שלש תעודות אישיות ותעודות מצילות חיים בגרמניה הנאצית, של איש העסקים והיזם היהודי מיכאל פולק, בעליו של מפעל המלט הארצישראלי "נשר".
Emergency Certificate – "תעודת חרום" מספר 12, שהונפקה ב 18 בדצמבר 1941 למר Michel Polak – אישור נסיעה לארץ ישראל דרך עירק מטעם ממשלת סינד הבריטית – תעודה מצילה ממוות: משמאל למעלה תמונת הפספורט של פולק. והאישור: "הנני מאשר כי מר מיכאל פולק הצהיר בפניי כי הוא נתין פלסטיני ואין לי כל סיבה לפקפק בהצהרתו. תעודה זו תקפה אך ורק לצורך נסיעה לפלשתינה דרך עיראק, עבר הירדן והודו, במטרה לשוב לביתו, ותקפה עד ההגעה ליעד, בעת יציאה מקראצ'י (Karachi) בסביבות 19 בדצמבר 1941, למען פלשתינה, ויש למסור אותה לפקיד ההגירה במקום ההגעה. חתימת קצין הדרכונים, ממשלת סינד (Sind). (תאריך): 18 בדצמבר 1941. קראצ'י בשולי המסמך מופיעה הערה: "מר מיכאל פולק מחזיק בדרכון פלסטיני מספר 89680, מיום 2 באוגוסט 1937. תעודת חירום זו הונפקה כתוספת, מאחר ואין מקום פנוי בדרכונו לאישורים וחותמות נוספים". חותמות דיו של "ממשלת סינד" (חותמות סגלגלות עם סמל בריטי) וקראצ'י (Karachi) הייתה באותה תקופה חלק מהודו הבריטית. בגב התעודה אישורים של קונסוליית עיראק בקראצ'י וכן על ידי משטרת קראצ'י, כולל תשלום אגרות מתועדות בבולים. חותמת הקונסוליה המלכותית העיראקית בקראצ'י (Royal Consulate of Iraq in Karachi) – אישור המעבר דרך עיראק. התקבל כשבועיים לאחר שעזב פולק את סינד, ביום 3 בינואר 1942. חתום בערבית של פקיד קונסולרי עיראקי.
על פי המסמך הבא, זמן קצר קודם עזב את גרמניה הנאצית:
כרטיס נדיר שהינו אחת מצורות הפיקוח שהפעילו הנאצים על אזרחים זרים (ובמקרים אחרים גם על יהודים ו"אויבי המשטר") תוך דרישה להתייצבות יומית בתחנת המשטרה המקומית או במשרד אחר של הרשויות. הדבר נועד להבטיח את שהותם המוגבלת ולעיתים קדם לגירוש, מעצר או מעקב הדוק יותר. במקרים של אזרחים ממדינות אויב, כמו בריטניה בתקופה זו (המלחמה החלה בספטמבר 1939), היווה הדבר אמצעי שליטה ובקרה על נתינים זרים. בכרטיס מופיע שמו של פולק ונכתב: "מספר 44 מייקל פולק הוא אזרח בריטי, והוא קיבל פקודה להתייצב מדי יום בשעה 9 בבוקר. כרטיס זה יש להביא עמו בכל דיווח יומי." בגב הכרטיס מופיעים תאריכי מועדי ההתייצבות של פולק ברשות המקומית בחודשים יולי-אוגוסט 1940, וחותמת דיו נאצית.
תעודת זהות זרה (CERTIFICAT D’IDENTITÉ) שהונפקה על ידי משטרת פריז (PRÉFECTURE DE POLICE) בצרפת, בתאריך 16 בפברואר 1924, ונועדה לשמש כתחליף דרכון או מסמך מזהה עבור אדם חסר אזרחות או פליט, עם תוקף עד 16 בפברואר 1925. לצד פספורט של פולק מופיעים פרטיו האישיים, מצוין כי מוצאו ברוסיה, והוא גולה כעת בפריז, וחותמות רשמיות של משטרת פריז עם תאריך ההנפקה. התעודה משקפת את חייו פולק שנמלט מרוסיה הסובייטית לאחר המהפכה, ובתקופה שבין מלחמות העולם נדרש לאשרות מעבר נפרדות מכל מדינה באירופה, כולל עבור עצירה קצרה. בתקופה זו הוא היה למעשה "חסר אזרחות", וכרבים אחרים השתמש במסמכים מסוג זה. בגב התעודה חותמות מעבר מהמדינות צרפת, גרמניה, בלגיה, איטליה, עם הערות מטעם המדינות השונות כי האישור הינו למעבר בלבד, ולא לשהות במדינה.
מיכאל פולק (Michael Polak; מרץ 1864 – 21 במרץ 1954) איש עסקים, יזם ותעשיין בתקופת היישוב, מייסד מפעל המלט נשר, מראשי החברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל (פיק"א) ובעל מניות בחברת האשלג הארץ-ישראלית. פולק נולד בעיר סלוצק שברוסיה הלבנה. הוא עסק בחיפושי נפט ובהובלתו בדרום רוסיה, וצבר הון רב כשמכר את החזקותיו בחברת הנפט לתאגיד האנרגיה האמריקני "של". בעקבות המהפכה הבולשביקית ברח לארץ ישראל עם משפחתו. היה ידידו האישי של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ואיש אמונו. הוא נבחר בשנת 1923 כחבר מועצת המנהלים של פיק"א. בשנות ה־20 הקים ביחד עם המהנדס בוריס גולדברג את מפעל "נשר" לייצור מלט כשהוא עומד בראש קבוצת משקיעים יהודים מרוסיה וגרמניה, שהקימו את המפעל כחלק מתפיסת עולם ציונית-כלכלית של בניית תשתית לאומית ליישוב היהודי. בין 1920 ל-1924 הוא התגורר לפרקים בצרפת ובגרמניה, ככל הנראה בעבודות יזמות והשגת מימון למפעלי תעשייה. פולק השתמש באישורי המעבר שלפנינו במעברים ממדינה למדינה בנסיעותיו לבלגיה, גרמניה ואיטליה לצורכי עסקים. בשנת 1932 העניקה לו ממשלת צרפת את אות לגיון הכבוד על חלקו בהקמת ביתן ארץ ישראל בתערוכת המושבות. ב 1940 שהה בגרמניה כנתין בריטי. באותה העת בריטניה כבר הייתה במצב מלחמה עם גרמניה הנאצית, ונתינים בריטים הוגדרו על ידי השלטונות כאזרחים של מדינת אויב, על כן הוא נדרש לאישור שהות כאמצעי פיקוח על תנועותיו ומצבו שהוחתם מידי יום. בדצמבר 1941 הצליח לצאת את שערי גרמניה ולעלות לארץ ישראל דרך עיראק. בשובו לארץ ישראל המשיך פולק לנהל את מפעל נשר עד נובמבר 1945 אז רכשה אותו סולל בונה. נפטר ב 1954 ונקבר בבית הקברות חוף הכרמל בחיפה. קיבוץ מעגן מיכאל קרוי על שמו, כמו גם הרחוב המוביל לבית החרושת בנשר.
[3] מסמכים. מצב טוב מאד.
