״גברת דה ויק ראתה את אנה פרנק כל יום באושוויץ. "אנה נראתה שם אפילו יותר יפה".
מגזין LIFE האמריקאי, מיום 18 באוגוסט 1958, העוסק בימים הקריטים של אנה פרנק ומשפחתה בשעה שנתפסו במקום מחבואם שילוחם לאושוויץ ולאחר מכן לברגן בלזן, מפי עדים שונים ששהו עם אנה עד ימיה האחרונים בברגן בלזן. כותרתו הראשית “What Happened After End of Anne Frank’s Diary” – ״מה קרה אחרי סיומו של יומנה של אנה פראנק״. העיתונאי ארנסט שנאבל הצליח להגיע למספר אנשים שראו את אנה פראנק בימיה האחרונים בדירת המסתור, באושוויץ, ולאחר מכן בברגן בלזן ולגבות מהם עדות מרתקת על מה שעבר על הנערה שסיפקה לאנושות את היומן החשוב ביותר שנכתב בשנות השואה.
בתמונת השער מציג העיתון את הפורטרט המוכר של אנה פראנק לצד מילים שכתבה ביומנה ב 10 באוקטובר 1942: "זוהי תמונה שלי כפי שהייתי רוצה להיראות כל הזמן. אז אולי עדיין תהיה לי הזדמנות להגיע להוליווד. אבל עכשיו אני חוששת שאני בדרך כלל נראית אחרת לגמרי. אמשטרדם, הולנד".
במאמר המרכזי בגיליון שאורכו כעשרה עמודים חושף העיתונאי ארנסט שנאבל את קורותיה של אנה פראנק ומשפחתה בזמן שנתפסו במקום מחבואם ועד למותה של אנה בברגן בלזן. שנאבל ראיין 42 אנשים שהכירו את אנה פראנק – חלקם הגדול סיפקו לו מידע על אותם חודשים אחרונים לחייה. בהם היו האנשים הקרובים ביותר לאנה פראנק אשר שהו בחלק המרכזי של הבנין בו שכנה דירת המסתור בשעה שנלקחה עם בני משפחתה – מיפ, מר קרלר (שהיגר לטורונטו לאחר המלחמה) אוטו פראנק אביה של אנה פראנק – היחיד ששרד מאותה דירת מסתור, ומר קופהויס. האנשים הללו עבדו סמוך למקום המסתור של המשפחה וספקו להם אוכל והעבירו להם חדשות במשך כשנתיים (הם עצמם נלקחו לכלא ושוחררו זמן קצר לאחר מכן). מיפ מסרה פרטים על פשיטת הגסטפו בדירתה של אנה: "הצעדים נעו לאורך המסדרון. ואז דלת חרקה, ורגע לאחר מכן הדלת המקשרת אל משרדו של מר קרלר נפתחה, וגבר שמן דחף את ראשו פנימה ואמר בהולנדית: 'שקט. הישארו במקומותיכם'. בהתחלה לא ידעתי מה קורה. אבל אז, פתאום, ידעתי…״. האדם שפרץ למשרדם ציווה עליהם שלא לזוז ממקומם, והחיפושים בבנין החלו.
מר קרלר סיפר: "סמל ראשון במדים של משטרת הכיבוש ושלושה גברים בבגדים אזרחיים נכנסו למשרדי. הם רצו לראות את המחסנים בחלק הקדמי של הבניין. הכל יהיה בסדר, חשבתי, אם הם לא רוצים לראות שום דבר אחר. אבל אחרי שהסמל בדק הכל, הוא יצא למסדרון והורה לי שוב לבוא. בסוף המסדרון הם שלפו את האקדחים שלהם בבת אחת והסמל הורה לי לדחוף הצידה את ארון הספרים ולפתוח את הדלת מאחוריו. אמרתי: 'אבל יש שם רק ארון ספרים!' באותה עת הוא נהיה עצבני, כי ידע הכל. הוא אחז בארון הספרים ומשך והדלת הסודית נחשפה. אולי הווים לא היו מהודקים כראוי. הם פתחו את הדלת ונאלצתי לעלות לפניהם במדרגות. השוטרים עקבו אחריי. יכולתי להרגיש את האקדחים שלהם בגב. הייתי הראשון שנכנס לחדרם של הפרנקים. גברת פרנק עמדה ליד השולחן. עשיתי מאמץ גדול והצלחתי לומר: 'הגסטפו כאן'."
