Dachau: dimenticare sarebbe una colpa - 'דכאו, לשכוח יהיה חטא', עדות נדירה ומוקדמת מאת האסיר האיטלקי (!) Ettore Siegrist ממחנה המוות דכאו אשר שהה בו במשך שבעה עשר חודשים. הוצאת Stabilimenti grafici Federico Reale, גנואה, 1945 - מהדורה ראשונה. איטלקית.
לאחר שפנה המחבר לכל המו"לים האיטלקים בבקשה להדפיס את מחברת כתב היד שכתב בזמן המלחמה, המוציא לאור פדריקו ריאל היה המו"ל היחיד אשר הסכים להדפיס את הספר ולפרסמו. המו"לים האיטלקים כולם ללא יוצא מן הכלל סירבו לפרסם את עדותו המחרידה מיד בתום המלחמה, מבלי שהועילו לבחון אפילו את כתב היד ולבדוק את התוכן, בשל דעות פרו פאשיסטיות שעדין רווחו באיטליה, רק משום שידעו שהכותב הינו אסיר לשעבר בדכאו החושף את זוועות המחנה בלי צנזורה כלל. נדיר ביותר -עותק אחד בלבד מופיע בקטלוג הספריות העולמי world cat בספריה בצרפת.
אטור המחבר, נתפס בביתו ע"י חיילים נאצים ב 15 בינואר 1944 ונלקח לחקירה באשמת פעילות אנטי נאצית. בביתו היו מאות מסמכים שבקלות יכלו להסגיר את פעילותו המחתרתית, אך בשל העובדה כי ניצב במהירות עם ידיים מורמות בדלת ביתו והתלווה אליהם כשהוא משאיר את אשתו ואת ילדיו מאחור, הנאצים לא ערכו חיפוש בביתו, ובכך ניצול מגזר דין מוות מיידי. לאחר חקירה אלימה בה הוכה עד לשבר עצמותיו הוא הבין על פי שאלות הנאצים שאין להם ממש חומר המפליל אותו. לאחר מסע בן כמה ימים ביחד עם עוד כמה מלוחמי ההתנגדות בתנאים קשים ותחת הכאות רצופות, הוא הובא למחנה דכאו. שם נלקחו ממנו כל המסמכים האישיים וחפציו, ניתנו לו מדי אסיר, ומספר אסיר קועקע על ידו: 61943, הכל במטרה לטשטש אצלו מהיום הראשון במחנה את זהותו העצמית. בדכאו הוא הוכנס לצריף מס' 25 ביחד עם עוד כ 480 אסירים - אל תוך חלל שיכול היה להכיל בקושי 200 איש. במחנה הוא וחבריו עבדו בייצור חלקי מטוסים לחיל האויר הגרמני בשטח הסמוך לו. אטור מגולל לפרטים את סיפורו במשך 17 חודשים שהיה כלוא בדכאו בתנאים בלתי נתפסים - הרעב, ההכאות, הסבל, עשרות מקרי המוות שהיה עד להם מדי יום, הקור המקפיא כשלגופו בגדי אסיר דקים, המחלות שהשתוללו במחנה, המסדרים היומיומיים המאיימים, והגזרות האיומות - כשאסיר נתפס ללא כובע הוא נורה במקום, אם אסיר לא נוכח במסדר בזמן, הוצאו להורג אחרים במקומו. הכותב מתאר את חבריו האסירים שהפכו לשלדי אדם עד שכמעט לא ניתן היה לזהותם כפי שהוא מנסח זאת: "את חבריי אשר הגיעו ממקומות עבודה בשטחים אחרים של המחנה, לאחר כמה חודשים כבר לא יכולתי לזהות כלל..." , ההשפלות כשאסירים הוכרחו להכות אחד את השני, או לרכב אחד על גבו של השני, ועוד תיאורים קשים החושפים את אכזריות הנאצים שקשה לפרט כאן.
אטור כותב כי מהיום שהחלו להבחין במטוסים אמריקאים הנראים בשמי האופק האסירים שעוד נותרו בחיים קיבלו כוחות חדשים, משום שהבינו שיום השחרור קרב. במקביל הם שמעו דיווחים על כך שגרמניה אבדה את הצבאות שהיו פרוסים במערב, ואף הגיעו שמועות על שחרורה של צרפת. באותם חודשים הוא מציין, גברו הרציחות שביצעו הנאצים ביהודים, והיו גם רבים שמתו מתת תזונה משום שהנאצים הפחיתו עוד את המנות שניתנו לאסירים. עד אותו הזמן ההוצאות להורג היו מתבצעות ביריה בקרחת היער שליד הקרימטוריום, אך מאותה העת החלו הנאצים בהוצאות להורג בתליה כאשר יתר האסירים הוכרחו לצפות בנידונים למוות על מנת להטיל בהם אימה. העונשים היו בעיקר על ניסיונות חבלה שביצעו האסירים. באותו הזמן הוא פגש במחנה יהודי יליד רומא שהגיע בשלב מסוים לורשה וסיפר לו על מה שעוללו הגרמנים ליהודי ורשה, היהודי אמר לו שאינספור פעמים הוא חשב להשליך עצמו על גדר התיל המחושמלת, משום שעבורו ועבור מרבית אסירי המחנה המוות נחשב היה לשחרור, אלא שהוא לא עושה זאת משום שדאג לבנו שציפה לפגוש בתום המלחמה.
