Men crucified - 'גברים צלובים', מאת אסיר מחנות דכאו ובוכנוואלד העיתונאי הפרו-יהודי BRUNO HEILING הוצאת THE RIGHT BOOK CLUB, לונדון, 1942. אנגלית.
המחבר יליד אוסטריה שעבד כעיתונאי ופרסם כתבות פרו יהודיות בכמה שבועונים יהודיים (ראה להלן) בשנות ה־30 היה מבוקש על ידי הנאצים מספר חודשים, עד שנעצר על ידי הגסטפו לאחר ה"אנשלוס" (סיפוחה של אוסטריה לשטחי הרייך הגרמני) ב-1938. נלקח למחנה הריכוז דכאו ב"טרנספורט ידוענים" בתחילת אפריל 1938, משם למחנה הריכוז בוכנוואלד בספטמבר, ושוחרר באפריל 1939 על בסיס אשרת יציאה לכאורה לשנחאי. בסה"כ שהה בשני המחנות יחד תקופה של 13 חודשים.
לאחר חקירה קצרה הואשם בתעמולה אנטי נאצית ככתב עיתונות, ונשלח ביחד עם עוד שלושים עצורים למחנה דכאו. בהגיעו למחנה עבר סלקציה בה מויינו 88 ארים לצד אחד ו 63 יהודים לצד שני. מיד בהגיעו למחנה חטף מכות רצח מאנשי האס אס אשר ניסו להוציא ממנו פרטים אודות יהודים איתם עבד בתקופה ששרת ככתב בשבועון הציוני "Die Stimme" אשר היה שופרם המרכזי של הציונים באוסטריה. הוא הוזהר כי כל ניסיון בריחה מן המחנה עונשו ירי במקום, ועבירה על חוקי המחנה ולו הקל ביותר עונשה מלקות ותלייה על עץ. בסיום החקירה הוא הוצא לחצר, ומיד הבחין במראה הנורא של האסירים הוותיקים, ותוך כמה שניות הבין לאן הגיע. ברונו מספר כי כעת הבין שכל הדיווחים שכתב בזמן שהיה עיתונאי בדה - שטימה אודות מחנה דכאו, על פי עדויות ששמע מאנשים, לא היו קרובים כלל למציאות הקשה שבין רגע נחשף לה בהגיעו למחנה. מכאן הוא מפרט את שיטות העינויים הקשות שנדמה היה לו שהגיע ממש לגיהנום עצמו (הנאצים היו נוהגים להביא את האסירים למצב של "כמעט מוות" על ידי עינויים שונים אותם הוא מפרט למטרת הפחדה של האסיר עצמו ושל יתר האסירים המביטים בתרחיש האימה), הוא מספר בהרחבה על עבודות הכפייה, ההתעללות שביצעו שוטרי הקאפו באסירים מידי יום ב'שטח העבודה' - הצעקות, ההכאות, הקללות, וההשפלות, וכיצד תוך זמן קצר איבד את תחושת הזמן, ומתאר לפרטים כיצד יחסם של הנאצים ליהודים היה קשה בהשוואה ליתר ה"אסירים הפוליטים" שהיו בדכאו.
בעדותו שפורסמה זמן קצר אחרי שחרורו, ונחשבת עד היום לאחת העדויות המוקדמות ביותר שפורסמו אי פעם על הנעשה במחנות המוות בגרמניה, מתאר ברונו את סדר היום במחנה. האסירים כולם חולקו ל 34 צריפים. היה אסור לדבר כלל בשעות העבודה. מיד בהגיעם למחנה הבחינו במזנון, אך לא ניתן היה לקנות בו כלום שכן כל כספם נלקח באופן מיידי. אסיר שנתפס אוכל בזמן העבודה נורה במקום. בשעות העבודה גם אסור היה לעשן. הקימה לעבודה היתה מוקדם בבוקר, ובערב הוכרחו האסירים לשמוע הרצאות על עליונותה של גרמניה, כך שלא ממש נותרו שעות שינה ביממה. יהודים ואסירים פוליטים קשים נידונו לבידוד והורחקו מיתר האסירים או הושמו בבלוק 4. נערך מפקד יומי, חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב, שבפועל היו האסירים 14 שעות על הרגליים, דבר שגרם להליכתם של האסירים תוך זמן קצר להתבצע באופן מוזר. את שמיכות הסוס אשר ניתנו לאסירים היה עליהם לסדר על המיטה באופן מתוח, אסיר שנמצא קמט קל על השמיכה שלו נענש בעינויים. בכל יום ראשון היה מופע קברט במחנה, וכל האסירים באו לצפות בו.
