De retour des bagnes nazis – interview de Gaston Charlet – חזרתי מבתי הכלא הנאצים. ראיון נדיר עם אסיר מחנה מאוטהוזן Gaston Charlet אשר העניק לכתב עיתונות מיד עם שחרורו בתום המלחמה, ובו הוא מספר באופן מפורט על מעצרו בידי הנאצים, גירושו למאוטהאוזן, החיים במחנה, והשחרור בידי בעלות הברית. הוצאת Populaire du centre, צרפת 1945 – מהדורה ראשונה.
המחבר נעצר בביתו בלימוז' בידי הגסטפו ב 1 במרץ 1943, הוא הובל לאורווה שהוסבה לכלא במחוז הצבאי הקטן, משם נלקח לקומפיין שם שהה עד ה 16 באפריל, וכיומיים אחר כך הגיע ביחד עם עוד עצורים ברכבת למאוטהאוזן, מיד בהגיעם למחנה הם נתקפו בידי כלבים נובחים שהאס אס שלחו לעברם, וכן בידי חיילי אס אס שהחלו מיד להכות אותם. אחרי 50 שעות נסיעה בדרך למחנה ללא מזון וכמעט שללא שתייה, היו כאלה ששילמו לאסירים אחרים בשעון זהב, בטבעת הנישואין, ובחפצים שעוד היו ברשותם על מנת לקבל קצת מים. מיד בהיכנסם למחנה הם הבחינו בגופות נערמות לא רחוק מהכניסה, והמסדר הראשון החל. לשאלה: "האם סבלת מהברוטליות הנאצית הראשונה? (בהגיעך למחנה), השיב שרלט: "השמיכה שהחזקתי בידי במסדר נחטפה במהירות, תוך כדי שחייל אס אס זינק עלי והנחיל לי תריסר מכות על הפנים והראש. כדורי הפלדה שבסוף השוט הסירו חתיכה קטנה מהלחי הימנית שלי, וחתכו את הקרקפת לארבעה פצעים של עשרה ס"מ כל אחד…", ומוסיף לספר כיצד עוד באותו היום כל רכושם של האסירים הוחרם, ראשם גולח, ובגדיהם הוחלפו במדי אסיר. שרלט נשאל על האופן בו פעלו המשרפות במאוטהוזן והשיב: "המשרפות של המחנה מעולם לא פסקו, מחלונות הבלוק שלנו ראינו בכל יום את העגלות המלאות בגופות מובילות את מטענן המחריד… בחדר שבקדמת המשרפות מומחים פרקו את הלסתות עם צבת עץ גדולה… כדי להוציא את הכתרים או הגשרים מזהב… אני חייב לומר לך שעבורנו המשרפה הזאת היתה סיוט אמיתי שרדף אותנו ללא הרף, יום ולילה, גם כשהורדנו את עינינו מהאח המטונפת…". בעדותו הוא מספר דברים מחרידים על "המחצבה" אותן 126 מדרגות בהן התעללו הנאצים ביהודים אל מותם בדרכים שונות שקשה לתאר. כמו"כ הוא מספר על ההוצאות להורג בתליה בפומבי שהנאצים ערכו במחנה בליווי תזמורת הולכת, ונשאל על ידי המראיין: "אבל למה הליווי המוסיקלי המגוחך הזה?" והשיב: "אל תנסה להבין", "הם", לעולם אל תנסה להבין אותם, אצל הגרמנים שום דבר לא הגיוני…".
שרלט מתאר את עבודות הכפייה בהן עבד בקידוח מנהרה באורך 1700 מטר ללא ציוד עבודה מתאים, את הצפיפות הנוראה בחדרים, את המאבק הפסיכולוגי הפנימי של כל אסיר: "מאז מעצרנו על ידי הגסטפו הניסיון הראה לנו שאצל הגרמנים היינו צריכים תמיד לחשוש מהחמרה במצבנו כאסירים…". הוא מתאר את החשש הגדול של האסירים מהסיכונים של פינוי המחנה בלחץ צבאות בעלות הברית, ההזדמנות הגדולה שהגיעה להינצל לצד הידיעה שבריחה בזמן כזה פירושה מוות במקום.
ב 7 במאי נאמר לאסירים שהם עתידים לצאת דרך מנהרה בצד של אוסטריה, הנאצים חששו מכך שישארו אסירים במחנה בזמן שבעלות הברית נכנסות כדי שלא יסגירו אותם. "ההודעה לא גרמה לנו לזעוק מרוב שמחה… שמחנו במנות קטנות, ועדין חששנו מאיזה מזימה של הרגע האחרון" הוא אומר. תוך כדי ההתארגנות להוציאם דרך מנהרה צדדית כבר נכנסו בעלות הברית למחנה אותם קיבלו 950 אסירים והוא ביניהם, הדלתות הגדולות של המחנה נפתחו אל החופש. את מצבם הנפשי באותם הרגעים הוא מתאר: "שבורים ועייפים. אף אחד לא צוחק, שר או בוכה, אנחנו עייפים מדי מכדי להעלות את מצב הרוח שלנו", ומתאר את המפגש המרגש עם בעלות הברית, ואת הסיטואציה המוזרה של האסירים אשר בפעם הראשונה ראו את מפקדיהם הגרמנים בפנים מושפלות.
הספר כולל שמונה תצלומים המתעדים אגפים שונים במחנה, כולל תצלום של פתח המנהרה המחברת בין יוגוסלביה לאוסטריה אשר נבנתה עלי ידי האסירים בין החודשים יוני 1943 לדצמבר 1944.
נדיר. עותק אחד בלבד מופיע בקטלוג הספריות העולמי world cat.
32 עמ'. 22 ס"מ. מעט כתמים בכריכה. מצב טוב.
