוז הנאצים… רוחי מרוסקת…".
במהלך גל האנטישמיות הגואה של נובמבר 1938 בעקבות הירצחו של הדיפלומט הגרמני פום ראט (העילה שגרמה לפרוץ פרעות ליל הבדולח) החליט כותב היומן להימלט מוינה להולנד שהיתה אז נחשבת בטוחה יותר. לאחר שהצליח לעבור בשלום כמה עמדות בידוק של הגרמנים, הוא נעצר בידי הגסטאפו על הגבול בוינה (במסע בריחתו בדרך לגבול הוא מתאר כיצד ראה את הנאצים שורפים את בתי הכנסת בזה אחר זה). לאחר בירור קצר הואשם בכך שניסה להימלט מהמדינה כדי לספר "בחוץ" על פשעי הגרמנים, ובמשך כמה שעות התברר לנאצים שהוא יהודי. לאחר כמה ימים בכלא המקומי, הוא הועבר ברכבת להובלת בקר למחנה דכאו ביחד עם עוד כ 800 יהודים. ביומנו הוא מתאר את תחושות האימה אשר ליוו אותו כאשר הבין שהוא מובל למחנה שבמשך השנים האחרונות רק שמע מרחוק על הזוועות המתרחשות בו, והינה עכשיו הוא עצמו מובל לשם, ומתאר כי מאותו הרגע: "היינו מחוץ לחוק, טרף קל לכנופיית פושעים שאיכשהוא נעשתה למדינה", ומספר באריכות ולפרטים את מסע העינויים שעברו הוא וחבריו במחנה בעשרה פרקים קשים מאד לקריאה. העינויים הקשים שעברו הוא וחבריו, היו כה בלתי נסבלים שהוא כותב את העובדה המחרידה כי האסירים החיים במחנה קינאו באלה שנרצחו בשלב מוקדם, והתפללו למצוא את מותם אף הם.
בחלק מהתיאורים אודות חבריו אשר עונו ונרצחו השמיט המחבר במכוון את שמותם, כדי שלא לגרום סבל לבני משפחתם שנשארו בחיים לכשישמעו על הזוועות אשר יקיריהם עברו במחנה.
נדיר למצוא עדות כה מוקדמת ומפורטת לזוועות הנאצים – הספר פורסם ב 1939, עוד לפני שרוב מחנות המוות הנאצים הידועים לשמצה הוקמו.
מחנה דכאו היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש כאב-טיפוס ודגם למחנות אחרים. היינריך הימלר, ראש המשטרה של מינכן, תיאר באופן רשמי את המחנה כ"מחנה הריכוז הראשון של אסירים פוליטיים", אולם אחרי עשרה חודשים שימש המחנה לאסירים מכל הסוגים מרחבי גרמניה הנאצית. המחנה תוכנן במקור להחזקת אסירים פוליטיים גרמנים ויהודים, ובהמשך לשבויי מלחמה סובייטים. המחנה שימש כמחנה עבודה ליצור תחמושת תוך ניצול עבודות כפייה של עובדיו. בסמוך לגדר הדרומית של המחנה הקימו הנאצים 'בונקר' אשר שמש לחקירות אכזריות, ענישה קשה, עינויים, הוצאות להורג, הלקאות בשוט ותלייה על מוט. במחנה נעשו ניסויים רפואיים קשים במסווה של מרפאה. מחוץ לגדרות המחנה שכנו מחנה האס אס, משרפות שבשטחן בוצעו רציחות והוצאות להורג, וכן אזור חממות ומטע בו הועבדו אסירים בפרך בתנאים קשים אשר הביאו למותם של רובם. בדכאו נספו כ 30,000 איש. במחנה נעשה שימוש בתנורים לשריפת גופות ע"מ להעלים את מספר הנרצחים.
216 עמ'. מצב טוב.
