תגלית היסטורית - מכתב בכתב ידו וחתימתו של דוד בן גוריון בו הוא מתייחס לתוכנה של הפגישה הגורלית והמפורסמת שהתקיימה בינו לבין מרן החזון איש בחודש חשון תשי"ג. שדה בוקר 16/4/1954 - כשנתיים לאחר הפגישה.
לחשיבותם ההיסטורית של הדברים נצטט את המכתב במלואו. במכתבו אשר נשלח לידידו הטוב שלמה צמח כותב בן גוריון:
"שלמה היקר - יתכן והינך דן אותי כי קיצרתי במקום שהיה עלי להאריך, אך דע שהשתיקה וקיצור הדברים יפה לה לפגישה ההיא. אמנם באנו לנושא כבדרך אגב, אך ניכר היה בתגבותך כי הינך מצפה לאריכות דברים מצדי. אינני חפץ להאריך בפרטים מתוכנה של הפגישה שארכה דקות ארוכות ואשר הותירה אצלי רושם רב, לך אומר קצרות שנתפעמתי מאישיותו של חזון איש עמוקות. אדם צנום וכפוף אשר ניכרו בו מעלותיו הרמות, לאורך כל הפגישה היתה נסוכה בו שלווה מיוחדת שאינני מוצא ביטוי נכון לבטאה. דירתו צנועה מאד, ישבנו ליד שולחן ריק בחדר קטן עם ארון ספרים ומטה. אופן דיבורו ברוך, פניו פני איש רוח, עיניו חכמות. הפגישה היתה ברוח טובה אך לתוכנם של דברים נתאכזבתי. הוא השיב בשיטתו שלו על שאלותי בדבר כינון היחסים בינינו לבין האדוקים אך תשובותיו לא הניחו את דעתי, בעיקר משום שהתעלם לחלוטין מתוצאותיו הברוכות של מפעלינו הציוני, וכי התלות ההדדית והנשיאה באחריות הינה חד כיוונית לשיטתו. לך ידידי יכול אני לומר ביודעי אשר תבינני נכונה כי הרושם אשר הותירה אצלי השיחה עמו הוא בדמות משאלת לב הפוכה - לואי ודביקותינו שלנו בדרכינו היתה חזקה לכל הפחות כדבקותם של האדוקים בדרכם שלהם.
להתעניינותך באשר לבריאותי הנני מצפה לימים טובים יותר. ד. בן גוריון".
המפגש שהתקיים בין ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון ומרן החזון איש בביתו שבשכונת זכרון מאיר ביום שני א' בחשון תשי"ג נחשב לאחד ממפגשי השיא שהתקיימו בין אישיות חילונית בחירה לגדול בישראל בכלל במאה ה-20. כבר בשעתו הפגישה זכתה להד תקשורתי נרחב בעיתונות היומית, ושמעה הגיע אל כל רחבי העולם היהודי. כפי שהעיד בשעתו מר יצחק נבון מזכירו האישי של בן גוריון והאדם היחיד שהורשה להיות נוכח בחדר בשעת הפגישה: "בוויכוחים על שאלת גיוס הבנות ובשאלות דת ומדינה אחרות היו החכי"ם מפועלי אגודת ישראל נוהגים לומר לבן גוריון כי עליהם לשאול לדעתו של החזון איש. סקרנותו של בן גוריון גברה בכל פעם והביע רצונו להכיר את אותו אדם שאין לו שום תואר רשמי אך מוחזק בדרגה כה עליונה של הערצה וכבוד אצל חסידיו".
הפגישה התנהלה במשך כ 50 דקות, ומעניינת העובדה שכבר ביציאתו סירב בן גוריון לגלות דבר מתוכן הפגישה, וגם בשנים המאוחרות יותר כאשר נשאל בידי גורמים שונים על תוכן השיחה עם מרן החזון איש סירב לפרט. ניסיון שנעשה בידי הרי"מ לוין לדלות ממרן החזון איש עצמו פרטים אודות הפגישה נתקל בסירוב אף הוא, באמרו שהדברים שדוברו אינם חשובים, ואילו היתה בהם חשיבות כלשהי בודאי היה מספר לו. (במאמר שנתפרסם ב'דגלנו' גליון ק"י (חשון תשי"ח) מאת רבי שלמה לורנץ אמר החזון איש: 'תיכף בהכנסו נזדרז להודיעני שהוא מאמין בה', ועל כך עניתי בפשטות: 'אמן כן יהי רצון'). בביטאון הסטודנטים 'בל קול' מיום כ"ו בסיון תשכ"ו נתפרסמה שיחה שנערכה עם בן גוריון, בין היתר התייחס הוא לתוכן הפגישה עם מרן החזון איש, לדבריו, בין היתר, הוא שאל את החזון איש: "לפני קום המדינה לא היה יהודי בארץ ישראל תלוי ביהודי אחר, כי השלטון היה ביד זרים... מאז הוקמה המדינה כולנו תלויים זה בזה... יש שני סוגים של יהודים, אדוקים ולא אדוקים... כיצד יחיו בשלום ובאחדות יהודים אדוקים ולא אדוקים?" לדבריו של בן גוריון שנתפרסמו באותו מאמר הוא טען: 'לא קיבלתי תשובה לשאלה זו', גם במכתבו לרבי אברהם בלוי מתאריך 23/2/67 חוזר בן גוריון על נוסח שאלתו הנזכרת ומטעים שוב: 'לא קיבלתי על כך תשובה מניחה את הדעת' , וכפי שמביע דעתו במכתב שלפנינו :
"תשובותיו לא הניחו את דעתי" . על פי מקורות שונים אכן רוב הפגישה עסקה ביחסים בין דתיים לחילונים וחלקה הקטן עסק בנושא של חובת גיוס בנות לשירות לאומי.
