Esther Lurie - A Living Witness - Kovno Ghetto Scenes & Types הוצאת דביר, תל אביב, 1958. פורטפוליו ובו 24 לוחות עם 30 רישומים וציורים בצבעי מים, המתעדים סצנות מגטו קובנה, או דיוקנאות יהודי הגטו, אשר לוריא היתה עדה להם וציירה בזמן שהותה בגטו (ביניהן סצינת האקציה של שנת 1943 בגטו. ראה להלן). שבעה מהלוחות בצבע. על שער חוברת הטקסטים חתימת ידה של לוריא. אנגלית.
אסתר לוריא - ציירת עטורת פרסים ומעצבת במה ותפאורה. בשנת 1939 נסעה לקובנה לבקר את אחותה ועקב הכיבוש הגרמני ביוני 1941 נאלצה להישאר בגטו קובנה ולאחר מכן במחנות. בהיותה בגטו, שהתה לוריא בבתי מלאכה שונים. בבית המלאכה לקדרות, ציירה בהסכמתו של המנהל הגרמני, שם בקשה מהקדרים היהודיים שיכינו לה כמה כדים גדולים בהם תוכל לגנוז את ציוריה. היא הטמינה את ציוריה בתוך הכדים ומסרה אותם זמנית לידי היודנראט. ביום האקציה ב-26 באוקטובר 1943, בה גורשו שלושת אלפים יהודים מהגטו למחנות עבודה באסטוניה החליטה להסתיר את הכדים באדמה במחסן קטן סמוך לבית אחותה. המחסן עמד ליד קיר בטון, שהבטיח את שימורם גם אם יעלו הבתים באש. לוריא כתבה מצדו של כל רישום כמה מילים מסבירות, תאריך בו נוצר ואף הוסיפה מכתב למי שימצא כדים אלה. בסך הכול היו אלה כמאתיים רישומים ואקוורלים בגודל 25x 35 ס"מ.
עם חיסול גטו קובנה גורשה למחנה שטוטהוף, שם הופרדה מאחותה. אחותה ואחיינה הקטן נשלחו לאושוויץ. במחנה כמעט לא יכלה לצייר. אמנות שימשה לה כסחר חליפין, תמורת מזון כפי שהיה הדבר במחנות אחרים במהלך התקופה. לימים כתבה לוריא : "הצלחתי להשיג עפרון ופיסות נייר קטנות מאחת הכתבניות שבמחנה הריכוז. התחלתי לצייר טיפוסים מבין הנשים. בחורות, שלהן "ידידים" מבין האסירים והיו מקבלות מתנות-מזון, בקשוני שאצייר אותן. התשלום היה פרוסת לחם. רשמתי גם דמויות נשים לבושות "פיג'מות". הן צוירו בעפרון דק על נייר גרוע, שקבלתי מבחורה שעבדה ברישום אסירים, את הציורים הסתרתי בבגדי במשך חמשת החודשים שהיינו במחנה העבודה." [אסתר לוריא, רישומים: נשים במחנה עבודה, י.ל פרץ, תל אביב, 1962, עמ' 21].
ציוריה הנם עדות בלתי אמצעית למעשי הנאצים ולסצינות נדירות במלחמת העולם השנייה. כך למשל באוגדן שלפנינו מופיע לוח בו ציירה לוריא את הגשר שקישר בין הגטו הקטן לגטו הגדול בקובנה. מאות אנשים עברו בגשר זה מדי יום. הגשר היווה עבור יושבי הגטו סמל של קלון ואימה. כשראתה את הגשר לראשונה מיד רצתה לציירו וחיפשה דרכים שיאפשרו לה זאת. לוריא הצליחה להכנס לבתי זרים אשר הסכימו לה לשבת ולצייר מבעד חלון ביתם. היא ישבה במרחק מה מהחלון כדי שלא יבחינו בה מבחוץ. את הגשר ציירה פעמיים, משני עברי הרחוב. ב-17 בספטמבר 1941 התקיימה אקציה בגטו הקטן. בית החולים הועלה באש יחד עם כל החולים והצוות הרפואי שבו. הגטו הקטן נותק משטח הגטו והמקום נשאר מגודר וריק מאדם.
לאחר מספר ימים הגשר סולק והורד כאילו לא היה. והציור נשאר העדות החיה והבלעדית לקיומו (ראה לוחות מס' 6-7 באוגדן שלפנינו).
ביולי 1945 שבה לארץ ישראל והתקבלה בהתרגשות רבה. סיפוריה התפרסמו בעיתונות וציוריה הוצגו בתערוכות רבות.
כתמים קלים. מצב טוב.
