MATRICULE 10.122 buchenwald-dora מאת A. Rossignot - מגורש מס' 10.122, עדותו של פעיל מחתרת צרפתי, על שהותו במחנות בוכנוואלד ובלזן בתקופה של כשנתיים! הקדמה מאת ד"ר רוג'ר בירד נשיא מחלקת ה A.D.I.F. של נסיכות מונקו. הוצאת L'A.D.I.F. des Alpes-Maritimes et de la, נסיכות מונקו, יולי, 1958 - מהדורה ראשונה - מהדורה מוגבלת בת 1000 עותקים בלבד, עותק עם הקדשת המחבר. צרפתית.
המחבר נתפס בפריז במרץ 1943 באשמת חברות בארגון המחתרת אשר פעל באזור נהר Marne. לאחר ארבעה חודשים בכלא ובנתק מוחלט מבני משפחתו, באחד מ"הליכות" האסירים בחצר הוא הבחין שאשתו כלואה באותו המתחם כשזיהה את פניה מתבוננת החוצה מאחד החלונות. לאחר ששה חודשים בהם הוחזק בכלא הגסטפו תחת חקירות חוזרות ונשנות בניסיון להוציא ממנו מידע אודות יתר החברים בארגון המחתרת, הוא נלקח לבוכנוואלד. כבר ביום הראשון בהגיעו למחנה הוא עבר עינויים קשים ללא כל סיבה. במחנה הוא נלקח למגורים בבלוק 31 עם מיטות העץ בעלות השלש קומות ומזרון קש בצפיפות נוראה. בחודשים הראשונים הוא הועסק בעבודות כפייה של בניית אגף נוסף לשם הרחבת המחנה, כשמידי יום הוא עד לאסיפת הגופות של אסירים שמתו מרעב בכל שטח המחנה, ולהתעללויות קשות שעברו הוא וחבריו אותן הוא מפרט בספר. הוא היה עד לעינויים שעברו אסירים שניסו לברוח, ולהוצאות להורג פומביות שהתרחשו במחנה כמעט מידי יום. כמו"כ הוא היה עד לניסויים שביצעו הנאצים בגופם של האסירים בבלוק 46, את הצעקות של המעונים שמעו האסירים בכל שטח המחנה. בבכונוואלד הוא ראה בעצמו את אותם מיצגים מזעזעים שיצרו הנאצים מגופות של אסירים - אותם מיצגים שהוצגו במשפטי נירנברג "ראיתי אותם במחנה עוד לפני שהוצגו במשפטים" הוא כותב. הוא מוסיף ומתאר את העינויים המחרידים שעברו אסירים שעבדו במחצבה, ואת ההוצאות להורג היומיומיות שהתרחשו בה ללא כל סיבה.
באמצע פברואר 1944 כשכבר היה בעצמו במצב של אפיסת כוחות הוא הועבר לעבודה במפעלי חברת החשמל סימנס תחת פיקודם של אזרחים גרמנים שלא נמנו על האס אס הנאצי. התנאים שם היו טובים יותר, גופו התחזק וכך למעשה ניצלו חייו. במקום עבודתו גם היה רדיו, כך שהוא יכול היה להיות מעודכן בהתקדמות כוחות הברית, ולהבין שסוף המלחמה קרב. לקראת סוף המלחמה הנאצים העבירו אותו לדורה ביחד עם אסירים נוספים על גבי קרונות בקר בנסיעה של 70 ק"מ שארכה 36 שעות בשל העצירות הרבות בדרך. בדורה שוב נלקח לעבודה והפעם במפעל תת קרקעי. גם שם הוא היה עד להוצאה להורג המונית בתלייה של 120 אסירים ביום אחד. עם התקרבות כוחות הברית חילקו הגרמנים את האסירים לשתי קבוצות, הקומנדו בו עבד אשר מנה 165 אסירים הועלו על רכבת שנסעה לבלזן. בדרכה הפציצו האנגלים פעמיים את מסילות הברזל עליהם נסעה, והאסירים הורדו ממנה והחלו לצעוד ברגל בהוראת המפקדים. רוזינגוט מספר שכל הדרך הם שמעו צעקות של אנשים הקוראים להם: "החזיקו מעמד! האנגלים נמצאים במרחק של ארבעים קילומטרים! עוד שלשה ימים זה יגמר!". אפילו באותם רגעים, כאשר ידעו האסירים כי הסוף קרב, היו כמה שלא עמד להם הכח, ומשלא הצליחו להתקדם רגלית נורו בידי המפקדים הנאצים. הקבוצה הגיעה לבלזן ב 14 באפריל כאשר מרבית הנאצים כבר עזבו אותו, והמחנה הוכרז כאזור ניטרלי. יום למחרת הם פגשו בכוחות הברית, והמחנה שוחרר רשמית. באותם רגעים, הוא כותב, המחשבה היחידה היתה לא על אוכל, לא על מנוחה, ואף לא על עצם העובדה כי לאחר כל שנות הסבל הם השתחררו. המחשבה היחידה היתה על מציאת הקרובים: "למצוא את משפחותינו שכל כך דאגו לגורלנו". שמונה ימים לאחר השחרור הגיעו אמבולנסים שהסיעו אותם לבתי חולים בבריסל, כאשר כל הדרך אחיות הצלב האדום הבלגי חילקו להם ממתקים, ודגלי צרפת. בהגיעו לבית החולים היתה זו הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שהוא ראה מיטה נורמלית מוצעת עם סדין: "רגילים לחיות באוירה של שנאה וברבריות, מוכים ומתעללים ללא הרף, נדהמנו לקבל חיוכים, לקבל יחס של אהדה ולפגוש בכל כך הרבה אדיבות". את ספרו הוא מסיים במשאלה לשמור על זכרם של הקדושים, ולהשקיע את האנרגיה בהבראתה של צרפת.
הספר מלווה בתצלומים קשים לצפייה. ביניהם: אסירים עובדים במחצבה ומכינים עצמם להצדיע לקצין האס אס המתקרב לעברם, הקרימטוריום - התצלום מתואר: "משרפת המחנה שבה נשרפו גופות המגורשים, לאחר מכן מערבבים את האפר עם צואה להכנת דשן", עובדות כפייה בבלזן, גופות הנספים בבוכנוואלד, אזרחים מוציאים גופות מהמשאית בבלזן להביאן לקבורה בקבר אחים, אסירים מוציאים גופה בקרימטוריום, ועוד.
נדיר. שתי רשומות בלבד בקטלוג הספריות העולמי world cat.
62 עמ'. 21 ס"מ. מצב טוב מאד.