הפרק האחרון הנושא את הכותרת: "המשטר הנאצי מת" מתאר את השבועות האחרונים במחנה. בבוקר אחד כששבו למחנה מהעבודה הבחינו האסירים בבערה העולה מכמה מקומות במחנה, עד מהרה הבינו שהנאצים שרפו את כל המסמכים כדי להשמיד ראיות ושמחו על כך שהשחרור כנראה קרב. במקביל, ההתקפות האוויריות של האמריקאים והאנגלים הלכו וגברו, ורבים מהמפקדים הנאצים פשוט ברחו ונעלמו. הוא מתאר כיצד ביום שלמחרת בהגיעם למקום העבודה אותו קאפו שמדי יום נתן להם פקודות פשוט לא הופיע. האסירים ישבו מבלי לעשות דבר, לא מאמינים לסיטואציה שבה הם נמצאים, איפה המפקד?. לאחר כמה שעות הם הבחינו במשאיות של הצלב האדום מתקרבות למחנה, והבינו שהסוף המיוחל הגיע. ב 24 באפריל הם הבחינו במשאיות עמוסות בלחם ליד המחנה. וכאן מספר הוא סיפור מדהים על האופן בו נהגו הנאצים כשכבר הבינו שהסוף קרב: קבוצה של יהודים הובאה יום קודם לכן למחנה על ידי הנאצים בבגדים רגילים ובגוף בריא יחסית, על מנת להציג מצג שוא לאנשי הצלב האדום, כאילו כל הסיפורים הקשים על הרעבה וכו' שעשו הנאצים ליהודים לא נכונים. חלק ממפקדי המחנה שהסתתרו לבשו את בגדי האסירים עצמם כדי להסוות את עובדת היותם גרמנים, הוא ראה כיצד המפקדים שהתעללו בו ובחבריו במשך כמה חודשים מסתתרים עכשיו מאימת כוחות הברית, האסירים בתגובה הצביעו עליהם וכיוונו את אנשי כוחות הברית לתפוס אותם.
לאחר ההשתלטות של האמריקאים על המחנה חל שיפור מיידי במזון, בוצע חיטוי מלא של המחנה, הצריפים פונו, והבלוקים פוזרו לבתי חולים חיצוניים. "רק מי שנכלא הרבה זמן בשבי יכול להבין את השמחה העצומה בשובנו לביתנו... בבית מצאנו את עצמנו מתמודדים עם הבעיות הנוראיות של התקופה של אחרי המלחמה... כלכלה הרוסה, הריסות וחורבות מכל סוג וצורה, מוסרית וחומרית...".
בעמודים האחרונים מתאר אטור את הסבל והעינויים שעברו הוא וחבריו האסירים במשפטי "נזכור", כאשר כל זיכרון מוקדש לעוול אחר: "נזכור כי כשהיינו עייפים, מותשים ותשושים, וחיפשנו קצת הקלה... הוכנו ללא רחם..., נזכור שבטמפרטורות קרות מאד, בשיטפונות עזים או סופות שלגים נאלצנו לעמוד בראש חשוף... נזכור כי נאסר עלינו להתכתב עם משפחותינו... נזכור את הרעב הנורא שייסר אותנו, כירסם אותנו, עינה אותנו, ותחת מאמץ של שתים עשרה ושלוש עשרה שעות של עבודה אינטנסיבית שהפילה והרגה רבים מחברינו...".
בפתח הספר תצלום המחבר לפני מעצרו, ותצלום נוסף כחודש לאחר ששוחרר בידי האמריקאים - לאחר חודש שלם של תזונה בריאה עדין ניתן להבחין בגופו הרזה. וכן תצלומים קשים נוספים של אסירי המחנה בספר.
עדויות של אסירים איטלקים ממחנה דכאו הינן נדירות ביותר, שכן לא היו הרבה כאלה (בשנות המלחמה איטליה שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית, וכך גם האוכלוסייה האיטלקית). עותק אחד בלבד מופיע בקטלוג הספריות העולמי world cat. איננו מופיע בספריה הלאומית.
165 [3] עמ'. הפינה העליונה של הדפים הראשונים נחתכה ללא פגיעת טקסט. בחלק מהדפים כתמים. מצב בינוני - טוב.
