Hel en hemel van Dachau הגיהנום והגן עדן של דכאו, מאת האסיר Ds. J Overduin. תיאור קשה ביותר של זוועות מחנה דכאו כפי שחווה על בשרו האסיר יאקובוס אוברדיין. הוצאת J.H. Kok N.V., מלווה רישומים של סצינות אסירים קשות מהמחנה מאת הנק פודר. קמפן, (הולנד) – 1946, מהדורה שנייה. הולנדית.
"התוכן של הספר הזה, המבוסס על אמת מתחילתו ועד סופו, מדבר בעד עצמו… כתיבת ספר כזה היא משימה מסוכנת. לכן הייתי צריך להתגבר על די הרבה כדי להעז לעשות את זה… קודם כל, הסכנה של סובייקטיביות חזקה מדי. זה ברור. קשה מאוד להישאר מפוכח, ענייני ואובייקטיבי כשאדם חווה במשך כמעט שנתיים את העוול הפוגע ביותר… קשה למנוע מהתמרמרות הכעס והפגיעה העמוקה להתבטא יותר מדי… בשום מקום אדם לא מושפע ופצוע כל כך עמוק באצילות האנושיות שלו כמו במחנה ריכוז, שבו האסיר הוא חסר הכבוד, חסר הזכויות… לראות אסירים אחרים סובלים לעתים קרובות גרוע לפחות כמו לסבול את זה בעצמך. ננסה לתת לעובדות לדבר כמה שיותר…" (מדברי המחבר במבוא).
עדות מטלטלת לזוועות הנאצים מאת הדומיניסטר יאקובוס אוברדיין [1901-1977]. אוברדיין, כומר פרוטסטנטי מהולנד, נעצר בשנת 1942 על ידי מרגלים ששלחו הנאצים לתוככי הכנסיות, בעקבות התנגדותו המוצהרת להגבלות שהוטלו על החינוך הנוצרי במדינה. מעצרו היה חלק ממדיניות רחבה יותר של דיכוי מנהיגים דתיים שעמדו נגד האידיאולוגיה הנאצית. לאחר מעצרו, העבירו אותו הנאצים מספר בתי כלא, בהם ארנהם, אסן, וירצבורג ונירנברג. לבסוף, הוא נשלח למחנה הריכוז הידוע לשמצה דכאו. אוברדיין מתאר בהרחבה את התנאים הקשים היומיומיים בהם שהה: רעב מתמיד, קור בלתי נסבל, עינויים, ומעשי אכזריות יומיומיים מצד השומרים. "הסיכוי להישאר בחיים או לחיות חיים פחות או יותר נסבלים תלוי בשאלה: איזה מפקד מחנה, איזה בלוק או איזה קאפו יש לך?… במחנה ריכוז כל ההישגים הרוחניים הם פשעים בעיניהם, מלבד אלה של המפלגה. מי שהורגל לקבל כבוד ויחס הגון על ידי כל בני האדם חייב כעת להיות חשוף לבוז העמוק ביותר ולעלבונות הנמוכים ביותר. מטרת מחנה הריכוז היא גם לשבור פיזית ונפשית, לשבור ולהחליש את האדם שהעז להתנגד בכל דרך נגד האליל הגדול: המדינה… החיים במחנה הם קרב נגד המוות, ואתה למעשה כל הזמן כבר חצי מת…".
אוברדיין מתאר את תפקיד ה-SS בניהול המחנה ואת היחס הברוטלי כלפי האסירים בעונשים השונים על מעשים קלי ערך שבכל פעם הנאצים ממציאים עילה חדשה לעונש, כולל ניסויים רפואיים אכזריים שנערכו על ידי רופאים נאצים. בספר מספר פרקים קשים מאד לקריאה בהם הוא מתאר אחת לאחת את שיטות העינויים הקשות שביצעו הנאצים באסירים באופנים שונים שלא ניתן להעלות על הדעת סבל אנושי שכזה שעוללו בני אדם. באחד הפרקים הוא מתאר כיצד "לאסיר הונחו על גופו עשרה סלים מלאים ביתושי מלריה רבים, שהדביקו אותו בצורה חמורה. כשקדחת המלריה באמת ערערה אותו, בא הפרופסור למרוח כל מיני תרופות שהכין. כל מיני חומרים רעילים הוזרקו לדם, ואז האדון חיכה לתגובה ורשם הכל בצורה מסודרת. בדרך זו הוא שירת את המדע. כשהייתי באזור במשך חמישה שבועות בשנת 1943, ראיתי חולי מלריה חסרי נפש, שנאנקו יומם ולילה וכואבים מכף רגל ועד ראש. רבים נכנעו לכך… יתר על כן, בוצעו שם בדיקות מים חמים ומים קרים למדידת הגירוי המיני. לא אתאר ביתר פירוט איך זה עבד, כי אני לא יודע איך לעשות את זה בצורה הגונה…כל זה היה לגמרי בהתאם לנאום שנשא לנו איש אס אס בבואנו: דעו היטב שאסיר הוא פחות מאבן ריצוף, אבן ריצוף היא יצרנית אפשר ללכת עליה והיא אינו מבקשת אוכל, אבל אתם אוכלים חסרי תועלת…". בנוסף לסבל הפיזי, אוברדיין מתאר גם את ההתמודדויות הנפשיות של האסירים, שלעיתים קרובות איבדו תקווה ונאבקו לשמור על שפיותם. למרות האימה והסבל, אוברדיין שואב כוח מאמונתו הדתית. הוא מתאר כיצד התפילה והאמונה באלוקים עזרו לו לשמור על צלם אנוש ולהתמודד עם זוועות המחנה. באמצעות תיאורים מפורטים הוא חושף את זוועות מחנות הריכוז אך גם את רגעי החסד האנושיים הקטנים – כמו שיתוף מזון, עזרה הדדית ותמיכה נפשית בין האסירים. הוא מדגיש את הניגוד בין ה"גיהינום" של דכאו ל"רגעי שמיים" שנבעו מתוך חמלה ואנושיות.
נדיר ביותר. מהדורה זו איננה מופיע בקטלוג הספריות העולמי WorldCat.
267, [1] עמ'. מצב טוב מאד.
