Ein Weg dùrch die Hölle...Dachau wie es wirklich war - דרך הגהנום של דכאו כפי שהיה באמת, מאת Fritz Wandel, הוצאת Reutlinger Zeitungs-Vetriebs-GmbH, ריטלינגן (גרמניה), [1946] מהדורה ראשונה. תיעוד בלתי יאומן של אסיר שעבר ייסורי תופת בבתי הכלא הגרמנים ולאחר מכן במחנה דכאו בתקופה של כמעט 10 שנים. גרמנית.
לאחר שובו מהשבי הרוסי, מסר חבר מועצת העיר הקומוניסטי לשעבר Fritz Reutlingen דיווח מזעזע על חוויותיו במחנה הריכוז דכאו באולם הפדרלי בריטלינגן (גרמניה) בחודש בנובמבר 1945. בדכאו שהה חמש וחצי שנים כאסיר פוליטי לאחר שעוד קודם סבל 4 וחצי שנות מאסר. קטעים מפורטים המופיעים כאן עלו בשעתו בתקשורת של הממשל הצבאי ריטלינגן, ב"Schwabischen Tagblatt" ובעיתונים נוספים. מאז הלכה וגברה הדרישה מהמאזינים להדפיס ולהפיץ את הדו"ח בצורה המקורית, והמזעזעת כפי שהיא, ולהציבם בפניו של כל גרמני. כמענה על ביקוש זה הדפיס המחבר את הדוח שלפנינו.
"למרות כל מאמצי, לא אוכל לתאר בפניכם את הייסורים הנפשיים והעומס הפיזי שנאלצנו לסבול אני ומאות אלפי חבריי איתי בבתי הכלא ובמחנות הריכוז. באחד הנאומים האחרונים שנשאתי מהמקום הזה, התייחסתי למסמכי הדם של בוקסהיים וניסיתי להשתמש בהם כדי להראות לכם את טבעו ופרצופו האמיתי של הפשיזם. הסברתי אז שבמסמכי הדם הללו כל פסקה נגמרה במשפט הלקוני: "... נידון למוות". מעט מאוד אנשים הבינו אותי אז. אף אחד לא רצה להאמין שמה שנזרק בפני העם הגרמני במסמכי הדם האלה יוכל אי פעם להפוך לאמת. למעשה, כל מה שאיים שם נגד הפועלים הגרמנים ומתנגדי הפאשיזם הפך כעת למציאות עקובה מדם. והעם הגרמני, שפעם היה גאה לכנות את עצמו "העם של המשוררים וההוגים", הושפל כעת על ידי הפשיזם ל"עם של שופטים ותליינים" (מהמבוא).
המחבר נעצר לראשונה במרץ 1933 באשמה החמורה של בגידה ב"דרגה הגבוהה", הוא נשפט לארבע וחצי שנות מאסר והוכנס למאסר בתנאי בידוד בבית הכלא הממלכתי רוטנבורג, שם שהה במשך שלוש וחצי שנים. בהגיע יום שחרורו בנובמבר 1937 כשאשתו ממתינה לו מחוץ לשערי הכלא, הוא התבשר על כך שאיננו משתחרר, והועבר ל"מעצר מגן" בולצהיים. "טקסי קבלת הפנים שערך לנו האס-אס שם היו כל כך אכזריים שכמה דקות אחרי שנכנסנו לבניין נשארנו כולנו עם גופות מדממות" , הוא כותב. פריץ מתאר שבוע של סיוט - עינויים בלתי נתפסים שעברו הוא וחבריו בולצהיים, וזאת כאמור לאחר שריצה כבר שלוש וחצי שנות מאסר ברוטנבורג. בתום אותו שבוע מחריד, הוא נלקח למחנה הריכוז דכאו. את הגעתו לדכאו הוא מתאר: "מיד כשהגענו למחנה הריכוז דכאו היכו אותנו עקובים מדם. אנשי ה-SS וגנר, פוגלברגר ואחרים, שלימים למדנו להכירם כסדיסטים האכזריים ביותר שפגשנו בחיינו, קיבלו את פנינו החדשים בצעקות פרועות. נאלצנו לכרוע ולהישאר במצב הזה במשך זמן רב. אוי לכל מי שלא יכול היה לסבול את הקשיים הללו. הוא נפגע בפניו בשוט של כלב או בעט בבטן או בצד, ללא קשר לפציעות שנגרמו. אוי גם לכל מי שהעז להשתמש בידיים כדי לחסום בעיטה בבטן. הוא הותקף מיד! "מה, אתה מושיט יד אליי, אתה עדיין מגן על עצמך, ממזר, רגע, בוגד, אנחנו רוצים ללמד אותך, תרגל כאן ציות!"
כשהסתיימו לבסוף הפורמליות והגענו למחנה במדי הפסים הכחולים-אפורים של האסירים המגוננים, המסומנים במשולש האדום של האסירים הפוליטיים, קיבלו אותנו שם חברינו הסובלים שכבר שוכנו... חברנו למחנה נתנו לנו חצי מורעבים, קצת לחם ואחר כך סיפרו לנו מה קורה. נצטרך לצפות לסבל במחנה דכאו...".
מכאן הוא מתאר באריכות את העינויים והסבל היומיומיים שעבר במחנה שהביאו אותו לבחור במוות כמה פעמים כשבכל פעם בדרך נס תכנית ההתאבדות שלו לא צלחה. את "תרגילי הענישה" היומיומיים שעברו הוא וחבריו האסירים, את מעשיו הנוראים של "התליין מדכאו", את התנאים בהם הוחזקו האסירים - "האסירים תמיד היו צריכים ללכת במצב כפוף, אוי לו למי שהעז להתיישב מעט...", בשלב מסוים הותר לאסירים לכתוב מכתבים לבני משפחותיהם - המכתבים כמובן עברו צנזורה. אסיר שהעז לכתוב מילה אחת שנראתה מסורבלת נידון לתלייה על יתד, או ל 25 מכות שוט, ופריץ עצמו נידון לשבעה שבועות של עונשים קשים בשל מילה אחת ש"לא התאימה" שכתב לאשתו. הוא מתאר מעשה התעללות שלא ניתן להעלות על הדעת באב ובנו אשר נשרפו במשרפה ביום אחד לאחר עינויים קשים, ועוד.
תקצר היריעה מלתאר את אירועי ההתעללות והרצח הקשים המובאים כאן בספר. הספר כתוב בצורה חדה, כשפריץ מתאר בבהירות רבה את המעשים הנוראים, כמעט מבלי לבזבז דיו על פרטים אגביים - הזוועה שהתרחשה יומיום במחנה כפי שהיתה באמת כשמו של הספר. פריץ שוחרר מדכאו ב 16 בינואר 1943 בעקבות שינויי נהלים במחנה שקרו עקב התפרצות מחלת הטיפוס - המחנה עבר למצב של הסגר, ואסירים פוליטים ותיקים שוחררו: "ב 17 במרץ 1943 שוב דרכה רגלי על אדמת רויטלינגן כאדם חופשי".
48 עמ'. 20 ס"מ. מצב טוב מאד.
