"זו הייתה בהחלט פקודה יוצאת דופן ומפלצתית. אף על פי כן, הסיבות מאחורי תוכנית ההשמדה נראו לי נכונות. לא הרהרתי בה באותו זמן: ניתנה לי פקודה, והייתי חייב לבצע אותה. … איני יכול להבין עד היום כיצד הצלחתי, בשלווה גמורה, לתת את הפקודה לירות…".
Commandant of Auschwitz: The Autobiography of Rudolf Hoess – מפקד מחנה אושוויץ – האוטוביוגרפיה של רודולף הס. אחד המסמכים האוטוביוגרפיים החשובים ביותר שיצאו מפי אחד ממבצעי השואה עצמם – קצין אס אס הנאצי ומפקד מחנה ההשמדה אושוויץ אשר היה אחראי לרצח של מיליוני יהודים ושל מאות אלפי קרבנות בני עמים אחרים באושוויץ במהלך השואה, ומבכירי האחראים לביצוע בפועל של תכנית "הפתרון הסופי". הוצאת The World Publishing Company, קליבלנד וניו יורק – 1959 – מהדורה אנגלית ראשונה. מבוא מאת לורד ראסל ליברפול.
רודולף הס (Rudolf Höss) – מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ בשנים 1940–1943 שבו רצחו הנאצים כשלושה מיליון יהודים. מזמן הקמתו (הוא היה אחראי על בנייתו) בשנת 1940 ועד סוף 1943 – שנת השיא של ההשמדה ההמונית. האיש שידע יותר מכל אדם אחר, הן ממקור ראשון והן כמנהל, על הפשע הגדול ביותר של גרמניה הנאצית. בתום המלחמה הס נמצא ונשבה על ידי הבריטים, הוסגר לפולנים, נשפט, נידון למוות, נלקח בחזרה לאושוויץ ושם נתלה. בתקופה שבין משפטו להוצאתו להורג, הוא נצטווה לכתוב את האוטוביוגרפיה הזו. הס כתב את הדברים במהלך שהותו בכלא הפולני בחודשים ינואר-פברואר 1947, לאחר שהחקירות המקדימות הושלמו, לפני שהוכרע גזר דינו.
הס הוחזק בתנאים הדוקים אך יחסית סבירים, משום שהרשויות הפולניות הבינו את הערך התיעודי של עדותו. לאחר חקירות אינטנסיביות, ביקשו ממנו לכתוב את סיפור חייו במילים שלו, מתוך מטרה לתעד את מנגנון מחנה אושוויץ מהזוית של המבצע והאחראי הראשי. בניגוד לפושעים נאצים אחרים, הס לא הכחיש את מעשיו. להיפך, הוא תיאר בפירוט ובקור רוח את תפקודו כמפקד אושוויץ, את שיטות ההשמדה ואת הפקודות שקיבל. החוקרים התרשמו מיכולתו לזכור פרטים לוגיסטיים, שמות, מספרים ונתונים כאילו מדובר בדו"ח מנהלתי. הכתיבה נעשתה על ידו תוך מודעות מלאה לכך שצפויה לו הוצאה להורג שכן הוא ידע שיש בידי התביעה די ראיות לאחריותו לפשעים. עם זאת, הוא ניסה ליצור את הרושם כאילו הוא הוכרח לבצע את פקודות הרצח על ידי ממוניו וכי אישיותו סלדה לגמרי מכל ההליך המפלצתי אותו ניהל יום יום.
את האוטוביוגרפיה הוא כתב בצורה שוטפת ובסדר כרונולוגי כשהוא מתאר את האירועים החל משנות נעוריו, הצטרפותו למפלגה הנאצית ועלייתו בסולם הפיקוד, אך לכל אורכה הוא הכניס כאילו כבדרך אגב טיעונים להוכחת חפותו במטרה ליצור רושם של אדם בעל לב חם ולנקות עצמו מאשמה, כאשר טיעונו המרכזי הוא שאת הפשעים החמורים שביצע הוא פעל כמוציא לפועל פקודות שקיבל מלמעלה, באופן שלא היתה לו שום אפשרות להתנגד להן.