על אותו אירוע סיפור לו אוטו פראנק: ״הראיתי לפיטר ואן דאן את שגיאות הכתיב שלו, כשלפתע מישהו עלה בריצה במדרגות. המדרגות חרקו, וקמתי על רגליי, כי זה היה בוקר, שבו כולם היו אמורים להיות בשקט. אבל אז הדלת נפתחה בפתאומיות וגבר עמד לפנינו כשהוא מכוון את אקדחו לחזי. בחדר הראשי, האחרים כבר התאספו. אשתי, ילדי ואן דאן עמדו שם בידיים מורמות. ואז אלברט דיסל נכנס, ואחריו זר נוסף. באמצע החדר עמד שוטר במדים. הוא בהה בפנינו "איפה חפצי הערך שלך?" הוא שאל. הצבעתי על הארון שבו נשמרה הקופה שלי. השוטר הוציא אותה. אחר כך הוא הביט סביב ועינו נפלה על תיק העור שבו אן שמרה את יומנה ואת כל הניירות שלה. הוא פתח אותה וניער הכל, השליך את התכולה על הרצפה כך שהניירות, המחברות והמחברות של אן היו פזורים לרגלינו…״.
אוטו פראנק המשיך לתאר בפניו את תגובת המשפחה לגילוי מקום המסתור באותה העת: ״עכשיו כולם ארזו. אוטו פרנק נזכר בתפיסה: "אף אחד לא בכה. אנה הייתה שקטה מאוד ורגועה, רק מיואשת בדיוק כמו כולנו. אולי זו הסיבה שלא חשבה לקחת איתה את המחברות שלה, שהיו מפוזרות על הרצפה. אבל אולי גם לה הייתה תחושה מוקדמת שהכל אבוד עכשיו, הכל, ולכן היא הלכה הלוך ושוב ואפילו לא הציצה ביומנה."במטה הגסטפו המשפחה עברה חקירה קצרה. בני הזוג פרנק, משפחת ואן דאן ודיסל הוחזקו במטה המשטרה במשך מספר ימים, הגברים בתא אחד, הנשים בתא השני. לפתע נלקחו כל השמונה לתחנת הרכבת והועלו על רכבת. השומרים קבעו את יעדם: ווסטרבורק, מחנה ריכוז ליהודים בהולנד, כ-128 קילומטרים מאמשטרדם. הכתב ניסה להגיע למ. (Willem van Maaren, עובד מחסן שהיה חשוד בהתנהגות מוזרה, אך לא נמצאה הוכחה ברורה לאחר שנשפט על פשעי מלחמה באשמת גילוי מקום המסתור של משפחת פראנק, אך ללא הצלחה. הוא הכחיש הכל), אך לא הצליח לאתר את מקום המצאו.
