ספרה האוטוביוגרפי של גולדה מאיר My life (חיי). לונדון, 1975 – מהדורה ראשונה, עם הקדשה וחתימת ידה: "למר פיליפ הרמן, בברכה. גולדה מאיר".
סיפור חייה האישי והמרגש של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, החל מילדותה ברוסיה, ועד שהפכה לאחת מהענקיות הפוליטיות של התקופה. תפקידה כראש ממשלת ישראל, כאשה וכאם, וכיצד סיפורה האישי הוא למעשה סיפורה של ישראל עצמה. גולדה כותבת באופן חושפני לא רק על הדיפלומטים הישראלים המפורסמים שאיתם עבדה באופן כה אינטימי, כמו בן גוריון ודיין, אלא גם על קשריה עם מנהיגי העולם כמו קנדי, ניקסון והנרי קיסינג'ר, דה גול והרולד וילסון. היא גם דנה בגלוי בזכותה של ישראל להתקיים, בסאגת המנדט הבריטי, בשאלה הערבית ובכל מה שמשתמע מסוגיה קריטית זו, כולל בעיית הפליטים הערבים.
את "חיי" פרסמה גולדה תחילה בשפה האנגלית בעקבות פנייה מדיפלומטים מחו"ל שבקשו לשמוע את סיפור חייה ממנה עצמה. הספר נכתב במקורו לקהל חוץ, אך דעתה לא היתה נוחה עם עצם היוזמה של לחשוף פרטים אישיים. הסיבה שהסכימה לבסוף לבקשה, היתה שראתה בכך הזדמנות להביא בפני הקוראים פרק מתולדותיה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. היה זה לקראת סיום תפקידה כראש ממשלה באוקטובר 1973 – אז כבר גמלה בליבה ההחלטה לסיים את כהונתה, והעריכה שעיתותיה יעמדו לה להתמסר לכתיבה. בהקדמה למהדורה העברית של הספר היא כותבת בגלוי: "לו כתבתי ספר זה מראשיתו אל קהל הקוראים בארץ היה נכתב אחרת. נושאים מסוימים לא היו זוכים לפירוט יתר, לעומתם הייתי פוסחת על כמה וכמה אירועים שלא נזכרו כלל בספר זה או שנגעתי בהם אך ברמז". בעקבות הביקוש, זמן קצר לאחר פרסום המהדורה האנגלית תורגם הספר לעברית.
אחד הפרקים המרתקים בספר הינו הפרק העוסק באירועים ההיסטוריים שקדמו להכרזת עצמאותה של מדינת ישראל. תחת הכותרת: "יש לנו מדינה" מגוללת היא את סיפור הצלתם של ילדים יתומים ממחנות העקורים והעלאתם לארץ למרות התנגדות הבריטים, היא מספרת על אמצעי עונשים חמורים ואכזריים בהם נקטו הבריטים כלפי העולים היהודים שגורשו על ספינת "יציאת אירופה" –
"אם מאה שנים אחיה, לעולם לא תמחה מעיני התמונה האיומה של מאות חיילים בריטים בחגור מלא הנושאים ומפעילים אלות, אקדחים ורימונים נגד הפליטים העלובים שעל סיפון יציאת אירופה, שכללו 400 נשים הרות שגמרו אומר ללדת בארץ ישראל…" . על האיום הערבי שהלך וגבר לאחר דוח ועדת אונסקופ: "לא היינו מוכנים למלחמה כלל" היא כותבת, על שורת הפגישות הסודיות שקיימה עם בן גוריון בהן דנו כיצד להביא לרוב באו"ם לטובת הקמת מדינה יהודית, וכן על שעות המתח ביום הכרזת העצמאות – היא חושפת פרטים מאלפים על ההכנות לטקס ההכרזה – חלונות האולם במוזאון תל אביב בו התקיים הטקס כוסו מפני שהיה חשש שיותקף, ותמונתו של הרצל נתלתה במיוחד לצורך הטקס באותו היום, השיבושים בנגינת "התקוה" בידי התזמורת שהוכנה לכך מראש, ההתרגשות שאחזה בה ונוכחים כולם: "עיני מלאו דמעות וידי רעדו, עשינו את המעשה, הבאנו לעולם את המדינה היהודית – ואני גולדה מאבוביץ מאירסון זכיתי ליום הזה", היא מתארת שהיתה זו לה הפעם הראשונה ששמעה את בן גוריון נשנק בקוראו את מגילת העצמאות, וכיצד היתה בטוחה שאך יסיים לקרוא את ההכרזה ומיד תאלץ המדינה החדשה להדוף את ההתקפה הערבית שבפתח, ועוד.
X, 396 עמ'. כריכה קשה. מעטפת נייר מקורית (תצלום הפורטרט של גולדה המופיע על גבי הכריכה נעשה בידי הצלם דויד רובינגר). מצב טוב מאד.