את היותו מורגל בביצוע פקודות הוא מתאר כבר בראשית הביוגרפיה, כשעוד בשנות נעוריו הורגל בביצוע פקודות: "מנעוריי המוקדמים גדלתי עם מודעות חזקה לחובה. בבית הוריי התעקשו שכל משימה תבוצע בדיוק ובמסירות." בהמשך, כשהוא מספר על שנותיו בכלא הגרמני בלייפציג (בשנות העשרים נידון לעשר שנות מאסר על מעורבות ברצח ולטר קאדוב מורה שנחשד בשיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הצרפתיים בחבל הרוהר) הוא כותב: "לימדו אותי מילדות להיות צייתן לחלוטין, נקי ומסודר בקפידה; כך שבעניינים אלה לא התקשיתי לציית למשמעת המחמירה של הכלא. ביצעתי במסירות את תפקידיי המוגדרים היטב. השלמתי את העבודה שהוקצתה לי, ובדרך כלל יותר, לשביעות רצונו של מנהל העבודה…".
בספטמבר 1933 התקבל לאס אס, וב-1934 התבקש לדבריו על ידי הימלר להצטרף ליחידות גולגולת המת (אס-אס-טוטנקופּף-פֶרבֵנדה, SS-Totenkopfverbände) ואכן התגייס אליהם בדצמבר אותה שנה. יחידות אלה, שהיו מורכבות מנאצים קנאים, היו המאגר האנושי להפעלת מחנות הריכוז, וכל מנגנון השמדת היהודים מאוחר יותר. הס הוצב במחנה הריכוז דכאו בתפקיד "מפקד בלוק" – "זו היתה משרה שלא רציתי כלל למלא" הוא כותב. גם כאן ניכר שהדברים נכתבו מנקודת מבט של נאשם המנסה לטהר את שמו, את התקופה הזו בדכאו כמפקד בלוק הוא מתאר כ"קשה" משום שלא יכול היה לראות את העונשים שקיבלו אסירים מחבריו המפקדים, "הרגשתי די נבוך כשעמדתי מול האסירים שהועברו לעבודות כפייה שהופקדו בידי" הוא מוסיף. את אותם מפקדים הוא מתאר בהצטדקות: "הם אינם יודעים את משמעות הרחמים או את רגשות הזדהות חמים כלשהם. הם מנצלים כל הזדמנות להטיל אימה על האסירים שהופקדו בידיהם".
הס מוסיף: "וכאן מתחילה למעשה אשמתי היה לי ברור שאני לא מתאים לשירות מסוג זה… אהדתי הייתה רבה מדי לאסירים, שכן חייתי את חייהם זמן רב מדי וחוויתי באופן אישי את צרכיהם. הייתי צריך ללכת אז לאיקה או לרייכספיהרר אס אס, ולהסביר שאני לא מתאים לשירות במחנה ריכוז, משום שחשתי אהדה רבה מדי לאסירים. לא הצלחתי למצוא את האומץ לעשות זאת. לא רציתי לעשות מעצמי צחוק. לא רציתי לחשוף את חולשתי…למרות שהתרגלתי לכל מה שלא ניתן לשינוי במחנות, מעולם לא הפכתי אדיש לסבל אנושי. תמיד ראיתי אותו וחשתי בו. אך מכיוון שלא ייתכן שאגלה חולשה, רציתי להיראות קשוח, שמא יראו אותי חלש, ונאלצתי להתעלם מרגשות כאלה…".
