ספר הזכרונות של פושע המלחמה קרל דניץ יורשו של אדולף היטלר – מהדורה אנגלית ראשונה

״ידיעותיי על הצד הלא אנושי של המדינה הנאציסטית היו מוגבלות מאוד. למדתי את העובדות המלאות, לתדהמתי הרבה, לאחר תום המלחמה….״.
Memoirs: Ten Years and Twenty Days – זכרונות – עשר שנים ועשרים יום – האוטוביוגרפיה של האדמירל קרל דניץ (Karl Dönitz), מפקד צי הצוללות הגרמני במלחמת העולם השנייה, ואחר כך מפקד הקריגסמרינה (חיל הים של גרמניה הנאצית), ולבסוף יורשו של היטלר כמנהיג הרייך למשך ימים ספורים לאחר התאבדותו של היטלר באפריל 1945. הוצאת The World Publishing Company – תרגום ראשון לאנגלית שיצא כשנה לאחר המהדורה הגרמנית. קליבלנד -ניו יורק 1958. הדפסה שנייה. מצורף תצלום עיתונות של דניץ שצולם ב 16 במאי 1976.

אוטוביוגרפיה בה תאר דניץ את שנות שירותו הבכירות ברייך הגרמני – עשר השנים שבהן הנהיג את צי הצוללות (U-Boats), ואת עשרים הימים שבהם שימש כנשיא גרמניה בפועל (1–21 במאי 1945), עד כניעת גרמניה. תיאור ממקור ראשון זה של עשר שנותיו של דניץ כ"מר צוללת" ועשרים הימים כיורשו של הפיהרר שופך אור חדש וחשוב על שני תחומים נפרדים, אם כי לעיתים חופפים, הימיים והפוליטיים. האדמירל הגדול קרל דניץ, כמפקד הצי הגרמני, היה אדריכל נשק הצוללות שבעזרתו קיוו הגרמנים להביס את בעלות הברית. דניץ היה האיש האחראי על שיקום כוח הצוללות הגרמניות וניהול מבצע לוחמת הצוללות. עובדה היא כי הצוללות של דניץ הן שגבו את המחיר הגדול ביותר מבעלות הברית בקרב על האוקיינוס ​​האטלנטי.

לאורך כל הספר ככל שעסק בקשר האישי שלו עם אדולף היטלר והפקודות שקיבל ממנו באופן ישיר הוא משתמש בביטויים המסירים ממנו כל אשמה. כך למשל הוא כותב: ״כאשר היטלר הוציא את פקודת "האדמה החרוכה" הידועה לשמצה שלו ב-19 במרץ 1945, דאגתי העיקרית הייתה לוודא שהשליטה על כל צעד שהצי עשוי להידרש לנקוט תישאר בידיי…״. במקום אחר הוא מתאר את תגובתו כאשר קיבל את הצופן הימי המאובטח כי היטלר מנהו ליורשו: ״אדמירל גדול דניץ. הפיהרר מינה אותך, אדמירל, כיורשו במקום רייכסמרשל גרינג. אישור בכתב יבוא בהמשך. אתה מורשה בזאת לנקוט בכל צעד שהמצב דורש. בורמן.
זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת. מאז 20 ביולי 1944, לא דיברתי עם היטלר כלל, מלבד בכינוס גדול כלשהו. הוא מעולם לא נתן לי ולו את הרמז הקל ביותר שהוא שוקל אותי כיורש אפשרי. מעולם לא קיבלתי שום רמז בנושא מאף אחד אחר, וגם, אני מאמין, שאף אחד מהמנהיגים האחרים לא חשב על אפשרות כזו. בסוף אפריל, כמובן, היה ברור לי שגרינג לא מועמד, והיה ברור גם שהימלר סומך על כך שיועמד מועמד. אבל העובדה שאני עצמי אופקד על המשימה מעולם לא עלתה בדעתי. לאחר שביליתי את כל חיי כקצין בחיל הים, שרעיון כזה היה עולה בדעתי נראתה בלתי סביר למדי. אפילו כשקיבלתי את האות הזה, לא יכולתי להבין מה יכול היה להוביל למינויי …״. דניץ ממשיך לתאר את תחושותיו כאשר הוא מקפיד לטהר את שמו: ״
כשקראתי את האות לא פקפקתי לרגע בכך שזו חובתי לקבל על עצמי את המשימה… הבנתי גם ששמי יישאר קשור לנצח למעשה, וששנאה ועיוות עובדות ימשיכו לנסות ולהכתים את כבודי. אך החובה דרשה שלא אשים לב לשיקולים כאלה
המדיניות שלי הייתה פשוטה – לנסות ולהציל כמה שיותר חיים…״. הוא אף המשיך וטען כי מותו של אדולף היטלר נשמר בסוד ממנו וכי לא ידע דבר על התאבדותו, הוא כותב כי רצה לגנותו אך מכיוון שהאנשים הקרובים אליו העריצו את היטלר הוא נמנע מכך וחשב
: ״ההיסטוריה תחרוץ את דינה הצודק עליו בבוא העת״, ומוסיף כי לא ידע דבר על ״הצד הלא אנושי של המדינה״: ״.״ידיעותיי על הצד הלא אנושי של המדינה הנאציסטית היו מוגבלות מאוד. למדתי את העובדות המלאות, לתדהמתי הרבה, לאחר תום המלחמה. באותה תקופה האמנתי שההגינות דורשת ממני לנסח את הודעתי באופן שבו היא נוסחה בפועל. אני גם לא חושב שהייתי עושה אחרת היום, אם הייתי מוצא את עצמי באותו מצב ועם אותו ידע מוגבל על צד זה של התנהגות המשטר… עיסוקי העיקרי כעת היה להודיע לעם הגרמני מה אני מתכוון לעשות בעתיד״. ברוח זו, באחרית דבר של הספר אף הוסיף דניץ כי העם הגרמני כקולקטיב לא אמור לשאת על גבו אשמה:
״כל גרמני הגון כיום מתבייש בפשעים שביצע הרייך השלישי מאחורי גב האומה.
להטיל את האחריות על העם כולו למעשי חטא של מיעוט קטן סותרת כל קנון של צדק. לא ניתן לגנות אנשים על דברים שלא ידעו עליהם כלל.
ההנחה שעם מסוים גרוע מבחינה מוסרית מעמים אחרים היא, כשלעצמה, הנחת יסוד שגויה, והיא מגיעה באופן בלתי צודק במיוחד מאומות שבמהלך המלחמה ואחרי 1945 עשו דברים שהיו עבירה על הצדק המשפטי והמוסרי כאחד, והביאו להקרבתם של מיליוני גרמנים. לכן אני רואה זאת כטעות שגרמנים בודדים יתמכרו ללא הרף, בשם העם הגרמני כולו, להאשמות עצמיות פומביות ולהודאות באשמה. דברים כאלה אינם מביאים לנו את כבודן של אומות אחרות…״, ומוסיף דברים בשבח צורת הממשל הדמוקרטית אשר
״עם ערבויותיה לחסינות חירות הפרט ולביטחון המשפטי לכולם, היא הצורה הנכונה לכל מדינה מפותחת ביותר; והבטחת ערובות אלה תקפות לכל אזרחיה היא חובתה העליונה של מדיניות…״.