התפעמותו של בן גוריון מאישיותו של מרן החזון איש מצאה ביטוי בהזדמנויות שונות. ביציאתו מהפגישה נתקל בן גוריון ברבי גרשון גרשטנקורן ראש עיריית בני ברק דאז, שהמתין בחוץ ואמר לו: "הוא יהודי פיקח, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (על פי הדיווחים בעיתונות מיום ב' חשון תשי"ג). לפי עדותו של מר נבון גם בשנים הבאות היה בן גוריון חוזר מידי פעם על התרשמותו העמוקה ממרן החזון איש, וכידוע כשנפטר הספידו בן גוריון בישיבת הממשלה.
בן גוריון כותב במכתב שלפנינו:
"נתפעמתי מאישיותו של חזון איש עמוקות, אדם צנום וכפוף אשר ניכרו בו מעלותיו הרמות לאורך כל הפגישה היתה נסוכה בו שלווה מיוחדת שאינני מוצא ביטוי נכון לבטאה" . עד כמה הרשימה אישיותו של מרן החזון איש את בן גוריון ניתן ללמוד גם מדברים שכתב הוא עצמו למרן החזון איש לאחר זמן. בי"ט בכסליו תשי"ג שלח מרן החזון איש אגרת לבן גוריון המתייחסת במסויים לנושא של שירות לאומי לבנות בו הוא מבקשו לוותר על הניסיון לקבוע חוק מחייב בזה ומתאר את הענין כ'גזירה', במענה לאגרת זו כתב בן גוריון בכ"ג בכסליו תשי"ג אגרת תשובה בה נאמר בין היתר: 'לכבוד הגאון חזון איש זכרון מאיר בני ברק. נכבדי - שמחתי לאגרתך, וצר לי מאד שאיני יכול לעשות רצונך. בענין גיוס הבנות יש בעיה מצפונית כפולה: יש אגף חרדי שמצפונם נפגע על ידי הגיוס, ויש חלק גדול בישראל שמצפונם נפגע על ידי חוסר הגיוס... אני יודע שבין יודעי הלכה הדעות מחולקות, אין אני מוכן להכניס ראשי בין ערים אלה, ובוודאי שלא ארהיב עוז לעמוד נגדך בדבר הלכה
בידעי שאתה גדול הדור . אולם יודע אני צרכי הבטחון של עם ישראל, ופיקוח נפש האומה דוחה בעיני הכל וצר לי שאתה מגדיר גיוס בנות לשירות לאומי כ'גזירה'" באותו מכתב מסיים בן גוריון בהתייחסות ישירה לפגישה המפורסמת וכותב:
'תרשה לי להוסיף שפגישתי ושיחתי אתך היתה בשבילי חוויה חשובה ולא אשכחנה אף פעם. בהוקרה ובכבוד רב: ד. בן גוריון".
אין ספק שהמלים בהם בחר בן גוריון להביע את התרשמותו מאותה פגישה ולחתום בהן את המכתב שלפנינו מגלות עד כמה התרשם בן גוריון מאישיותו ומהשקפת עולמו המוצקה של מרן החזון איש (שנפטר כחצי שנה קודם) כמייצג את דרכם של 'האדוקים' בכלל, בכתבו בגילוי לב לידידו מר שלמה צמח:
"לך ידידי יכול אני לומר ביודעי אשר תבינני נכונה כי הרושם אשר הותירה אצלי השיחה עמו הוא בדמות משאלת לב הפוכה - לואי ודביקותינו שלנו בדרכינו היתה חזקה לכל הפחות כדבקותם של האדוקים בדרכם שלהם".
מקבל המכתב הינו הסופר שלמה צמח [1886-1974], חברו מנוער ואיש סודו של בן גוריון, מראשוני העליה השנייה, חתן פרס ביאליק לספרות יפה. (יחסיהם של השניים ידעו עליות ומורדות. בשנת 2006 פרסמה חוקרת הספרות נורית גוברין מאמר בעיתון "הארץ", שבו תיארה את יחסי החברות-יריבות ששררו בין בן-גוריון וצמח מאז ילדותם המשותפת בפלונסק ולכל אורך ימי חייהם. בשנת 2010 יצא לאור ספרו של אריה בודנהיימר "בזכות החבר מפלונסק", המגולל את סיפורו של שלמה צמח, ובתוכו גם סיפור ידידותם של השניים).
ספרות: פאר הדור חלק ה', תשל"ד. עיתונות התקופה.
[1] דף נייר. 20x13 ס"מ. מצב טוב מאד.
