All They Like Sheep – כולם כמו כבשים – פרסום חשוב בזמן המלחמה החושף את שיטות התעמולה של הרייך הגרמני. העם הגרמני משול ללהקת כבשים (כפי שהגדיר אותו היטלר עצמו) – צייתנים, חסרי חשיבה עצמאית, נגררים אחרי אידאולוגיה מבלי לערער, מאת Howard Spring, הוצאת .The Sun Engraving Co לונדון, [1941] – מהדורה ראשונה.
חוברת חריפה שיצאה בלונדון בחודשים הראשונים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה מבקשת לחשוף בפני הציבור הבריטי את שיטות התעמולה של הרייך הגרמני. החוברת מדגימה כיצד נוהג העם הגרמני בעדריות מוחלטת, תוך ציות עיוור לגחמותיו ולשקריו של הפיהרר. שמה של החוברת לקוח מדבריו של היטלר עצמו בספרו "מיין קאמפף", שם הגדיר את בני עמו כ"עדר גדול וטיפש של כבשים קלות להובלה", אשר "מאמינים ומצייתים משום שהם טיפשים מכדי להבין". הכותב, באירוניה עוקצנית, מוסיף: "הנה לכם תפיסתו של היטלר לגבי תפקידו של העם. זו השקפתו הפנימית והמהותית על הגזע ה'ארי', שלמען קידומו יש להפציץ ערים, למעוך נשים וילדים תחת טנקים, ולרסק בתים עד לאבק. הכול למען הכבשים – 'טיפשות מכדי להבין'. זכרו את הערכתו של היטלר ל'אדוני העולם', בפעם הבאה שתשמעו גרמנים מתהדרים בתואר הזה."
הארווארד מתאר לפרטים כיצד השתלט היטלר על כל גופי התקשורת והעיתונות בגרמניה כדי להשמיע קול אחיד, ומדגיש את הבחירה האסטרטגית בהצבתו של גבלס בראש מערכת התעמולה. הוא מצביע על התפקיד הבלעדי והמשפיע שהקנה היטלר לגבלס בעיצוב דעת הקהל: "מפיו של גבלס נשפכו לאחרים הפקודות היומיות: מה יש לכתוב, כיצד לכתוב, מה אסור להזכיר, מה ראוי או לא ראוי להיאמר ברדיו, מה ייראה או לא ייראה על מסך הקולנוע – כדי שמה שיישמע וייראה יהיה קולו של הפיהרר, ולא קולו של הלאום." בכך, הפך היטלר את השקר לבסיס של מדיניות שלטונו.
הכותב מביא שורה של דוגמאות לשקרים שהופצו ברבים מפי גבלס – טענות שכל בריטי היה מגחך למשמען, אך בגרמניה הן נחשבות לאמת מוחלטת, כגון: "תנועת הצופים היא ארגון של מרגלים צעירים"; "באנגליה ילדים מחטטים בפחי אשפה כדי למצוא מזון"; "הצבא הפולני לא קיבל נשק מאנגליה כי יהודי לונדון לא הרוויחו מהעסקה".
כמו"כ מדגים המחבר מדבריו של היטלר כיצד תפס את תפקיד השקר בהשפעה על ההמון:
"הנה המתכון של היטלר למנהיגות אומה גדולה: 'שיהיו שקרי התעמולה גדולים מספיק – והם יאמינו'. ו-'על ידי שימוש מתמשך ומיומן בתעמולה, אפשר לגרום לעם לראות את החיים האומללים ביותר כגן עדן'."
הארווארד ממשיך ומתאר כיצד הצליחה גרמניה להשתלט גם על מערך העיתונות העולמי טרום פרוץ המלחמה: "ייצוגה העיתונאי של גרמניה בחו"ל היה לעיתים קרובות בלתי פרופורציונלי לחלוטין לערך החדשותי של המקומות בהם היו ממוקמים. בקיץ 1938, למשל, שהו בלונדון 83 עיתונאים נאצים רשמיים – לפחות פי שלושה מהדרוש לצרכים הלגיטימיים של עבודתם."
לאחר שהוא פורש את השיטה, מסכם הארווארד באזהרה ברורה:
"כיום, כשאנו קוראים שטויות כאלה, אנחנו נוטים להניד ראש ולחייך. אבל אל לנו למהר ולהתבדח. לא מצופה מאיתנו להאמין לדברים האלה, אך ישנם מיליוני מאזינים – בגרמניה ובמדינות נוספות – שאין להם כל דרך לדעת שהם שקריים. אנחנו, במידה רבה, עדיין יכולים להביט פנימה לתוך גרמניה, להאזין למה שנאמר בה ולדעת את האמת. אבל הגרמנים כלואים בתא אטום של תעמולה. אין להם כל אפשרות להציץ החוצה. על עצם קריאת חוברת כזו הם עלולים להיחקר; על האזנה לשידור זר אסור – להישלח למחנה ריכוז, ושם לחוות יותר מאשר ריכוז…".
המסר החריף מתעצם גם בקבוצת התצלומים שעל גבי כריכת החוברת – פרצופי כבשים ולצדם חיילים גרמנים עם קסדות זהות. הדמיון הצורני שבין פניהם של החיילים לאלו של הכבשים מבטא היטב את רעיון הציות העיוור והחיסרון המוחלט של חשיבה עצמאית – כעדר כבשים שהולך אחר מנהיגו העיוור, לאן שיפנה.
30 עמ'. חיסרון קל בפינת הכריכה למטה מימין. מצב טוב.