ב-30 באפריל 1945, מיד לאחר מותו של היטלר, הפך דניץ, להפתעתו הרבה לדבריו, לראש המדינה הגרמנית – מדינה מתפוררת. דניץ היה אחראי לנהל משא ומתן על כניעת הכוחות הגרמניים לבעלות הברית, והוא מספר את גרסתו שלו על פגישות שליחיו עם מונטגומרי ואייזנהאואר ועל הניסיון לארגן כניעה נפרדת לבריטים ולאמריקאים במקום לרוסים. עשרים יום לאחר מכן הוא הודח ונלקח למעצר, ומאוחר יותר הוא עמד לדין כפושע מלחמה בנירנברג וריצה עונש של עשר שנים בכלא שפנדאו. זהו אחד הספרים המרתקים והשנויים ביותר במחלוקת שכתב פושע מלחמה נאצי, ובכלל אודות תקופת מלחמת העולם השנייה. הזיכרונות נכתבו במעין סגנון הגנתי, במטרה לשקם את דמותו ולצייר את עצמו כקצין מקצועי שפעל במסגרת הצבא בלבד, ללא קשר לפשעי הנאצים. בספר הוא מציג את התנהלותו כמבצעית, טקטית, תוך ניסיון להרחיק עצמו מהאידיאולוגיה הנאצית, אף על פי שהיה נאמן להיטלר עד הסוף ומונה על ידו כיורש. דניץ היה אחד מהנאשמים העיקריים במשפטי נירנברג. שלא כמו רבים מהנאשמים האחרים, הוא לא הואשם בפשעים נגד האנושות, ומקובל כי על אף מעמדו הרם לא לקח חלק של ממש בשואה. הוא הואשם בפשעים נגד השלום, בעריכת מלחמה תוקפנית, ובפשעי מלחמה. חבר השופטים מצא את דניץ אשם בפשעים נגד השלום ודן אותו לעשר שנות מאסר, אותן ריצה בבית הכלא שפנדאו. גזר דינו של דניץ נחשב לשנוי במחלוקת ביותר מבין כל נאשמי נירנברג. דניץ שוחרר ב-1 באוקטובר 1956, לאחר שסיים לרצות את עונשו. בשנים שלאחר המלחמה טען דניץ שוב ושוב שעד שנתמנה לראש המדינה לא ידע על השמדת היהודים ושהיה כל כולו עסוק בענייני הצי. היסטוריונים בריטיים פקפקו בכך וגם אלברט שפר טען שדניץ שיקר בטענו שלא ידע דבר על שואת יהודי אירופה.

המהדורה הגרמנית המקורית של הספר יצאה לאור בשנת 1958 בשם "Zehn Jahre und zwanzig Tage" בהוצאת Verlagsanstalt Molden. התרגום לאנגלית הופיע זמן קצר לאחר מכן בידי R. H. Stevens. בשנות ה-70 תרגמה הוצאת מערכות את הספר לעברית, אך הוצאתו נגנזה בהוראת שר הביטחון, שמעון פרס. דניץ התגורר ברובע יוקרה בהמבורג והתכתב עם היסטוריונים ואנשי צבא שנלחמו נגדו. בתחילת 1963 הוא הוזמן להופיע בפני תלמידים בבית ספר, הצדיק את המהלכים הצבאיים של גרמניה הנאצית וזכה לתשואות. בעקבות זאת ניתנה הוראה שלא להזמין אישים מהתקופה הנאצית להרצות בבתי ספר.

בחלק מדפי הספר הדגשות והערות בעיפרון.

[10], 500 עמ׳. כריכה קשה עם מעטפת הנייר המקורית. הכל בשלמות. מצב טוב – טוב מאד.