"רוב כנופיות הרוצחים והמחבלים נשלחו מרצועת עזה… במקום שהאו"ם צריך היה להתערב בנעשה במזרח התיכון על פי חוקי האו"ם עצמם הוא לא עשה זאת, ובמקום שאין בו צורך הוא מנסה להתערב…" – INTERNATIONAL LAW OR ANARCHY IN THE MIDDLE EAST – "המשפט הבינלאומי או אנרכיה במזרח התיכון" – הצהרת מדיניות שנשא ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בפני הכנסת, בתאריך 23 בינואר 1957. דפוס ופרסום אגף ההסברה של משרד החוץ, והודפסה בדפוס הממשלה בירושלים. אנגלית.
תמליל מלא של דברי ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון בענין ההתערבות של האו"ם בנעשה במזרח התיכון לאחר מלחמת סיני. בדבריו מבקר בן גוריון את האו"ם על שכשל בתפקידו לדרוש ממדינות ערב מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, לקיים את הסכם שביתת הנשק שחתמו עליו ב 1949, למרות שאלו הפרו אותו פעם אחר פעם: "שוב גילתה ישראל, לצערה ולתדהמתה, שמוסדות האו"ם התעלמו ללא הרף מהפרות אלה של הסכמי שביתת הנשק ומגילת האו"ם". כמו"כ לדבריו כאשר מדינות ערב ארגנו חרם כלכלי על ישראל שוב לא קיים האו"ם את חובתו על פי הסעיף הראשון במגילת האו"ם: "להשיג שיתוף פעולה בינלאומי בפתרון בעיות בינלאומיות של רמה כלכלית, חברתית, תרבותית". בן גוריון אף מוסיף כי האו"ם אף לא עשה דבר נוכח פעולות האיבה נגד אזרחי ישראל משנות הקמת המדינה.
ממשיך בן גוריון ומבקר את דעתו לגבי השלטון ברצועת עזה ושולל את התערבות האו"ם בנעשה ברצועה, ונדמה שהדברים כאילו נכתבו ממש בימינו אלה: "רצועת עזה, שמעולם לא הייתה שטח מצרי ונכבשה על ידי הפולשים המצרים בשנת 1948 תוך הפרת החוק הבינלאומי, שימשה לאורך השנים כמקפצה לתוקפנות נגד ישראל. רוב כנופיות הרוצחים והמחבלים נשלחו מהרצועה… מרצועת עזה נשלחו יחידות הפדאיון לישראל, וכנופיות של רוצחים וחבלנים אורגנו גם במדינות ערביות אחרות… המצב ברצועת עזה הוא ייחודי, ואף כוח של האו"ם, מעצם אופיו, לא יוכל למנוע את ארגון הפדאיון על ידי הרשויות המצריות באזור זה, ואת הפעלתם בשטח ישראל. כניסת כוח האו"ם לרצועה תגרום להידרדרות במצב הביטחוני של ההתנחלויות הישראליות לאורך הרצועה, ולמעשה, בכל מקום בשטחה המוגבל של ישראל… לישראל אין כוונה לשמור על כוחות מזוינים ברצועת עזה, אך לטובת תושבי האזור ושכניהם מחוצה לה, על ישראל להישאר ברצועה, תוך כינון מערכת יחסים מתאימה בין הממשל הישראלי לאומות המאוחדות. הממשל ישמור על הביטחון הפנימי של הרצועה באמצעות משטרה, ימשיך לפתח שלטון עצמי בקרב האוכלוסייה בערים ובכפרים וימשיך להבטיח שירותים ציבוריים בתחומי הבריאות, החינוך, החשמל, ההשקיה, התקשורת, החקלאות, המסחר והתעשייה. ישראל תעשה כל מאמץ אפשרי ונדרש כדי להוציא את 60,000 תושבי רצועת עזה חסרי הכל ממצבם העגום הנוכחי ולסייע להבטיח להם תנאי קיום נאותים ורמת חיים סבירה… רצועת עזה הייתה נקודה קריטית בכל הנוגע לביטחון, למשבר הכלכלי המתמשך של תושביה ולבעיית הפליטים. ממשל ישראלי בסיוע האו"ם יוכל לפתור את שלוש הבעיות. במקום להמשיך את הסיוט ששרר תחת השלטון המצרי, רצועת עזה תוכל להפוך למגדלור לכל האזור. לראשונה מזה שמונה שנים שורר שלום ברצועה ובסביבתה, ויחסי עזרה הדדית קיימים בין כפרינו הדרומיים לרצועה. לראשונה מזה שמונה שנים מעובדים פרויקטים כלכליים לפיתוחה… שיקום ההשפעה המצרית, ישירות על ידי שובו של הצבא המצרי, או בעקיפין עם כניסת חיל הנחתים של האו"ם, עלול לחסום ולבטל את כל הסיכויים הקונסטרוקטיביים, והרצועה תחזור לאנדרלמוסיה…".
בדבריו קורא בין גוריון לאו"ם לשתף פעולה עם האינטרס הישראלי לרווחתם של כל עמי האזור במטרה למנוע סכסוך חדש במזרח התיכון ולהבטיח כינון שלום אמיתי, מתוך הבנה שרק שליטה ישראלית ברצועת עזה תבטיח גם את השלום וגם את היכולת של ישראל להגן על עצמה במקרה הצורך.
לאחר מבצע סיני בשנת 1956, מצאה את עצמה מדינת ישראל בעמדה מורכבת: מצד אחד, הישג צבאי ברור – כיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה, ומצד שני, לחץ בינלאומי חסר תקדים, בעיקר מצד ארצות הברית וברית המועצות, שדרש נסיגה מידית מכל השטחים שנכבשו. במהלך המבצע נכנסה ישראל לרצועת עזה, אזור שהיה עד אז תחת שליטה מצרית, ונשלט על ידי אוכלוסייה פלסטינית רובה ככולה, שרבים ממנה היו פליטים. הממשל הצבאי הישראלי שנכנס לעזה נתקל בעוינות, בהתקוממות מקומית ולעיתים אף בפעולות טרור מצד כוחות מקומיים. למרות ניסיונות ישראליים לייצב את השטח, האווירה בעזה הייתה מתוחה, והשליטה הישראלית ברצועה נראתה זמנית גם בעיני הממשלה בירושלים.
בלחץ הקהילה הבינלאומית, ובעיקר בעקבות אולטימטום אמריקאי שכלל איום בסנקציות כלכליות, החליטה ישראל לסגת מעזה ומסיני בתחילת 1957. הרעיון שעמד מאחורי ההסכמה לנסיגה היה קבלת הבטחות – בעיקר אמריקאיות ובחסות האו"ם – כי נתיבי השיט במפרץ אילת יישארו פתוחים וכי כוחות האו"ם (UNEF) יוצבו ברצועת עזה וסיני כדי למנוע את חידוש הלחימה. בן-גוריון, ראש הממשלה, לא הסתיר את מורת רוחו מהתוצאה: הוא טען שהעולם דורש מישראל לשלם מחיר על כך שהיא מגינה על עצמה, בעוד שפעולות התוקפנות הערבית מתקבלות באדישות. במצב עניינים זה העביר בן גוריון את המסר הישראלי או שהעולם יאכוף את שלטון החוק הבינלאומי, או שהוא יאפשר התדרדרות לאנרכיה שבה ישראל תיאלץ לפעול לבדה, ונדמה כאילו הדברים נכתבו ממש בימינו אלה.
14 [2] עמ'. מצב טוב מאד.
