"הננו מאמינים באמונה שלמה כי אך רוח דמיון תפעם את הד"ר הרצל…" – שני גיליונות של עיתון "הצפירה" – מהתאריכים י"ג מרחשון תרנ"ז וכ"ה מרחשון תרנ"ז (אוקטובר 1896 גיליונות מס' 218 ו 228) – בהם הופיע הפולמוס הגלוי בין נחום סוקולוב לתיאודור הרצל אשר לחזונו של הרצל שהתפרסם ב"מדינת היהודים" זמן קצר קודם. בשני הגיליונות התקפתו הנזעמת של סוקולוב על שיטת הרצל ועל השתדלותו לטובת ארץ ישראל על ידי פעולה גלויה אצל ממשלות העמים (טורקיה בעיקר) שלדעתו רק תחבל במפעל ההתיישבות, תגובתו של הרצל להתקפותיו של סוקולוב ("אם יוסיפו לגעור בי ולאים עלי, כי אכבוש את נבואתי… נכון אני להקריב נפשי עליה"), ולבסוף תגובת סוקולוב לדבריו של הרצל ("עלינו ליסד מושבות בכל אשר נוכל – וסוף הכבוד לבוא – אך חלילה לנו להחל הבנין מן הגג"). נדיר.
הרצל וסוקולוב ראו בצורה שונה את הדרך הרצויה בה יש לנקוט במפעל הציוני. הרצל נקט שיש לפעול במישור המדיני תחילה – השגת צ’רטר בינלאומי מוכר להקמת בית לאומי ליהודים, באמצעות משא ומתן עם מעצמות העולם והשגת לגיטימציה משפטית־פוליטית לפני התחלת ההתיישבות הרחבה. ואילו סוקולוב נטה יותר לדרך המעשית־יישובית: פיתוח התיישבות, חינוך ותרבות עברית כבר בשטח, גם בלי אישור מדיני מיידי, מתוך אמונה שיצירת עובדות בשטח תסייע להשגת ההכרה המדינית בהמשך, ואילו השתדלות במישור המדיני עלולה לסכן את המפעל הציוני כולו, שכן היא תעורר התנגדות גלויה. הויכוח בין השניים מצא את מקומו בצורה פומביות בשני גיליונות עיתון "הצפירה" שלפנינו, מהם עולה, עד כמה דעותיהם היו חלוקות עד כדי התקפות אישיות אחד כלפי השני ושלילת דבריו זה את של רעהו מכל וכל.
בגיליון הראשון בו למעשה פתח סוקולוב ב"עימות" הוא תוקף את הרצל בדברים קשים: "זה הוא דבר הד"ר הירצל ודבר חלומו אשר חלם על מלכות ישראל!…". סוקולוב טוען כי תכניתו של הרצל בדבר חזרת היהודים לארצם גרמה לכך שתוגרמה (טורקיה ששלטה אז בארץ ישראל) הקשיחה את התקנות בדבר הפשרת קרקעות בארץ ישראל לטובת הישוב היהודי, וכי בתגובה היא סגרה את שעריה בפני הבאים בה בדרכם לארץ ישראל: "מדוע סגרה ארץ תוגרמא את שערי פלשת- דבר אשר לא הסכינה לעשות זה מאות בשנים? כל איש ידע, כי תוגרמא היא חרדה ובהולה על אחוזותיה…". סוקולוב טוען בדבריו כל כי זמן שהרצל לא יצא בקול גדול מול ממשלות ונשיאים למען התיישבות בארץ ישראל ההתיישבות היהודית אכן התרחשה בצורה שקטה ומבלי לעורר כל התנגדות, אך ברגע שהחל לייסד חברות "חברה אחת לבנות, וחברה אחת להשגיח על הבונים", והחל לרוץ ממדינה למדינה לטובת הענין: "וישוה רגליו כאילות לרוץ מוויען לונדונה ומלונדון פאריזה", גרם לכך שהמדינות החלו להבחין בהתלכדות של היהודים בכל פינות הארץ "עשו היהודים יד אחת וחוזה אחד ליסד את החברות הללו", והחלו להתנגדות להתארגנות שכזו. סוקולוב ממשיך ותוקף את הרצל באופן אישי על כי מעשיו גרמו בפועל לעצירת המפעל הציוני: "ישועות וחסדים אשר קוינו כי יבואו מהר, נעצרו פתאם בגלל משא הד"ר הירצל וחלומותיו. לתומו נתן הד"ר הירצל חרב ביד המפלגה התוגרית הצוררת למושבות היהודים. הננו מאמינים באמונה שלמה כי אך רוח דמיון תפעם את הד"ר הרצל… אם שואה נשקפה בגלל חלום-חזיון לדבר שבמעשה, למושבות, לאכרים, לאנשים אוכלים יגיע כפיהם, ולאנשים אשר חפצו לבוא גם הם ולמצוא מנוח ועבודה, כי עתה הוא עון פלילי הוא אם לא נעיר על המכשלה הזאת. לכן נעשה את חובתנו להעיר ולעורר ולהודיע, כי כל משא הד"ר הירצל וענינו אך משחק הוא. בלונדון לא פעל דבר, בפאריז לא אבה הבארון עדמונד רוטשילד לקבל את פניו… ניעץ לד"ר הירצל לכבוש את נבואתו, ואם לא יכבשנה, אז לא נחדל לעשו חובתנו ולהודיע, כי אך את חזון לבו ולא את חזון לב העם מודיע בעל החלומות הנכבד הזה. נ"ס (נחום סוקולוב )".
