Mauthausen, città ermetica - "מאוטהאוזן, העיר ההרמטית" - תיעוד זוועות מחנה מאוטהאוזן מפי האסיר האיטלקי Aldo Bizzarri אשר שהה בו שנים עשר חודשים, הוצאת O.E.T., Edizioni Polilibraria. רומא, 1946 - מהדורה ראשונה. איטלקית. נדיר.
"במאוטהאוזן הכל אסור" - זיכרונות אסיר אשר שהה במחנה מאוטהוזן שנים עשר חודשים. אלדו ביזארי [1907-1953] סופר ותסריטאי איטלקי, נעצר על ידי הגסטפו באשמת פעילות עוינת למשטר הנאצי ונלקח למאוטהאוזן באביב 1944. הוא עבד במשך חודשים ארוכים במחנה כסבל מול צריף מס' 20 אליו נלקחו האסירים שהיו מיועדים להוצאה להורג מיד בהגיעם למחנה, כשמדי יום הוא עד למראות הנוראים של אסירים שנכנסים לצריף מבלי לדעת מה מחכה להם, עוברים עינויים ומוצאים להורג. בספר הוא מתאר סצינות נוראות של אסירים שהבחין בהם, האופן בו הגיעו לצריף 20 - קבוצות שלימות שהובאו למחנה מצ'כיה, מאיטליה, מאוסטריה, וממקומות נוספים, ודרכי ה"טיפול" השונות של האס אס באותם אסירים בצריף. הוא היה עד לעינויים שביצע המפקד שולץ מטרים ספורים ממקום עבודתו כמעט מדי יום, והוא מעיד שאת הצרחות הנוראות של הקורבנות הוא עדין שומע חודשים אחרי המלחמה. לפי הערכתו של אלדו למעלה ממאה אלף איש נרצחו בצריף זה מיד בהגיעם עוד לפני שנרשמו בפנקסי המחנה. עוד הוא מתאר את הרעב, את תנאי האסירים הנוראים, ההיררכיה בין מפקדי האס אס של המחנה, עינויים ו"משימות" שנתבקשו אסירים לבצע כשמפקדי האס אס מעירים אותם באמצע שנת הלילה ופוקדים עליהם פקודות איומות, היחס הנורא לחולים במחנה, מראות בלתי נתפסים של גופות אסירים שזה עתה נרצחו מפוזרות במחנה, החלוקה לתפקידים בעבודות הכפייה - והנורא מכל העינויים שעברו האסירים במחצבת המחנה הידועה לשמצה (פרק שלם מוקדש למחצבה ולשיטות העינויים והמוות בה, כיצד התעללו הנאצים באסירים חסרי האונים). אלדו מתאר בפרקים ארוכים את איסנפור העינויים השונים שעברו האסירים במחנה - עונשים על "עבירות" קלות ביותר, כשהוא מפרט בדיוק מה היו העונשים וכיצד הנאצים ביצעו אותם. פרקים אלו קשים מאד לקריאה, אך החשיבות ההיסטורית שלהם היא חשובה לאין שיעור שכן הקורא נחשף כאן מכלי ראשון לפשעים הנוראים ביותר שבוצעו על ידי בני אנוש משחר ההיסטוריה. בפרקים האחרונים מתעד אלדו את האנדרלמוסיה במחנה לקראת שחרורו כאשר הנאצים החלו לפנות אסירים מהמחנה לאושוויץ, ומשלוחים גדולים של נשים החלו להגיע למאוטהאוזן, ובוצעו הוצאות להורג מהירות. אלדו מתעד את התופעה הנוראה שלאחר שחרור המחנה בידי כוחות הברית היו אסירים שעדין נפלו ומתו כתוצאה מהירידה הדרסטית במשקלם, ומתוצאות העינויים שעוד קדמו לשחרור. את התיעוד סיים לכתוב בספטמבר 1945 ובפרק האחרון הוא מסביר את החובה שראה לעצמו כאסיר שחווה הכל לפרסם את הדברים עבור הדורות הבאים, וכקריאה לבוא חשבון עם פושעי המלחמה הנאצים. בשנה שלאחר מכן הוציא אלדו את הספר "אסור לחיות" בו הוא מרחיב ומפרט אודות אירועי מאסרו. בשנותיו האחרונות עסק בקולנוע ואף כתב כמה תסריטים. נפטר במאי 1953 בגיל 45.
117 [1] עמ'. מצב טוב מאד.
