גיליון מס' 6 של Revue d’Information des Troupes Françaises d’Occupation en Allemagne – כתב עת בהוצאת הפיקוד העליון של כוחות הכיבוש הצרפתיים בגרמניה. במרכזו כתבה נרחבת בעקבות העדויות שנשמעו במשפט נירנברג של קציני צמרת כמו קייטל, יודל, גרינג ודניץ באשר לאסטרטגיה הצבאית בה נקט היטלר לכיבוש ארצות אירופה, ומדוע סירב להציל עצמו בתום המלחמה על ידי מנוסה אל "המצודה הבווארית". תחת הכותרת: Révélations et enseignements militaires du procès de Nuremberg – "גילויים ולימודים צבאיים מתוך משפט נירנברג". מרץ 1946. צרפתית.
"בין אם כנתבעים ובין אם כעדים, הניצולים החשובים ביותר של הרייך הגדול הופיעו בפני קציני החקירה, מופיעים כעת, או יופיעו בפני השופטים בנירנברג. דבריהם שופכים אור מרתק על ההכנות והניהול הצבאי של המלחמה…". בכתבה המרכזית בגיליון מאת הכתב Raymond Cartier מדווח כיצד התקבלו החלטות אסטרטגיות קריטיות במטה הפיקוד הגרמני בנוגע לסיפוח הריין, כיבוש אוסטריה וצ'כוסלובקיה, פתיחת מלחמה נגד פולין וצרפת, מבצע סדן, ותוכנית "המצודה הבווארית" על פי עדותם של קייטל, יודל, גרינג ודניץ בבית המשפט בנירנברג. הכתבה מלווה בתצלומים של הארבעה באולם בית המשפט. היה זה ניסיון ראשון להבין את האסטרטגיה הצבאית מפיהם של מחוללי מלחמת העולם השנייה עצמם.
הכתב מתאר כיצד על פי העדויות התקבלו תובנות חדשות על הכנת הצבא, הרמיליטריזציה של הריין, ואסטרטגיית ההפתעה הגרמנית. כך למשל מתואר כיצד הריין חומש מחדש – הסכם ורסאי אסר על חימוש הריין, אך היטלר ביטל את האיסור חד-צדדית במרץ 1936. המרשל פון בלומברג העיד שהיה מופתע מהמהלך, ואף הגדיר אותו "הפתעה גדולה". העדות מתארת כיצד ניתנו הוראות צבאיות סודיות ביותר להעביר חיילים למערב גרמניה כאשר רק לאחר עלייתם לרכבת נודע להם היעד. הצבא הגרמני היה אז עדיין לא מאורגן, אך היטלר כפה עובדות בשטח מתוך ידיעה שלא תהיה תגובה צרפתית.
מדבריהם של הנחקרים עלה כי לאחר סיפוח חבל הריין, היטלר המתין שנתיים לפני סיפוח אוסטריה, שבוצע בהפתעה וללא הכנות צבאיות, למרות חששות בצמרת הצבאית. מיד לאחר מכן החל בהכנות חשאיות להשתלטות על צ'כוסלובקיה, תוך הצגת המהלך כהגנה על הגרמנים הסודטים. קיטל (Keitel) המופיע בתצלום המלווה את הכתבה, העיד כי ההוראות לסיפוח אוסטריה ניתנו יומיים בלבד לפני המבצע ללא כל גיוס או הכנה צבאית מקדימה. הצבא לא היה מוכן, אך היטלר כפה את קצב האירועים והסתמך על חוסר תגובה בינלאומית. לאחר הסכם מינכן, שבו הועבר חבל הסודטים לגרמניה, היטלר הורה להכין תוכנית כיבוש לפולין ודנציג, תוך זלזול בצבא הצרפתי והתעלמות מהסתייגויות בצבא. העדות מצביעה על כך שגם התכנון על הפלישה פולין נעשה תחת מעטה חשאיות פנאטית, ורק מעטים ידעו על כך. בתצלום המלווה את הכתבה מופיע קרל דניץ (Karl Dönitz), מפקד הצי הגרמני (ולאחר התאבדות היטלר, גם נשיא גרמניה לימים ספורים), מציג מסמך לנאשמים אחרים.
