Voyage en Enfer: Émouvant récit d'une rescapée de Ravensbrück – "מסע בגיהנום: עדות מרגשת של ניצולת מחנה רוונסברוק" מאת Madeleine Felloni. תיעוד מוקדם ביותר של זוועות המחנה – קטעים קשים לקריאה. Châlons-sur-Marne צרפת, 1946. נדיר ביותר. בעמוד השער נכתב בכתב יד באדום מספר האסירה של המחברת פלוני: 57516.
"אני מפרסמת את ההרצאה הזו בניגוד לרצוני. ברצון, להיפך, לגייס את כל כוחות השכחה שלי, שאפתי בכל כוחי לא לזכור עוד; אך נאמר לי וחזור על כך בפניי פעמים כה רבות, עד שאין לי את הזכות לקבור, בשתיקה את כל מה שגרם למותם של מגורשים פוליטיים כה רבים, שאני הולכת לספר, ובשום אופן לא לגרום לכם לרחם על עצמי, לספר לכם מה הייתה, עבורי, השנה הנוראית הזו שביליתי הרחק מכם.
לפני שלושה חודשים אתמול, 21 באפריל, עזבתי את מחנה רוונסבריק המרושע, כפי שהוא נקרא, במשקל שלושים ושניים קילוגרמים, מכוסה גרדת, פצעים, מחסור בוויטמינים, מוגלה מכל עבר, רועדת, עם פנים שזופות, מקומטות, בלי כוח אפילו לחייך אל החופש שחיכה לי מאחורי השערים הגדולים של המחנה…." (מהפתיח).
עדות מרטיטה שנכתבה זמן קצר לאחר שחרורה של האסירה מדלין פלוני מהמחנה. פלוני נתפסה על ידי הגסטפו ביולי 1944 ונלקחה לחקירה בשאלון. מתוך מחשבה לרצות את שוביו היא נשבעה בחיי היטלר שאין לה חלק בפעולות התנגדות. פעולה שהביאה עליה עינויים קשים עוד יותר. עוד בשאלון במרתפי הגסטפו היא פגשה באסירים שספרו לה שהגרוע מכל עוד לפניה – הנאצים מכניסים בכח אסירים לאמבטיית מים עד לכדי עילפון, הם גודעים אברים של אסירים במטרה להוציא מהם מידע, ועוד זוועות נוראות שהם מבצעים. מחשש להרעלה מכוונת היא לא העזה לגעת באוכל שהוגש לה, וכך ירדה במשקלה ב 30 ק"ג תוך זמן קצר. לאחר זמן מה היא הועברה למחנה הנשים ראוונסבירק. את הזוועות שנגלו לעיניה בהגיעה למחנה היא מתארת: "רוונסבריק, ארץ שחורה שבה פרחים נראו אירוניים. הסתכלתי סביבי, סחרחורת, המומה כשראיתי את פצעיהן הנוראיים של הנשים שעברו וחזרו מולי, מה שגרם לי לחשוב על מושבת מצורעים, כשראיתי את הנשים הגרמניות באות ובועטות בחבילותינו המסכנות בפראות, כשראיתי שהבירה הזורמת מולנו לא נועדה לגרונותינו הבוערים, כשראיתי כל כך הרבה הבעות פנים עצבניות על כל כך הרבה פנים צהובות ורזות, כשראיתי לנגד עיני אסיר מוכה למוות, הבנתי תוך דקות ספורות מהו מחנה ריכוז נאצי…".
בתוך שעות פלוני קיבלה את מספר האסיר 57516 ונלקחה לעבודות כפייה של עקירת עצים באדמה קפואה לצורך חפירת כביש במעבה היער. "האווירה במחנה היא נוראית… כשלושים וחמש אלף נשים רעבות. סבלן מתבטא, עבור רובן, במילים גסות, ברפלקסים וולגריים…". פלוני מתארת כיצד המזון במחנה התבסס על תעשייה שלמה של גניבות. אסירות גנבו כל מה שיכלו בעבור מנת לחם, עשיית הצרכים היתה על מושבים ללא מחיצות, ותוך זמן קצר היא גם הבינה שתאי הגזים לא משמשים לאסירות תשושות שלא יכולות לעבוד עוד כפי שספרו לה בהתחלה, אלא להמתה שיטתית של אסירות יהודיות. כמו"כ היא מתארת את הניסויים הנוראים שביצעו הנאצים בגופן של האסירות. חלקי גוף כגון עצם הקרסול או פיקת הברך הוסרו מגופן של אסירות במטרה ליצור שתלים עבור חיילים גרמנים פצועים. "וכשאנשים שואלים אותי אם סבלתי הרבה, אני עונה: לעולם לא הייתי מאמינה שאפשר לסבול כל כך הרבה מבחינה מוסרית ופיזית בלי למות". היא כותבת.
עוד היא מתארת את הסבל הנורא שעברה במשך חודשים: "בצהריים, משאית הביאה לנו מרק, כל אחת חצי ליטר של נוזל צלול מאוד, שאכלנו בעמידה, תמיד בחוץ. ראיתי קוביות קרח בתחתית פח האוכל שלי. בימי ראשון עבדנו עד הצהריים. חייתי את חיי האסיר האלה מ-15 באוקטובר עד 2 בפברואר, עם טמפרטורות של מינוס 30 מעלות תחת שלג, רוח, גשם וברד, סובל מתת תזונה, ידיים אדומות כחולות ורפויות…".
פלוני שהתה במחנה עד לשחרורו בזמן שהגרמנים נטשוהו. היא מתארת כיצד האסירות הסתערו על מטבח המחנה, אך הדבר לא הועיל לאסירות כיון שהקיבות שלהן כבר היו מרוסקות ולא היה בכוחן לעקל את האוכל. מתוך 250 נשים שהגיעו עמה למחנה נותרה בחיים היא ועוד 15 נשים בלבד. הן הועברו לבית הבראה בשוודיה למשך כחודשיים בהם עברו טיפולים ושיקום נפשי.
נדיר ביותר. שני עותקים בלבד רשומים בקטלוג הספריות העולמי WorldCat בספריות בצרפת.
13 [1] עמ'. מצב טוב מאד.