בכך למעשה הכין את הקרקע לאותם קטעים בהם יספר על פקודות הוצאה להורג שנתן, כשהוא תמיד ממלא את פקודת הממונים עליו ותמיד "בעל כרחו" לטענתו. כך למשל כשמונה למפקד בלוק במחנה דכאו בשנות ה־30, והיה אחראי להוצאתם להורג של אסירים הוא תמיד "מלא פקודה": "יום קודם לכן, ישבנו יחד בחדר האוכל של הקצינים שלנו ודנו בהוצאות להורג. כעת גורל דומה עמד להתרחש בו, ואני הייתי זה שנאלצתי לבצע את הפקודה! זה היה יותר מדי אפילו עבור המפקד שלי. לאחר ההוצאה להורג, יצאנו יחד לטיול ארוך ושקט במחנה, בניסיון להרגיע את רגשותינו…איני יכול להבין עד היום כיצד הצלחתי, בשלווה גמורה, לתת את הפקודה לירות.".
הקטעים החשובים ביותר בביוגרפיה הינם תיעוד התקופה בה פיקד על מחנה אושוויץ בראשית שנות ה־40. גם כאן הוא כותב בנימה שמטרתה לטהר את שמו כבדרך אגב. לאחר שמונה למפקד מחנה אושוויץ הוא מתאר כיצד עשה כל שביכולתו לבחור קצינים ומפקדים שיתייחסו בצורה הוגנת לאסירים. לדבריו, הוא "ארגן" בעצמו משאיות אוכל עבור האסירים שכן אלו לא הגיעו בכמות הדרושה, הוא עשה כל שביכולתו על מנת לבחור "קאפו" הוגנים, אך היה נתון לשיקולים של אלה ששלחו לו אותם למחנה, לאורך כל התקופה הוא קיבל הוראות מה"ממונים עליו", ולמרות שרגשית לא יכול היה לסבול אותן הוא בצע אותן בלית ברירה, והדבר גרם לו לבעיות נפשיות ולהתמכרות לאלכוהול. הוא מתאר כיצד במשך כל השנים בהם פיקד על אושוויץ הוא עשה כל שביכולתו למנוע הרג ולצרף כמה שיותר אסירים לעבודה כדי לתרום למאמץ המלחמתי של גרמניה… הוא התאמץ כל הזמן לשפר את התנאים הכלכליים… אך זרם האסירים הבלתי פוסק לא אפשר לו זאת…, הוא התנגד לעובדה שמפקדים שילחו כלבים באסירים, אך לא היתה לא שליטה על זה משום שעסק בניהול המחנה: "היו לי הרבה בעיות עם אנשי ההונדסטאפל, ועימותים רבים עם מפקד גדוד המשמר בנושא זה", הוא כותב, הוא מוסיף כי לדעתו בכלל לא היה צורך ביחידת הכלבים במחנה.
למרות שבאותה העת כבר נאספו די ראיות להרשיעו בפשעים החמורים ביותר, הוא מסיר מעצמו כל אחריות ישירה לביצועם: "כאשר בקיץ 1941 ניתנה הפקודה להכין באושוויץ מתקנים שבהם יוכלו להתקיים השמדות המוניות, ולבצע באופן אישי השמדות אלה, לא היה לי מושג קלוש על היקפן או על השלכותיהן. זו הייתה בהחלט פקודה יוצאת דופן ומפלצתית. אף על פי כן, הסיבות מאחורי תוכנית ההשמדה נראו לי נכונות. לא הרהרתי בה באותו זמן: ניתנה לי פקודה, והייתי חייב לבצע אותה. האם השמדה המונית זו של היהודים הייתה נחוצה או לא, לא יכולתי להרשות לעצמי לגבש דעה לגביה, שכן חסרה לי רוחב הראייה הדרוש… אין ספק שקציני אס אס רבים התלוננו ורטנו על חלק מהפקודות הקשות שהגיעו מהריכספיהרר האס אס, אך הם בכל זאת תמיד ביצעו אותן…".
