"אני מאשר שראיתי את החולים, שמספרם 1,300, לבושים רק בשמיכות עניות, עומדים בתור כדי להיכנס לתא הגזים…" – Mauthausen מאת Marcel Nulle – עדות מוקדמת של אסיר מחנה מאוטהאוזן על תפיסתו בידי הנאצים כפעיל התנגדות, גירושו למאוטהרוזן הזוועות היומיומיות במחנה, וימי השחרור הנרגשים. [צרפת, 1945]. נדיר ביותר.
לוחם התנגדות שניהל אכסניית נוער נעצר על ידי הגסטפו במרץ 1944 בעיצומו של מפגש חברים ב Rue des Saussaies, נלקח לחקירה, והוכנס לבידוד. ב 17 במרץ הוא הובל לקומפיין ביחד עם 400 עצורים בליווי חיילים איטלקים שהיו בעצמם בפיקוח חיילים גרמנים. לאחר שהות קצרה בקומפיין הוא נלקח למאוטהאוזן בקרונות ביחד עם כ 100 אסירים כשהגרמנים מאיימים עליהם כי מי שינסה לברוח יהרג במקום. במהלך הדרך נתפס אסיר שניסה לברוח, הגרמנים הכו אותו מכות קשות, הוא גסס כל הדרך ובהגיע הרכבת למאוהאוזן הוא מת. מרסל מתאר התעללויות קשות שעברו האסירים במסע זה כשכבר בדרך האסירים הפנימו כי מאוטהאוזן הולך להיות גהנום. רבים מהם מתו בצמא עוד בדרך. באותו טרנספורט הועברו למאוטהאוזן 1800 מגורשים, מתוכם 300 מתו כבר בשבוע הראשון של ההגעה למאוטהאוזן. בהגיעם למחנה הוסרו בגדיהם וניתנו להם מדי אסיר, הם הוכנסו לצריפים שיועדו לאסירים החדשים כאשר 500 איש מצטופפים בצריף המיועד ל 100 איש. "מנהיג הבלוק ועוזריו למדו אותנו באגרופים, בעיטות, ובמקלות, לשכב כמו סרדינים… במשך היום גירשו אותנו מהצריפים. נשארנו בחוץ בכל מזג אויר, לובשים את הבגדים היחידים שהיו לנו שהם חולצות מכנסיים וכפכפים". במחנה הוא עבד כחשמלאי שסייע בהרכבת תאים של מטוסים גרמנים, תוך עינויים ומכות יומיומיים שהוא וחבריו עוברים. "גוזן היה גיהנום טהור. התמותה היתה מפחידה. כל אדם שנכנס למרפאה היה גמור. האוכל היה מינימלי, כל הכוחות שנותרו לי הוקדשו אך ורק למטרה זו- להחזיק מעמד…", הוא מעיד. בין היתר מביא מרסל נתונים מחרידים על מספר הנרצחים במחנה החל משנת 1941, כאשר בכל שנה יותר ויותר נרצחים. מרסל מתאר את רשעותם של מנהיגי הבלוק, "למנהיג הבלוק היתה למעשה הרשות לחיים או למוות של האסירים", הוא כותב. הוא מתאר את מנות האוכל הזעומות במחנה, את ההשפלות הפיסיות והנפשיות היומיומיות שאסירים חוו, וכן את תהליך ההשמדה בתאי הגזים: "אני גר בבלוק הקרוב לתא הגזים ולתנורי הקרמטוריום. הפריד אותי ממנו בחציית רחוב. אני מאשר שביום רגיל הושלכו ליד התנורים עשרים, שלושים או חמישים גופות. גופות של אנשים שמתו במרפאה. צליל ראשיהם הפוגעים בשפת המדרכה עדיין מהדהד בתוכי בכל רגע. אני מאשר כי בימים 21 ו-22 באפריל 1945, כאשר פרשת בוכנוולד נודעה, הגרמנים, כדי להעלים את הראיות, הוציאו גז ושרפו את כל החולים והעצורים בתת משקל. אני מאשר שראיתי את החולים, שמספרם 1,300, לבושים רק בשמיכות עניות, עומדים בתור כדי להיכנס לתא הגזים…". ולבסוף הוא מתאר את הבלבול בו היו מצויים האסירים בזמן שחרור המחנה, כאשר איש לא הבין שלמעשה הגרמנים איבדו את השליטה עליו, האסירים ראו את משאיות הצלב האדום, אך איש מהם לא הבין שהדבר מבשר למעשה על שחרור המחנה. האסירים חשבו שזו עוד תחבולה נאצית שבסופה יוצאו האסירים להורג. רק כאשר הבחינו בשטרות כסף צרפתים הבינו שלראשונה משהו אמיתי הצליח לחדור מבחוץ למחנה והחלו להפנים את רגעי השחרור. לאחר 14 חודשים במאוטהאוזן חזר סוף סוף מרסל לצרפת. כאשר קהל רב מקבל את פני השבים בכל צומת דרכים בשוויץ תחילה, ולאחר מכן בערי צרפת, עד שהגיע לביתו שבליון. אשתו אמו ואחותו שרדו אף הם והתאחדו לאחר המלחמה.
נדיר ביותר. איננו מופיע בקטלוג הספריות העולמי world cat.
19 עמ'. מצב טוב מאד.