בגיליון 228 הרצל החליט להשיב לטענות שהטיח בו סוקולוב באמצעות סופרו מיכאל ברקוביץ שהעביר את דבריו למערכת העיתון לאחר שהרצל עצמו נדרש לדברים: "דברי מאמרך המלאים אהבה טהורה לעמנו, הרעישו את לבבי עד מאד ובעודנו נרעש ונפעם מהרתי להראות את הד"ר הירצל, ואקרא לפניו את מאמרך ואשאל את פיו…וישם הד"ר הירצל דברים בפי לכתוב אליך, בתקותו כי תשפוט מישרים ולמען האמת תשימם גם לפני קוראי הצפירה" כי ישפטו עליהם גם המה, ואלה הדברים אשר כתבתי מפיו מלה במלה…". הוא מקדים ומתאר את המהפכה שחולל הספר "מדינת היהודים" בקרב עם ישראל מאז שראה אור: "למן היום אשר הופיע ספרו של הד"ר הירצל והצעתו בדבר יסוד מדינת היהודים נודעה בקהל. היתה שאלת היהודים ופתרונה הרדיקלי הזה לענין שהכל כמעט עוסקים בו וכמו רעש גדול התחולל בספרות העתית. אין כמעט מכ"ע בכל הארצות שטרם השמיע דעתו על הצעת הירצל ושלא הביא על אדותיה דרשות ופלפולים אם לשבט או לחסד ובעוד שמכל אפסי הארץ באים אליו יום יום מכתבי תודה וברכה…". ברקוביץ העביר את דבריו של הרצל לעיתון כלשונם: "צר לי מאד לראות כי ילחמו בי בכלי נשק כאלה, וע"כ הנני שם פני לאחרית דברי המאמר ואמר: אם יוסיפו לגעור בי ולאים עלי, כי אכבוש את נבואתי, יוכל היות, כי יפול עלי לבי וחדלתי מעבוד את עבודת עמי אשר נכון הנני להקריב נפשי עליה. אולם רואה אני מדברי בעל המאמר, כי כבד יכבדני וע"כ הנני להשיב על השגותיו ברוח שקטה: א) שקר. הדבר כי לא אבה הברון רוטשילד בפאריז לקבל את פני, ונהפוך הוא, כי בשובי מלונדון התמהמהתי שני ימים בפאריז והברון בשמעו את דבר בואי שמה, שלח לקרא אלי וישוחח עמי וידבר אתי הרבה על אדות הצעתי, בפני שני אנשים גדולים ונכבדים אשר היו בחברתי ואשר יוכלו להעיד על זאת".
באשר לטענה כאילו טורקיה הקשיחה את עמדותיה כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל מאז שהחל בהשתדלותו, טוען הרצל, כי שקר הדבר וכי זו שמועה שהופצה בקרב הציבור היהודי, אך הוא עצמו בשמעו זאת פנה לציר הטורקי מחמד נדעים, והלה העיד בפניו כי מאז ביקורו של הרצל בטורקיה, הממשל הטורקי אף הקל את היחס כלפי יושבי המושבות בארץ ישראל – "אנכי לא הרעותי למצב המושבות כשם שלא הותרה בגללי הגזרה מאז נגד ביאת היהודים אל הארץ", ומוסיף כי דוקא ההשתדלות למען ישוב ארץ ישראל בפרסום ובקול גדול בהשתדלות מול המדינות היא זו שתביא לתמיכה נרחבת יותר גם מהממשל העות'מאני ו"לא תהא תנועת הישוב במחשך ובמסתרים", ומסביר מדוע לדעתו אך ורק השיטה ה"מדינית" עשויה לפתור את הבעיה היהודית.
בגיליון זה משיב סוקולוב לדבריו הנ"ל של הרצל כי כל מעשיו הינם פרי חלומותיו בלבד, וכי הרצל לוקח בחשבון אך ורק את הצלחת תכניתו, אך הוא לא לוקח בחשבון את התוצאות הקשות אם לא יצליח לממשה, וכי המחשבה כי ממשלת תוגרמה "תמכור" את אחת ממדינותיה (ארץ ישראל) לעם היהודי רק בגלל מעלותיו הרמות של הרצל הינה איוולת, וכי יש להמשיך לייסד מושבות בארץ ישראל בצורה שקטה מבלי לעורר התנגדות לא רצויה: "עלינו ליסד מושבות בכל אשר נוכל – וסוף הכבוד לבוא – אך חלילה לנו להחל הבנין מן הגג".
שני גיליונות שלמים. קרעים ובלאי בשוליים הפנימיים של הגיליונות. מצב טוב.
