Das Ende von Dachau – ״הסוף של דכאו״, מאת יוהאן שטיינבוק (Johann Steinbock) הוצאת Österreichischer Kulturverlag. זלצבורג – 1948. פרסום יחיד מסוגו המתעד את השבועות האחרונים במחנה דכאו לפני ואחרי שחרורו בידי בעלות הברית מאת אסיר המחנה. גרמנית.
״סופו של מחנה דכאו עצמו טרם תואר באופן אותנטי באף ספר. לכן, תיאור זה, שהושמט קודם לכן, יסופק כאן, תוך פירוט השבועות האחרונים לפני ואחרי הכיבוש האמריקאי… מכיוון שהייתי בין אלה שלא שוחררו, ומכיוון שגם אני ברחתי מהמשלוח האחרון של הפינוי, חוויתי את סופו של דכאו ממקור ראשון בדכאו עצמו, ואני רוצה לתאר אותו כפי שראיתי אותו. באופן טבעי, זה יהיה תיאור מנקודת מבטו של אסיר בודד שאינו יכול לקבל את התמונה המלאה… עם זאת, כל הצצה כנה אל מארג החוויות העשיר מסוף דכאו תהיה מעניינת״ (מהמבוא).
יוהאן שטיינבוק (1894–1962) כומר קתולי אוסטרי נעצר ב 15 בספטמבר 1941 בלינץ׳ באשמת היותו חבר בתנועת החירות האוסטרית. תנועות החופש באוסטריה כללו כמה קבוצות ובכל פעם שנחקר הואשם ע״י חוקריו בהיותו חבר בתנועה אחרת. בינואר 1942 הוא נשלח לדכאו והפך לאסיר מס׳ 29112. הוא הועבר לבלוק 26 ונלקח לעבודות כפייה בפינוי שלג וקרח במריצות בריצה תחת איום מתמיד. שטיינבוק שהה במחנה בתקופה של כשלוש שנים עד לשחרורו בידי כוחות הברית, ועיקר הספר מוקדש לשבועות האחרונים במחנה. בספרו הוא מתאר את הפחד שעבר על האסירים כאשר נודע להם שבוכנוואלד נלכד ע״י האמריקאים וכי הימלר הורה בעקבות כך ששום אסיר במחנות האחרים לא יפול לידיהם של האמריקאים בחיים. הוא מתאר תקופה של כאוס מוחלט במחנה. ככל שבעלות הברית התקרבו, הנאצים פינו מחנות אחרים והזרימו אלפי אסירים לדכאו, שהיה ממילא בתפוסה מלאה. המחנה הפך למלכודת מוות: מצד אחד מגיפת הטיפוס הלכה והתפשטה בשל ריבוי האסירים וההדבקות, מהצד השני ידעו האסירים כי השחרור קרב ונאבקו קשות שלא להכנע למחלה ברגעים האחרונים. עם זאת הצפיפות הנוראה והתנאים הסניטריים הירודים הובילו להתפרצות אלימה של המחלה, שהפילה מאות חללים בכל יום בשבועות שלפני השחרור. אחד האירועים המצמררים ביותר היה הגעתה של רכבת משלוח מבוכנוולד ימים ספורים לפני השחרור. מתוך אלפי אסירים שיצאו לדרך, רובם המכריע הגיעו כגופות בשל רעב, קור ומחלות. בשלהי אפריל 1945, החשש הגדול ביותר של האסירים היה "פקודת החיסול": בקרב האסירים נפוצו שמועות שהאס-אס מתכנן להפציץ את המחנה מהאוויר או להרעיל את האסירים כדי לא להשאיר עדים בחיים. האסירים חזו בשינוי בהתנהגות השומרים; חלקם הפכו לאכזריים יותר מתוך ייאוש, בעוד אחרים ניסו להימלט או להסתיר את זהותם. שטיינבוק מתאר כיצד באותם שבועות שרפו הנאצים מספר עצום של תיקים במטרה להעלים ראיות אשר תועדו בהם וחשפו את מה שנעשה במחנה בשנים בהן פעל. רק משריפת החומרים הנאצים כל שטח המחנה התמלא בעשן במשך כמה ימים.
השחרור עצמו לווה באירועים אלימים ומפחידים שלא פסקו גם עם כניסת האמריקאים: כוחות הדיוויזיה ה-42 וה-45 של צבא ארה"ב נתקלו בהתנגדות גרמנית ליד שערי המחנה. אנשי האס אס עצמם שלא הספיקו לברוח מבעוד מועד חיפשו מקלט במגורי האסירים עצמם.
אחד הרגעים המרגשים עליהם מספר שטיינבוק היה כאשר נכנס למחנה החייל האמריקאי הראשון: ״ בעוד הכל בכיכר, וכעת גם בבנייני האס אס, רטט, חייל אמריקאי נופף לפתע מגובה היציע של מגדל בית המשמר, וסימן לשקט. מה שבא לאחר מכן היה אחד הסצנות המרגשות ביותר של ימי השחרור הללו. הקהל השתתק, כולנו הרמנו את מבטנו אל החייל, שקיבל את פנינו בגרמנית ואיחל לנו בהצלחה בשחרורנו. אחר כך הוא דיבר: "אלוקים עדיין טוב. למרות שזוועות כה רבות התרחשו כאן, הוא מעניק לנו את היום הזה ואת שעת הגאולה. כעת, כשהגיע הזמן, ראוי שנתפלל!" הוא הסיר את קסדתו, קיפל את ידיו – רוב הנוכחים בכיכר חשפו את ראשיהם – ודיבר בקול רם: "אלוקים אדירים, אנו מודים לך על הניצחון וההגנה שנתת לנו!…". ברגע השחרור, חלק מהאסירים שנותר בהם כוח תקפו את השומרים שנותרו במחנה, אירוע שהוסיף לאווירת הכאוס והדם. הקאפוס וזקני הבלוק (שהיו מתעללים באסירים דרך קבע) רובם הספיקו לברוח משטח המחנה לפני שהאמריקאים נכנסו אליו. החיילים האמריקאים, שלא היו מוכנים למראות שנגלו לעיניהם – ערמות של גופות ושלדים מהלכים, הגיבו בהלם מוחלט ובזעם, מה שהוביל במקרים מסוימים להוצאה להורג של שומרים שנכנעו. שטיינבוק מתאר כיצד גם לאחר שהשערים נפתחו, המוות המשיך להכות בשל המחלות והרעב הקיצוני, זאת היתה הטרגדיה הקשה ביותר – אסירים ששרדו חודשים ושנים במחנה בכוחות על אנושיים, מצאו את מותם ימים ספורים לאחר שחרורו בשל התנאים הקשים שהלכו והחמירו בחודשים האחרונים. האמריקאים עשו הכל כדי לנסות להציל את מי שניתן, אסירים הובלו לכלי הרכב של הצלב האדום ומי שגופו איפשר זאת קיבל חיסון, עד להעברתם לבתי חולים לשיקום.
58 [2] עמ׳ + [1] דף מפה מקופלת של מחנה דכאו מבט מהאויר. מצב טוב מאד.
