מחברת יומן בכתב יד בה מספר ניצול השואה משה ליפמן את סיפורה של ילדה בת 12 שאיבדה את הוריה בשואה, הצליחה להציל את אחיה, נלקחה למיידנק ולאושוויץ, ושרדה בסופו של דבר בזכות היותה בת לחסיד ברסלב שהטמיע בה את השמחה ואהבת החיים - תיאור מרטיט על גבורת נפש עילאית של ילדה יהודיה בת 12 בלבד, לצד עדות קשה על שיתוף הפעולה של הפולנים עם הנאצים בפרעות ביהודים בגטו, ועל אכזריותם של הנאצים עצמם. את העדות כתב ליפמן לאחר השואה בהיותו כבר בארץ ישראל. ליפמן בעצמו עבר מסלול דומה מורשה למיידנק והיה עד בעצמו לאירועים אותם הוא מספר.
במחברת מתעד ליפמן את סיפורה המדהים של ילדה בת 12 בשם חנה בתו של יחיאל אייזיק פיינר חסיד אומן מגטו ורשה, אשר נרצח על ידי פורעים פולנים בהיותו בגיל 40 בלבד. וחנה שהיתה אז בת 12 טיפלה באחיה לבדה. היא פנתה לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק בבקשה שיקבלו את אחיה, חנה היתה בת למשפחה דתית והיא ביקשה כי יתאפשר לאחיה לשמור מצוות בבית יאנוש קורצ'אק שהיה מוסד חילוני. הדבר התאפשר, ואחיה היו נוהגים להשקים לפני סדר היום של שאר הילדים ולהתפלל כל בוקר, ושמרו על מסורת אבותם גם במוסד החילוני.
חנה עברה לגור אצל דודיה. לזמן מה היא התחזתה לארית וכשהדבר לא התאפשר בשל הידוק החיפושים על ידי הנאצים, היא הסתתרה בבונקר. באחת הפעמים הגרמנים הפציצו את הבונקר על יושביו, אך בנס היא נותרה בחיים. חנה היתה נוהגת לצאת בלילות לחפש אוכל ומים. באחת הפעמים היא נתפסה והובלה ביחד עם עוד יהודים בקרונות בקר למיידנק. ליפמן מתאר את הנסיעה ברכבת למיידנק. "הנאצים הריצו את רכבות היהודים בזמן החשיכה כ"גנבים בלילה" כדי להסתיר המעשים האלה בפני האוכלוסייה האזרחית. למרות שהקרונות עמדו, הם היו סגורים בפנים בלי מזון ובלי מים, דחוסים, בלי יכולת לשבת ולשכב. הגרמנים חישבו את כמות האנשים כך שלא נוטר סנטימטר מקום חופשי. כולם דבוקים אחד לשני...". ליפמן מתאר את המסע הקשה ואת ההגעה למחנה, כאשר רבים לא עמדו בתנאים הקשים וכבר מתו בדרך. כשהגיעה הרכבת למיידנק כרבע מן האנשים היו כבר מתים, ורבים היו על סף מוות. הוא מתאר את הסלקציה בהגיעם למחנה אחרי שעתיים של צעידה ברגל כשהנאצים יורים בכל מי שלא היה מסוגל להמשיך ללכת. "עברו בתור לסלקציה. הסלקטור איש הס"ס עמד שם ומקל בידו. הוא היה מצווה ימינה או שמאלה, ימינה זה מקלחת, שמאלה זה תא הגזים, וכך השיירה עברה וברגע קט היה האדם נשפט לחיים ולמוות, הכל היה תלוי ברצונו של איש האס אס." חנה עברה את הסלקציה בשלום ונלקחה לעבודה במחנה. כאן מתאר ליפמן את העבודות הקשות בהן עבדו הנשים במטרה למוטט אותן פיסית.
