Frauen-Konzentrationslager Ravensbrück - מחנה הנשים ראוונסבריק, הוצאת STERN וינה 1945 - מהדורה ראשונה. גרמנית. עדות משותפת ומחרידה על זוועות מחנה הנשים ראוונסבריק אשר נכתבה על ידי אחד עשר נשים אוסטריות שהיו בעצמן אסירות במחנה, ביניהן: אנה הנד, מריה ברנר, ואנה שפזיק - כולן מופיעות בשמותן בפתח החוברת לצד מספר האסיר של כל אחת מהן. פרסום מוקדם ביותר שיצא זמן קצר לאחר שחרור המחנה, ובו תיאורים קשים ביותר ומפורטים, אודות הזוועות שביצעו הנאצים במחנה, ומאידך עוז רוחן של הנשים שהצליחו לשרוד את התופת.
האסירות פותחות את עדותן בהסבר קצר על מהו ראוונסבריק ומיקומו, ופונות לקורא שבאותם ימים כנראה לא שמע על המחנה: "האם ידעת שבצפון גרמניה כ 80 ק"מ צפונית לברלין היה מחנה הנשים הגדול ביותר ראוונסבריק... הוא היה חבוי בשקע של אגם והוסווה כל כך טוב שעובר אורח בקושי היה מנחש שיש שם מחנה ריכוז. הוא נבנה בצורה כזאת שקול הצרחות של המעונים לא הגיע לעולם החיצון. מסביב למחנה היתה חומה גבוהה מוקפת בחוט חשמלי במתח גבוה, נגיעה בו תגרום למוות מיידי".
הן מתארות את פסיפס הנשים שהגיעו למחנה. "היו אלה נשים כמוני וכמוך" הן כותבות, הפשע היחיד שלהן ושל ילדיהם היה שהם היו יהודים או צוענים. למחנה הגיעו נשים מרוסיה, מפולין, מצ'כיה, מצרפת, מהולנד, מבלגיה, מאוסטריה, וממקומות נוספים. "נשים שבעליהן ובניהן נרצחו על ידי הגסטפו... והיו גם נשים רבות שהגיעו למחנה רק משום שהאנושות היתה חשובה להן יותר מהפחד מהנאצים. הן נתנו אוכל לשבויי מלחמה מורעבים או עזרו ליהודי בתוך הרדיפה הנוראה...". הנשים מתארות את דרכן המסוייטת אל המחנה כשהובלו על ידי הנאצים בצפיפות נוראה, כשכל כמה ק"מ הן מוכנסות לכלא אחר, את הנתק הקשה מבעליהן, המכות הקשות והתקפות הכלבים שחטפו בהגיען למחנה, הסרת בגדיהן וכל רכושן, גילוח שיער ראשן, בדיקות הגוף המשפילות על ידי "רופאי" האס אס, ההכאות הקשות ללא שום סיבה, סטירות הלחי שחטפו על שהעיזו לדבר שלא ברשות, הצפיפות הנוראה במיטות הקש, התורים הארוכים והמשפילים לשירותים, הבגדים שהעלו סירחון מבלי שניתן היה לכבסם, הקרעים בבגדים שלא ניתן היה להחליף בקור המקפיא, מסדרי הבוקר המשפילים שכללו עמידה בקור המקפיא במשך שעתיים בטמפרטורה של 28 מעלות מתחת לאפס, החודשים הספורים בהם האסירה היהודייה הפכה מבן אדם לשלד אדם, עבודות הכפייה המתישות במפעלי החימוש, המחלות שהשתוללו במחנה מבלי יכולת לטפל בחולות, ועוד. בחוברת מספרות הן על אסירות שעברו עינויים קשים במסגרת "ניסויים רפואיים" שביצעו הנאצים בגופן, ובילדיהן שקשה לפרטם כאן. עינויים שכללו השפלות ונזקי גוף שנעשו בידי שומרות המחנה, לא פחות מאשר בידי מפקדי האס אס הגברים. מרבית הנשים שנלקחו ל"מרפאה" לא חזרו משם.
האסירות לשעבר המשתתפות בעדות זו ניצלו בשארית כוחן. הן כותבות: "לא היינו מחזיקות מעמד עוד הרבה זמן. מספר מקרי המוות עלה מאד...היינו בתחילתה של מגיפת טיפוס שהתפשטה במהירות... מספיק עוד כמה שבועות וכמעט אף אחת מאתנו לא היתה רואה שוב את הבית... שחרור המחנה על ידי הצבא האדום היה הישועה שלנו בשעה האחרונה. אולם עד שעת הצלה זו דבר אחד החזיק אותנו לעבור את כל הזוועה - האמונה בעתיד טוב יותר, האמונה לראות שוב את מולדתנו. לכן לא ויתרנו על המאבק לחיים...", הן כותבות: "אף אחד לא יכול לקבל מושג אמיתי על המשמעות של השם "מחנה ריכוז" אם הוא לא היה שם בעצמו", ומביעות משאלה שסבל כזה שלא יתואר לא יחזור שוב.
מחנה ראוונסבריק (כמאה ק"מ מצפון לברלין) הינו מחנה הריכוז (שמאוחר יותר אף הפך למחנה השמדה) לנשים הגדול ביותר שפעל בגרמניה. בשיא פעילותו הכיל המחנה ביחד עם מחנות החוץ שלו, כ-46,100 אסירות. האסירות היהודיות במחנה הוכרחו לשאת טלאי צהוב. כחלק מהמגמה הכללית של שיעבוד אסירי המחנות לכלכלת המלחמה ולתעשיית הנשק במיוחד, הקימה חברת סימנס החל ביוני 1942 מתקני ייצור במחנה, שבהם הועבדו אסירות המחנה. תנאי החיים במחנה היו קשים מנשוא. אלפי אסירות נורו למוות, נחנקו, הומתו בגז, נקברו חיים או הועבדו בפרך עד מוות. בראוונסבריק ביצעו הרופאים הגרמניים ניסויים אכזריים בנשות המחנה החל מאוגוסט 1942. המחנה גבה את חייהן של כ 40,000 קורבנות.
נדיר ביותר. איננו מופיע בקטלוג הספריות העולמי world cat.
30 עמ'. 21 ס"מ. מצב טוב מאד.