הס ממשיך ומתאר את הליך ההשמדה: "בזמן שהייתי בתפקיד, סגני, פריטש, מפקד מחנה המעצר, ניסה לראשונה להשתמש בגז עבור הרציחות הללו. זה היה תכשיר של חומצה פרוסית, שנקראה ציקלון B, אשר שימש במחנה כקוטל חרקים ותמיד היה מלאי ממנו. עם שובי, פריטש דיווח לי על כך, והגז שימש שוב במשלוח הבא. ההמתה בגז בוצעה בתאי המעצר של בלוק 11. מוגן על ידי מסכת גז, צפיתי בהמתה בעצמי. בתאים הצפופים, המוות הגיע באופן מיידי ברגע שהציקלון B הושלך פנימה. צעקה קצרה, כמעט חנוקה, והכל נגמר. במהלך החוויה הראשונה הזו של המתת אנשים בגז, לא הבנתי לגמרי מה קורה, אולי משום שהתרשמתי מדי מכל ההליך. יש לי זיכרון ברור יותר של ההמתה בגז של 900 רוסים שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן בקרמטוריום הישן, שכן השימוש בבלוק 11 למטרה זו גרם לצרות רבות מדי בזמן שהמשלוח התנתק, נקבבו חורים בתקרת האדמה והבטון של בית המתים. הרוסים קיבלו פקודה להתפשט בחדר כניסה; לאחר מכן הם נכנסו בשקט לבית המתים, שכן נאמר להם שיסירו מהם כינים. כל המשלוח מילא את בית המתים עד אפס מקום. לאחר מכן נאטמו הדלתות והגז הוטל דרך החורים בגג. איני יודע כמה זמן ארך ההרג הזה. לזמן קצר נשמע זמזום. כאשר נזרק אבק השריפה, נשמעו קריאות "גז!", ואז שאגה גדולה, והאסירים הלכודים השליכו את עצמם על שתי הדלתות. אך הדלתות החזיקו מעמד. הן נפתחו מספר שעות לאחר מכן, כדי שניתן יהיה לאוורר את המקום. אז ראיתי, בפעם הראשונה, גופות מומתות בגז בקבוצה… הייתי צריך להסתכל דרך חור ההצצה של תאי הגזים ולצפות בתהליך המוות עצמו, כי הרופאים רצו שאראה אותו." – לאחר שהס מתאר את הליך ההשמדה בתאי הגז (קטעים מזעזעים אלו קשים ביותר לקריאה) כפי שצפה במו עיניו לפרטי פרטים, את צרחות הנרצחים, את זעקות האמהות אשר ניסו להציל את ילדיהן, את הטירוף שאחז במומתים בגז שניות לפני מותם, את כמויות משלוחי היהודים הבלתי פוסקות שהגיעו למחנה, הוא כותב: "האם הכרחי שנעשה את כל זה? האם הכרחי שמאות אלפי נשים וילדים יושמדו? אני, שבתוכי עמוק שאלתי את עצמי אינספור הזדמנויות בדיוק את השאלה הזו, יכולתי רק להתעלם מהם ולנסות לנחם אותם על ידי חזרה על כך שזה נעשה בהוראת היטלר. הייתי צריך לומר להם שהשמדת היהדות הזו חייבת להתרחש, כדי שגרמניה וצאצאינו ישוחררו לנצח מיריביהם הבלתי פוסקים. לא היה ספק במוחו של אף אחד מאיתנו שיש לציית לפקודתו של היטלר בכל מקרה, וכי חובתם של האס אס לבצע אותה. אף על פי כן, כולנו היינו מעונים בספקות סודיים".
