TROIS BAGNES - שלושה פולנים. מאת פרופסור צ'ארלס ריצ'ט, ז'קלין ריצ'ט, ואוליבר ריצ'ט, הוצאת J. FERENCZI & FILS פריז, 1945 - מהדורה ראשונה. עדותם של שלושה אסירים ממחנות המוות. עותק עם הקדשת המחבר פרופ' צ'ארלס ריצ'ט: "לידידי הטובים שעמדו לצידי בזמנים הנוראים. מעומק ליבי". צרפתית.
סיפורם של שלושה לוחמי התנגדות שנתפסו על ידי הגסטפו והובאו כל אחד למחנה אחר: בוכנוואלד, רוונסבורק, ודורה. מלווה בתצלומים קשים ממחנות המוות.
ד"ר צ'ארלס ריצ'ט יליד פריז (1882-1966) שימש כפרופסור בפקולטה לרפואה של פריז, מומחה לתזונה. גורש למחנה בוכנוואלד בינואר 1944 ושהה בו עד תום המלחמה ב 1945, ואף לאחריה הצטרף לצלב האדום לטיפול בניצולים. בשל היותו רופא במקצועו הנאצים השתמשו בקישוריו למטרותיהם במחנה. הוא היה חלק מ"ועדה" רפואית שקיבלה הוראות מהנאצים. ההוראות היו בד"כ מרומזות וכוונו ל"טיפולים" באסירים מסוימים. כאשר מטרת הנאצים היתה להרוג את האסיר קיבלה הועדה הוראה "להעלים" אותו. כאשר מטרתם היתה לגרום לו לנכות הוראה היתה "לטפל" וכדו'. ריצ'ט היה חייב למלא אחר הוראות הנאצים, אך מאידך בשל תפקידו הוא הצליח להציל כמה וכמה אסירים בתחבולות שונות. באחד הפרקים הוא מספר אל אירוע מאלף בו הציל אסיר ממוות בטוח: בחודש אפריל 1944 נידונו ארבעה אסירים למוות. אחד מהם הצליח להתחבא ולהגיע למחלקת השחפת של "בית החולים הקטן" במחנה בו שימש ריצ'ט כרופא תורן ביחד עם עוד שלושה רופאים. תוך דקות בודדות הארבעה מתכננים כיצד "להעלים" את הנידון למוות בטוח. הם מסכנים את חייהם למענו, ממלטים אותו בתא אחורי של משאית תרופות שעוזבת את המחנה בשעת לילה. בבוקר הם מציגים בפני המפקדים הנאצים אפר שאספו מהקרימטוריום בטענה שזהו אפרו של הנידון, וכי הוא כבר מת על שולחן הניתוחים יום קודם ונשרף בקרמטוריום. אותו אסיר הצליח להגיע לקווים הרוסים, ובכך ניצלו חייו.
ריצ'ט היה עד מקרוב להדרדרות הפיסית של האסירים במחנה, והוא מיטב לתאר אותה בעדותו. הוא מתאר כיצד סימנים מסוימים העידו על סופו הקרב של האסיר, בדרך כלל כתוצאה מרעב: עצמות הלחיים הגבוהות החלו לבלוט, אישוני העיניים נעשו גדולים, אם ראית הצטופפות היסטרית ליד צריף חלוקת המרק ידעת שסופם של חלק מהמצטופפים קרב, ועוד. בספרו הוא מתעד תופעות מחרידות שקרו במחנה והיו קשורות בתת תזונה - אסירים היו מתקוטטים זה עם זה על מנת האוכל היומית, כאשר כל אחד מחכה ל"טעות" של חוסר תשומת לב מצד חברו על מנת לחטוף לו את מנת הלחם. היו מקרים שאסירים התנהגו בצורה זו אף שידעו שהדבר עלול לעלות בחייהם. לאסירים במחנה, המוות היה המפלט המועדף. ריצ'ט מתאר אף כמה מקרים חמורים מאלה של אסירים שהרגו את חבריהם כדי לגנוב את פרוסת הלחם שלהם.
היו אסירים שבחודשים האחרונים דברו רק על השחרור מהמחנה, עד כדי כך שלאחר שנכנס הצלב האדום למחנה הם לא היו מסוגלים לקלוט שהם חופשיים, ושאלו שוב ושוב מתי יגיע יום השחרור. הוא מגדיר זאת כתופעה של "דיבור אוטומתי" ממנה סבלו אסירים גם לאחר השחרור.
אחד האירועים המחרידים עליהם הוא מספר: קבוצה של ילדים בני 14 זיהתה את אחד הקאפואים בבלוק כאדם שרצח את הוריהם של כמה מהם. הם הכו אותו למוות בחמת זעם - "קבוצת הילדים הזאת שבקושי עברה את הגיל בו משחקים ילדים בגולות הרגה את הקאפו בידיים בלבד". תוך ניסיון לאבחן תופעות אלה, ריצ'ט כותב שיכולת להבחין בקלות בין אסיר שהוכה על ידי חבריו האסירים בניסיון לחטוף ממנו אוכל או חפץ כלשהוא, לאסיר שהוכה על ידי הנאצים. מצבו של האחרון היה קשה באופן קיצוני משל הראשון. את ימי השחרור הוא מתאר בהתרגשות ובהרחבה. ריצ'ט עסק שעות ארוכות בריפוי ובסיוע לניצולים. בשנים שלאחר המלחמה פרסם עבודות חשובות על תופעות הלוואי הספציפיות מהן סבלו הניצולים, והדרכים לרפאות אותן.
בחלקו השני של הספר מובאות עדויותיהם של אוליבר ריצ'ט וז'קלין ריצ'ט אסירי מחנות רוונסבורק ודורה. השניים היו אסירים "רגילים" במחנות אלו, ולא עסקו במקצוע הרפואה. הם נתפסו כלוחמי התנגדות, ומפרטים בעדותם את ההתרחשות היומיומית הקשה במחנה עד רגעי השחרור. ז'קלין ריצ'ט מתארת לפרטים את סבלן של הנשים במחנה הנשים רוונסבירק, ועדותה נחשבת לאחת העדויות הראשונות שנלקחו ופורסמו מאסירה שעברה על בשרה את זוועות המחנה. אוליבר ריצ'ט הובל לדורה ושהה בו מספטמבר 1944 עד אפריל 1945. עדותו אף היא נחשבת לאחת העדויות הראשונות שנתפרסמו בכתב על זוועות דורה. אוליבר מספר לראשונה על הרעב, הקור, הצפיפות בבלוקים, המכות והרציחות, הבריונות, המחלות והלכלוך, מה שהוא מגדיר "הטירוף של גופנו ונשמותינו".
211 [2] עמ'. בלאי בחלקה התחתון והעליון של השדרה. מצב טוב.
