"Les Françaises à Ravensbrück" – נשים צרפתיות בראוונסבריק – עדויות, הוצאת Denoël Gonthier ע״י Amicale de Ravensbrück (אגודת ניצולי ראוונסבריק) ואיגוד המגורשים והעצורים של תנועת ההתנגדות הצרפתית (Resistance). פרסום חשוב ובו עשרות עדויות מפורטות על זוועות מחנה הריכוז ראוונסבירק. מתיעודים החשובים והמצמררים ביותר שנכתבו על מחנה הריכוז לנשים ראוונסבריק בידי אסירות המחנה עצמן. פריז, 1965 – מהדורה ראשונה. צרפתית.
״נשים צרפתיות ברוונסבריק/עדויות אלו שכתבו את הספר הזה רצו לשאת עדות קולקטיבית למאבק קולקטיבי. מכיוון שהן התמסרו להתנגדות נגד הנאציזם, הן מצאו את עצמן במחנות הגירוש והמשיכו שם את המאבק יחד. להמשיך את המאבק כאשר את מנותקת מהעולם, גוססת ברעב, נגועה בכינים ומוכת מגפות, מעונה באכזריות ומאוים במוות בכל רגע, זה לשמור על עצמך במצב שבו תוכל להיות עד יום אחד: פשוט לשרוד; לעזור לאחרים לשרוד. וזה מה שהן עשו״ (גב הכריכה).
קובץ עדויות שלוקטו אלי ספר עב כרס בו עשרות נשים ששרדו את המחנה בעצמן מספרות את סיפורן עשרים שנה לאחר שחרור המחנה. היתה זו יוזמה מיוחדת לזכר חברותיהן שנספו: ״כתבנו ספר זה כאנדרטה שהוקמה לזכר חברותינו, שהן ללא ספק קורבנות, אך, כפי שאולי חלקן שכחו, בראש ובראשונה, לוחמות. בין אם התגייסו מרצונן, נלכדו במקומו של אחר, או, מבלי להתגייס, נקלעו למאבק הגדול של עם נגד הנאציזם, השחרור שולם בחייהן״. הספר מתעד לפרטים את מה שהתרחש במחנה החל מהקמתו ועד לפירוקו בתום המלחמה. מבניית המחנה בכפייה בידי 500 אסירות שהובאו אליו מזקסנהאוזן בסוף 1938, נקודת המפנה בשנת 1941 כאשר הפך ל״מחנה עבודה״, ההוצאות להורג במחנה שהחלו באביב אותה שנה, השימוש באסירות כשפני ניסיון לניסויים מזעזעים שנעשו בגופן. בין היתר מתואר כאן לפרטים ניסוי ה״ויויסקציה״ שנעשה במחנה בו 75 נשים ונערות צעירות הוכרחו לעבור ״טיפולים״ מחרידים ברגליהן ע״י פרופ׳ גבהארדט מאוניברסיטת ברלין. אלו ששרדו את אותו ניסוי מזוויע נקראו ״קניכן״ – ארנבות קטנות, והן נותרו צולעות בשבילי המחנה כשהן הולכות עם קביים. הצעירה שבהן היתה בת 14. מופיעות עדויות על רכבות המשלוח שהגיעו למחנה בתחילת 1943. השלמת בניית תא הגזים במחנה בדצמבר 1944, ותהליך ההשמדה ההמוני לאחר ״סלקציה״. לאורך כל הספר מתוארות בפירוט הזוועות שעברו הנשים הצרפתיות – אלו שנשלחו לשם בגלל פעילותן במחתרת וכן נשים יהודיות שגורשו למחנה ממקומות שונים – קטעים רבים קשים לקריאה בהם מתארות הנשים עצמן את הזוועות שחוו. העדויות מספרות על חיי היומיום במחנה, עבודות הכפייה, ההתמודדות עם הרעב, מחלת הטיפוס שהשתוללה במחנה מנגנון התפעול של המחנה, העונשים הקשים. כמו גם ההתמודדות של הנשים האסירות עם גידול ילדיהן בתנאי מחייה בלתי אפשריים בשיתוף פעולה מדהים של הנשים בינן לבין עצמן, ומאבקן היומיומי לשרוד את התופת ולשמור על צלם אנוש (אחת הנשים מתארת: ״המאבק שדרש את המאמץ הגדול ביותר היה המאבק להישאר בני אדם. פעולותיו ההרסניות של משטר מחנות הריכוז כוונו לא רק לקיומנו הפיזי, אלא גם להווייתנו המוסרית…״).
בספר בין היתר רשימות שמיות של עשרות נשים שנספו ברוונסבירק, כאשר לגבי כל אחת מהן מתארות חברותיהן ששרדו את הביוגרפיה שלהן, והאופן בו נרצחו, וכן את סיבת הרצח. כך למשל: ״אסור לנו לשכוח את ורה אובולנסקי המכונה ויקי. אישה רוסיה שגדלה בצרפת מגיל 7. ראשה נערף באוגוסט 1944… מארי-לואיז קלוארק, ילידת קארה (פיניסטר), החליטה, מכיוון שלא היו לה בנים במשפחתה, להצטרף למחתרת ולשרת את צרפת. היא נסעה לאנגליה, עברה הכשרה בבית ספר לצניחה, ולאחר מכן הוצאה לצרפת באזור קומפיין. לבסוף נשלחה למשימה בפריז. לאחר שנעצרה וגורשה לרוונסבריק. היא הוצאה להורג על ידי כיתת יורים בגיל עשרים ושש״. וכן אודות עשרות נשים.
בפרוייקט איסוף העדויות לספר השתתפו נשים רבות ביניהן אן מארי באואר, מרינט דמבואנט, פולט דון
זימט, סימון גורניי, רוז גורין ורבות אחרות.
הצילום על הכריכה, המציג אם ובנה במצב של רעב קיצוני, הינו אחד הדימויים המזוהים ביותר עם סבל המחנות. המשפט המופיע בתחתית הכריכה, "Nous avons appris à ne pas nous soumettre" (למדנו לא להיכנע), רומז לרוח הספר – עדות לא רק לסבל, אלא גם לסולידריות הנשית ולעמידה האיתנה של האסירות אל מול הניסיון הנאצי לשבור את צלם האנוש שלהן.
387 [6] עמ׳. כתמים קלים בכריכה. מצב טוב.