קייטל הסביר בעדותו כיצד היטלר נעשה "המנצח של סדאן". התוכנית לפרוץ את הקווים הצרפתיים דרך סדאן (Sedan) נחשבת לשיא התחכום האסטרטגי של המלחמה. התוכנית הוגשה על ידי קייטל וגנרל יודל באוקטובר. עיקרי התוכנית היו לא לתקוף חזיתית את הקווים הצרפתיים כמו במלחמת העולם הראשונה, אלא: לעקוף אותם דרך יער הארדנים. המהלך איפשר להקיף את הצבא הצרפתי ולבודד את הבריטים, תוך יומיים בלבד. בהקשר זו הגנרלים הודו שנשבו בקסם הרעיון האסטרטגי של היטלר, מהלך אמיץ, מבריק ומסוכן. גנרל גודריאן (Guderian), מפקד טנקים גרמני, הוביל את הפריצה המכריעה. בכתב ההגנה שלו אמר יודל: "לא האמנתי שמהלך כזה אפשרי – אך זה עבד". מופיע תצלום נוסף בו נראה אלפרד יודל, בתאו בכלא נירנברג, כותב מסמך.
העדויות אף עסקו בניסיונה של ההנהגה הנאצית להציל את עצמה בסוף המלחמה: היתה אז שאלה, האם אכן התקיימה "המצודה הבווארית" (le réduit bavarois). עם פלישת בעלות הברית לגרמניה באביב 1945, פשטה שמועה עיקשת, כי באזור הרי הדרום (בוואריה ואוסטריה) ישנה מצודה מבוצרת שאליה ייסוגו היטלר וצמרת הפיקוד כדי להמשיך בהתנגדות עד הסוף. לפי עדותו של קייטל, אכן התקיימו תכנונים כאלה. הוא ואנשי פיקוד נוספים, כמו יודל וגרינג, הוזעקו לברכטסגאדן – המעוז האלפיני של היטלר, שם התכונן ריכוז כוחות להמשך לחימה. גבלס הורה על ריכוז סמכויות, והיטלר סירב לעזוב את ברלין גם לאחר הפצרות ב־20 באפריל. הייתה ציפייה שהיטלר יוותר על ברלין ויעבור להנהיג את "הקרב האחרון" מהאלפים. אך הוא דחה את הרעיון בעקביות, מתוך תחושת שליחות או רצון להיאחז ב"אגדה ההרואית".
הגנרלים סברו שהתבצרות כזו עשויה לכל הפחות להאריך את ימיו של היטלר משום שתוואי הקרקע הררי וחסום לגישה. הכתב מסכם כי גם כשכל היה אבוד, היטלר לא הסכים לעבור ל"מצודה". העדויות בנירנברג הוכיחו שהרעיון הוצג ונשקל – אך נדחה שוב ושוב על ידי הפיהרר עצמו. בעוד הצבא האמין שיש לנסות לשרוד ולהתארגן מחדש, היטלר בחר במותו בברלין כאקט סופי, טראגי ואובדני. התצלומים בעמוד זה: גרינג והס עוקבים אחרי הדיון בבית המשפט. וכן הפסקת דיון בנירנברג – הנאשמים ניצבים יחד בזמן ההפסקה.
בהמשך מופיעה עדות אסיר מאירוע קשה בבוכנוואלד בשנת 1943, ועוד.
במרץ 1946 (החודש בו פורסמה הכתבה שלפנינו), משפטי נירנברג העיקריים (המשפט הראשון) היו בעיצומם, לאחר כשלושה חודשים של דיונים. המשפט החל רשמית ב-20 בנובמבר 1945, ובמרץ 1946 התקיימו חקירות הנאשמים המרכזיים – בהם הרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ, וילהלם קייטל ואחרים, לצד הצגת ראיות נרחבות מצד התביעה. באותה תקופה, בית הדין הבינלאומי הצבאי כבר סיים לדון בפשעי המלחמה נגד השלום, והדיונים החלו להתמקד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, עם דגש מיוחד על מערכת המחנות וההשמדה.
48 עמ'. גיליון שלם. כתמים קלים בכריכה. מצב טוב.
