דרוש שדרשתי בס"ד בהספד של ח' יהודה יום ז"ך חשוון תרנ"ד [1894]. ששה עמודים (שלשה דפים) בכתב ידו של מרן הבן איש חי - ביאור עומק דברי הגמ' בסנהדרין במהות ההספד אם הוא לכבודם של החיים ['יקרא דחיי'] או לכבודם של הנפטרים ['יקרא דשכבי'], ובאור סוד ייחוס ישראל.
הבן איש חי מבאר: במחלוקת הגמרא בסנהדרין אם ההספד הינו יקרא דחיי או יקרא דשכבי מסיקה הגמרא כי הינו לכבודם של הנפטרים. בראשונים כתבו שהגם שכך הסיקה הגמרא מכל מקום ההספד יש בו גם 'יקרא דחיי'. ושואל מרן, והלא ההספד הוא לומר שבחים על הנפטר, ומה 'כבודם של החיים' יש בו? ומבאר שההספד שעושים על הנפטר הוא מצד הנפטר עצמו, ומצד החיסור שניתחסרו כלל ישראל באיבודו. ממילא עולה שכל עדת ישראל הם אחים, וניכרת קדושת ייחוס ישראל, ואין לך יקרא דחיי גדול מזה. ומוסיף לבאר על פי הדברים את הגמ' בברכות 'כמה מכוער אדם זה' והשיבו 'לך לאומן שעשאני' ועובר בזה על לועג לרש חרף עושהו, נמצא שהלועג לגוף הינו מחרף לקב"ה, וההפך כאשר מספידים את הנפטר ומשבחים את הגוף נעשה בזה כבוד וגדולה לאומן שעשהו וזוהי בחינת 'יקרא דשכבי' שיש בה גם כבוד של מעלה. ומוסיף לבאר הטעם דבעי י"ב אלף כדי צרכו שהוא כנגד י"ב שבטי ישראל להורות שבהספד מתברר סוד אחדות ישראל ואחותם וקירבתם שמשבחים זה את זה, ואין לך יקר לישראל יותר מזה וזהו 'יקרא דחיי'.
רבי יוסף חיים מבגדד בעל ה'בן איש חי' [תקצ"ג-תרס"ט 1833-1909], גדול חכמי עירו וארצו, תלמידו של רבינו עבדאללה סומך. מנערותו נודע בגאונותו וצדקתו. כל רבני ודייני בגדד נכנעו למוצא שפתיו, מנהיגה הבלתי מעורער של יהדות בבל כולה. 'חד בדרא' בנגלה ובנסתר וגדלותו נתפרסמה בכל רחבי תבל. בשנת תרכ"ט בנסיעתו לארץ ישראל נתגלה אליו מלאך מן השמים וגילהו כי נשמתו שרשה בנשמת בניהו בן יהוידע ועל שם כך קרא שמות לרבים מחיבוריו: 'בין איש חי', 'בן איש חיל', 'רב פעלים', 'בן יהוידע' ועוד.
6 עמ' (שלשה דפים כתובים משני צידיהם). באחד הדפים שוליים חתוכים עם פגיעות טקסט קלות ביותר. מצב טוב.