אחד הקטעים הקשים במחברת הוא העמוד בו מתאר ליפמן את התגובה של הפולנים לסבלם של היהודים. בשעה שגורשה חנה למיידנק ביחד עם קבוצת יהודים גדולה הפולנים לגלגו ליהודים נוכח סבלם. וליפמן לא סלח להם על כך: "מה עשינו להם רע?... יהודים שרתו בצבא הפולני, למרות האפליה ולא פעם בהיסטוריה הפולנית חרפו נפשם עבור "המולדת" הפולנית, למדו בבתי הספר הפולנים... כל זה לא עזר ברגע הגורלי, הפולנים הראו לנו מה מסתתר בעומק ליבם, האנטישמיות בפולין היתה כל כך מושרשת, שאפילו ילד קטן שבקושי דיבר ידע לקלל ולשנוא יהודים, וזה עבר מדור לדור... הם הפולנים השכנים שלנו היו הראשונים שפרצו לבתים יהודים אחרי גירושם למחנות המוות, ושדדו, גנבו והשחיתו רכוש של היהודים... שכנים שגרו באותו בית לפעמים באותה כניסה מסרו ילדים ל"גסטפו" תמורת קילוגרם סוכר... לא יאומן איך הפולנים התנהגו כלפי שכניהם היהודים... אני בעצמי עברתי מקרה שחבר מכיתתי כמעט הרג אותי בתת מקלע אחרי שזיהה אותי, ורק בנס נשארתי בחיים!... לא בחינם בחרו הנאצים את אדמת פולין למטרה לביצוע את הפאשיזם נגד העם היהודי. הם מצאו אצל הפולנים שותפים מלאים, ובמקרים רבים עברו את יכולת הביצוע הסדיסטי של הנאצים... לא נסלח לפולנים לעולם על התנהגותם כלפי שכניהם היהודים, לא נסלח לשכנים של אשתי חנה הגרים בפרגה עיר הולדתה של חנה שתפסו את ביתם... וכלי הבית והשתמשו בהם כאילו שזה רכושם הם!"
בבירקנאו שם עבדה חנה בבית חרושת ליצור כדורים פורחים נגד מטוסים, ברעב מתמיד כשבאויר חומרים כימיים שהשפיעו קשות על בריאותן של הנשים העובדות. "חנה היתה בין הבנות הבודדות שהצליחו לשרוד מן העבודות האלה", הוא כותב, תודות לעזרתו של מנהל העבודה הגרמני שלא היתה לו משפחה משל עצמו והוא דאג לספק לה אוכל ולסייע לה. ליפמן כותב כי למרות העינויים הקשים שעברה במחנה (באחד העמודים הוא מתאר התעללות קשה שעברה חנה במחנה באמבט מים ומציין שאסירות אחרות לא עמדו בהתעללות הקשה הזו ומצאו את מותן), שאסירות אחרות מצאו את מותן כתוצאה מהם, חנה היתה עשויה מחומר מיוחד - היא היתה בת של חסיד אומן - "חסידי אומן היו אנשים מלאי שמחת חיים ואמונה... האמונה באלוקים וברבם רבי נחמן שהיה קבור באומן ברוסיה הרחוקה נתנה להם כח ותקווה שסוף לסבל של העם היהודי יבוא במהרה... לכן הקדישו כל רגע פנוי לשירה, ריקודים, וצחוק... חנה ירשה את התכונה של שמחה ועליזות מאביה..." .
משה ליפמן נולד בשנת 1922 בעיר קונין שבפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר, והחל לנדוד בין עיירות מזרח אירופה. בעת שהחלה המלחמה, שהה ביחד עם קבוצת יתומים בערי פיוטרקוב. הקבוצה עלתה על הרכבת לכיוון ורשה, אך הגרמנים הפציצו את הקרונות האחוריים, והניצולים מהקרונות הקדמיים נאלצו ללכת לורשה ברגל. בחודש מאי 1943 נתפס על ידי הנאצים, ונשלח למחנה ההשמדה מיידנק, שם שהה במשך כחודש וחצי. לאחר מכן נשלח לבירקנאו. לקראת סוף המלחמה כשהבינו הנאצים שסופם קרב הם שלחו את אסירי המחנה באכזריות לכיוון מרכז גרמניה, אך בדרך שוחררו על ידי פרטיזנים. בשנת 1946 עלה לארץ ישראל ונלחם במלחמת השחרור.
27 עמודים כתובים. מתוכם עמודים 1-5 בדפים נפרדים, והיתר במחברת פנקס גדול 32 ס"מ.
