קטעי יומן שכתבה בלומה רוטלמן - מדריכה בתנועת השומר הצעיר, בת למשפחה חסידית, ומהחלוצות הראשונות שעלו לארץ ישראל מהעיירה מזריטש כחלק מ"תכנית ההכשרה" - בדפים מרגשים אלה מביעה רוטלמן לאחר עלותה ארצה את הרהוריה וגעגועיה לחיי העיירה במזריטש, מספרת סיפורים מאלפים על אביה חיים רויטלמן שהיה לעזר לכל בני העיירה ונספה בשואה, מתארת את הרוח הציונית שהפיכה חיים בליבם של בני הנוער בעיירה, מקוננת על כל משפחתה שנספתה בשואה, וכותבת דברים מאלפים על ההאחזות בארץ ועתיד העם היהודי. הרשימות מופיעות בדפים נפרדים אשר נכתבו בתאריכים שונים, ללא תאריך, ועל פי סדר הדברים הם נכתבו לאחר עלותה ארצה.
ביומנה מספרת בלומה על משפחתה שבמזריטש - על אביה חיים רויטלמן אשר כונה "חיים מזיריצור" אשר עבד כסוחר והיה לו חלק בבית חרושת לעורות, כיצד היו הפולנים באים שוב ושוב לגבות ממנו מיסים, ובזמנים קשים שלא יכול היה לשלם היו מחרימים לו את הסחורה. היא כותבת שאביה העסיק המון יהודים במפעלו ודאג לפרנסתם. בזמן מלחמת העולם הראשונה אביה החביא סחורות אצל לא יהודים, ובתום המלחמה הם גנבו לו את הסחורה, המעט שנשאר נשדד באחד הלילות וכך מצאה עצמה המשפחה תוך זמן קצר ללא כל. ולמרות כל זאת לא רפתה רוחו בשל אמונתו שהכל משמים והכל לטובה, ותוך זמן מה הצליח שוב לשקם עצמו כלכלית, ועוד היה סיפק בידו להלוות לנצרכי העיירה כסף לקראת חג הפסח. פליטים רבים פקדו את ביתם בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה: "אנשים ברחו מעיר אחת לשניה, מזיטומיר לנובוגרד וולינסק, ומוולינסק לקוריץ, ומקוריץ למיזריץ, בכל עיר בישראל היו פליטים - אנשים שאין להם איפה להניח את הראש... אצלנו הבית היה מלא."כתוצאה מהמצב הקשה הבינה כל המשפחה כי לא ניתן להמשיך כך בגולה. היא כותבת: "כלנו מאבא אמא ועד הנכד הקטן ביותר ידענו שככה לא נמשיך, שאין יסוד לקיומנו הלאומי וממילא גם לקיום משפחתנו על אדמת נכר... אנחנו כולנו מהבן הבכור איציק ועד הנכד שאז היה הקטן בנכדים יצחק-ל בנה של לאהלה עינינו לארץ ישראל אדמת מולדתינו...". לאחר שעלתה ארצה היא פגשה אישה שלא הכירה במיזריטש אשר סיפרה לה "הודות לאביך אני הצלחתי לגדל את יתומיי".
בכמה קטעים היא מתארת את הווי החיים בעיירה מזריטש לפני המלחמה - קבלת השבת והתפילות בבית הכנסת, ההתארגנות של חבורות חבורות בני הנוער במפגשים משותפים להכשרה לעלייה ארצה: "אני רואה את פניהם הלוהטים של הנערים והנערות, ההתלהבות, האמונה בדרכינו כי נכונה היא, אותה הנכונות ללכת בה ולהגשים את אמונתינו, כן היתה עירנו מזריץ לאומית, הציונות הכתה שורשים עמוקים בה...". בלומה כותבת עד כמה החינוך הציוני היה מושרש במזריטש שבכל פעם שהגיע שליח מארץ מארץ ישראל לעיירה לעשות למען הקרנות הציוניות, הוא מצא אכסניה נאמנה בגן ובבית הספר "סבבנו אותו והקשבנו קטן כגדול לכל מילה שיצאה מפיו..."
ולבסוף מתוארת הטרגדיה של משפחתה שנספתה בשואה: "האסון הגדול שפקד את משפחתינו בין כל משפחות ישראל - אבא מת בגיטו, אמי שהגיעה לשיבה טובה הלכה עם 4 בנים ו 2 בנות 12 נכדים עם אלפי אנשי מזריץ לשדות נבירקוו למצוא שם את המוות ואני ואחי יעקב-ל מה אומללים ומה חזקים בנושאינו בקרבנו את הצער ללא גבול, את הכאב שאין לשאתו, את הגעגועים לכל הטוב והיקר שהיו לנו ושאינם עוד, ולא נוכל להשיב את מה שקרה.", וכן היא מקוננת על כך שכמעט כל חניכיה עמדו מוכנים לעלייה לארץ ישראל, אך רק חלק קטן מהם זכו לעלות "הרבה נפלו לידים המרצחות של ההיטלרים והאוקראינים, ובעוד תקותם בלבם ועיניהם רואות את הגבול הנכסף עונו ונהרגו...".
בין היתר מופיעים מכתבים שכתבה בארץ ישראל לאחר עלותה על חיזוק החינוך להגשמה חלוצית, ביניהם מכתב ל"אליעזר" על חיזוק החינוך לציונות ולהגשמה בארץ ישראל "אני רואה את המדינה כנכס שהשאירו לנו משפחותינו, ועלינו לשמור על הנכס הזה...".
תצלומים של בלומה עצמה, וכן של חבריה עם הקדשות שכתבו לה בעלותה לארץ ישראל בשנת תרפ"ז, ראה פריט קודם.
[17] דפים כתובים. מצב טוב.