כמו״כ הוא ביקר בביתה של גב׳ בשם דה ויק שגרה באותה העת באפלדורן, וראתה את אנה פראנק במחנה ווסטברוק במשך שלושת השבועות ששהתה שם. היא ספרה לו שזמן קצר לאחר שהגיעה למחנה היא חלתה והיה צורך לטפל בה, ושהיא לא הפסיקה לדבר על אלקים. עוד הוא כותב: ״גברת דה ויק הייתה באותו קרון משא עם משפחת פרנק במסע מווסטרבורק לאושוויץ. "מדי פעם, כשהרכבת עצרה", היא סיפרה לי, "שומרי האס אס הגיעו לדלת והושיטו את כובעיהם, והיינו צריכים לזרוק את כספנו וחפצי הערך שלנו לתוך הכובעים. אן וג'ודי לפעמים התקרבו לחלון הקטן והמוגבל של הקרון ותיארו את הכפרים שעברנו דרכם. גרמנו לילדים לחזור על הכתובות שבהן נוכל להיפגש לאחר המלחמה אם ניפרד במחנה. אני זוכרת שהפרנקים בחרו מקום מפגש בשוויץ… בלילה השלישי הרכבת נעצרה, דלתות הקרון נפתחו באלימות, והראשון שראו הנוסעים המותשים מאושוויץ היה הזרקורים הבוהקים שהוצבו על הרכבת. על הרציף רצו קאפוס (אסירים פליליים שהוקצו לתפקידי סמכות על שאר האסירים) הלוך ושוב וצעקו פקודות. מאחוריהם, נראו בבירור על רקע האור, עמדו קציני האס אס, חטובים ובעלי מדים מהודרים, רבים מהם עם כלבים ענקיים לצידם. כשהאנשים יצאו מהרכבת, רמקול שאג, "נשים משמאל! גברים מימין!" למחרת גילחו את שערה של אנה פראנק כמו גם את של אמה ושאר היהודיות שהגיעו עמן. גברת דה ויק ראתה את אנה פרנק כל יום באושוויץ. "אנה נראתה שם אפילו יותר יפה", אמרה גברת דה ויק, "כמובן, שערה הארוך נעלם, אבל עכשיו אפשר היה לראות שיופייה היה בעיניה, שנראו כאילו גדלו ככל שרזתה. עליזותה נעלמה, אבל היא עדיין הייתה ערנית ומתוקה…״.
בהמשך הועברה אנה פראנק למחנה ברגן בלזן. הרכבת שהובילה את אנה מאושוויץ לבלזן עצרה בכל תחנה שנייה בגלל התקפות אוויריות. בברגן-בלזן לא היו מסדרים וכמעט ולא זכר לאס אס באותה העת. אסירים חיו ללא תקווה. העובדה שבעלות הברית הגיעו לריין לא עודדה איש. אסירים מתו מדי יום – מרעב, צמא ומחלות. בשבועות האחרונים בברגן-בלזן, כשגרמניה נחנקה בין הרוסים לבעלות הברית המערביות, כמעט ולא היה אוכל בכלל. גם אנה וגם מרגוט נדבקו במגיפת הטיפוס בתחילת מרץ 1945. מרגוט אחותה שכבה בתרדמת במשך מספר ימים. לאחר מכן כשהיא מחוסרת הכרה היא התגלגלה ממיטתה ומתה. שנאבל כותב: ״מותה של אנה פרנק חלף כמעט ללא הודעה מוקדמת. עבור אנה, כמו עבור מיליוני אחרים, זו הייתה רק האנונימיות הסופית, ולא פגשתי אף אחד שזוכר שהיה איתה באותו רגע. כל כך הרבה אנשים גססו. אישה אחת אמרה, "אני בטוחה שהיא מתה בגלל מות אחותה. למות קל לכל מי שנותר לבד במחנה ריכוז." גברת ב., שחלקה את סעודת חג המולד העגומה עם אנה, יודעת קצת יותר: "אנה, שהייתה חולה מאוד באותה תקופה, לא קיבלה הודעה על מות אחותה. אבל כמה ימים לאחר מכן היא מתה בשלווה, שלושה שבועות לאחר מכן חיילים בריטים שחררו את ברגן בלזן״.
מגזין לייף (LIFE) האמריקאי נחשב לאחד מהבולטים והמשפיעים ביותר במאה ה־20. הוא נוסד בשנת 1936 על ידי הנרי לוס, והגדיר מחדש את עיתונות הצילום בזמנו. המגזין שילב כתבות עומק עם תצלומים דרמטיים ונגישים, וסיקר אירועים היסטוריים, מלחמות, פוליטיקה, תרבות פופולרית, וחיי היומיום בארצות הברית ובעולם. הוא שימש חלון ויזואלי דרכו הציבור האמריקאי התוודע לנושאים בינלאומיים כמו מלחמת העולם השנייה, השואה, המלחמה הקרה, נחיתת אפולו על הירח ועוד.
96 עמ׳. גיליון שלם. מצב טוב.