הס ממשיך ומתאר כיצד רב המרצחים אדולף אייכמן היה חדור בכל מאודו במשימת השמדת העם היהודי: "ניהלתי דיונים רבים ומפורטים עם אייכמן בנוגע לכל העניינים הקשורים ל"פתרון הסופי של השאלה היהודית", ראש משרד הגסטפו במחוז קטוביץ, שבו שכן אושוויץ. אך מבלי לחשוף את חרדותיי הפנימיות. ניסיתי בכל דרך לגלות את אמונותיו הפנימיות והאמיתיות ביותר של אייכמן לגבי "פתרון" זה. כן, בכל דרך. אך אפילו כשהיינו לבדנו יחד והמשקה זרם בחופשיות, כך שהוא היה במצב רוח מרומם ביותר, הוא הראה שהוא אובססיבי לחלוטין לרעיון השמדת כל יהודי שיכול היה לשים עליו את ידו. ללא רחמים ובדם קר עלינו להשלים את ההשמדה הזו במהירות האפשרית. כל פשרה, אפילו הקטנה ביותר, תצטרך להידרש לשלם במרירות במועד מאוחר יותר…".
הס ממשיך ומתאר מחד את הזוועות שביצע, ומאידך כיצד כביכול לא רצה בכך: "ביולי 1942 ביקר הרייכספיהרר אס אס במחנה. סיירתי איתו בכל מחנה הצוענים. הוא ערך בדיקה יסודית ביותר של הכל, וציין את בקתות הצריפים הצפופות, את התנאים הלא היגייניים ואת בניין בית החולים הצפוף. הוא ראה את החולים במחלות זיהומיות ואת הילדים הסובלים מנומה, מה שתמיד גרם לי לרעוד…הוא ראה הכל, בפירוט, וכפי שהיה באמת, והוא הורה לי להשמיד אותם. אלה המסוגלים לעבוד היו צריכים להיות מופרדים תחילה מהאחרים, כמו גם היהודים." בהמשך לקו בו ניסה הס לנקות עצמו מכל אשמה הוא כותב כי התנגד לאנטישמיות הארסית כפי שהופיעה ב"דה שטירמר" והוא בכלל חשב מעולם שהצגת הרעיונות הגרמנים היתה צריכה למשוך את הקהל הגרמני, מבלי שיהיה צורך לשלול את היהדות, הוא מתאר כיצד ליל הבדולח בוים על ידי גבלס כנקמה על הירי בפון ראט, "אז הכרתי את היהודים", הוא כותב.
האוטוביוגרפיה של רודולף הס פורסמה לראשונה בתרגום פולני בשנת 1951 תחת הכותרת "Wspomnienia" בהוצאת Wydawnictwo Prawnicze, ורשה. הטקסט הגרמני פורסם בשנת 1958 תחת הכותרת "Kommandant in Auschwitz" בהוצאת Deutsche Verlags-Anstalt. התרגום לאנגלית שלפנינו נעשה ממהדורת הטקסט הגרמני. לאחר המלחמה הס נידון והורשע ברצח עם כפושע מלחמה, והוצא להורג בתלייה ב-1947 בתוך מחנה אושוויץ. התצלומים המופיעים בספר המתעדים את תחילת הליך השמדת היהודים בהגיעם לאושוויץ, צולמו ב"רמפה" (מקום פריקת הרכבות) באושוויץ -בירקנאו בשנת 1944. הם נבחרו מאוסף תצלומים שהתגלו בצ'כוסלובקיה לאחר השחרור, בעיר שהייתה בעבר חלק מגרמניה הסודטית. במקור הם היו ברשותו של איש אס אס שגר שם ושהה באושוויץ. הוא צילם אותם למען "מחקר גזעי מדעי". למטרה זו ניתן לו אישור מיוחד לצלם. בדרך כלל, נאסר על אנשי אס אס לצלם במחנה. אישה יהודייה שעברה להתגורר בבית בו התגורר איש האס אס מצאה את התצלומים הללו בו ומכרה אותם למוזיאון היהודי בפראג. שם הם נשארו מבלי משים במשך זמן רב. לבסוף הם התגלו במקרה על ידי אסיר אושוויץ לשעבר בשם באש, שזיהה את מקור התצלומים ומסר אותם לוועדה הבינלאומית לאושוויץ.
285 עמ'. כריכה קשה עם מעטפת הנייר המקורית, הכל בשלמות. בלאי במעטפת הנייר. מצב טוב.