בשלב מסויים כאשר גדל מספרם של היהודים שהועברו למחנה, העבירו הנאצים את האסירים הפוליטים וברונו בתוכם למחנה בוכנוואלד. בחלקו השני של הספר מתאר ברונו את החודשים בהם שהה בבוכנוואלד החל מספטמבר 1938. בבוכנוואלד הוא זיהה כמה אנשים שהכיר עוד מתקופת היותו עיתונאי אך בקושי יכול היה לזהות אותם בשל מצבם הקשה. אסור היה גם לכתוב מכתבים, ובימי ראשון לא ניתן לאסירים אוכל כלל. החדשות הטובות עבורו היו שמדי יום כמה אסירים שוחררו, כך שהוא ידע והאמין ששחרורו הוא רק עניין של זמן, משום שמבחינת הנאצים הוא כבר לא היווה סכנה. ברונו מציין כי מצבם של היהודים בבוכנוואלד היה קשה מכולם, ועם זאת בזכות רוחם האיתנה הם החזיקו מעמד באופן מעורר השתאות. באחד הימים נקרא ברונו למחלקת השחרורים, והתבקש לחתום על מסמך בו הוא נשבע כי אם יספר משהו על מה שנעשה בבוכנוואלד בכל שטחי הרייך הגרמני, הוא יתפס ויוחזר למחנה ללא אפשרות להשתחרר לעולם. ביום חמישי, 27 באפריל 1939 שוחרר מבוכנוואלד, ונסע לאנגליה דרך איטליה. בדרכו פגש אדם שהכיר מדכאו שסיפר לו על כמה מחבריו שנהרגו.
את שם הספר "גברים צלובים" נתן לו המחבר בעקבות אירוע קשה שהתרחש מולו בדכאו, בו באחד הימים העלו הנאצים אסירים על הגרדום כעונש, מראה שהזכיר לו את שיטות הצליבה של הרומאים הקדמונים.
המחבר ברונו הלינג [1888-1968] עבד בצעירותו בעיתון היומי "Die Zeit", נסע לבודפשט כעיתונאי, שם עבד בסוכנות הידיעות ההונגרית Magyar Távirati Iroda. במלחמת העולם הראשונה שירת בגדוד טלגרף. בסוף אוקטובר 1928 גורש מהונגריה כעונש על דו"ח שפרסם על הפגנות סטודנטים לאומנים. הוא עבר לברלין, שם עבד ככתב ב-Ullstein-Verlag עד תחילת 1931. בעקבות דיווחים ביקורתיים שהביא ככתב נגד הנאצים והאיום במעצרו החל לפרסם מאמרים אנונימיים, וכאשר איום המעצר היה נראה קרוב עזב את ברלין ועבר לוינה, שם דיווח על אירועים בגרמניה עד 1934. במשך כשנה ערך את השבועון הציוני "Die Stimme", בו עסק באופן אינטנסיבי במיוחד בשאלות יהודיות וברדיפות היהודים בגרמניה. בשנת 1936 הוציא כספר מבחר ממאמריו העיתונאיים שפרסם מאז 1933/34 ב"מורגן", "שטימה" ו"נוי וולט" בנושאים יהודיים, תחת הכותרת "זה לא רק נגד היהודים". כל אלו היוו עילה למעצרו בידי הגסטפו ושילוחו למחנות. לאחר ששוחרר ברח לבריטניה, ובשנת 1944 המשיך בפעילותו החתרנית נגד הנאצים ללא פחד, והוציא עלוני תעמולה מטעם בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית. בתום המלחמה סייע גם בהכנת מסמכים למשפטי נירנברג עד אפריל 1947. מ-1948 היה העורך הראשי של "קול גרמניה", ולימים נעשה חבר במפלגת האחדות הסוציאליסטית בגרמניה.
302 עמ'. 22 ס"מ. מצב טוב.
