WARSAW GHETTO a diary by MARY BERG - גטו ורשה, יומן מאת מרי ברג, בעריכת S.L. Shneiderman (שמואל לייב שיינדרמן), הוצאת L.B. Fischer Publishing Company, ניו-יורק 1945 - מהדורה ראשונה. עותק חתום בידי מרי ברג: "M. Berg long Branch 1947".
מרי בֶּרג [1927 לודז' - 2013] יהודייה פולנייה ילידת לודז', בת לאם ילידת ניו יורק ששבה עם הוריה לפולין ב-1914, ולאב יליד פולוצק - משפחה שהיתה אמידה יחסית. ברג החלה לכתוב את יומנה כבר ב-10 באוקטובר 1939, זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית לפולין, בהיותה בת 15 בלבד. כשהחלה לכתוב את היומן עדין גרה בלודז' הסמוכה ומתעדת בו את בריחתה של המשפחה לבירה ורשה. ברג שהתה בגטו קרוב לשנתיים, עד שב-7 ביולי 1942, זמן קצר לפני הגירוש המאסיבי מהגטו לטרבלינקה, הועברה עם משפחתה, יחד עם יתר אסירי הגטו בעלי אזרחות זרה, לכלא פאוויאק (Pawiak) הסמוך לגטו. ב-17 בינואר 1943 הועברה המשפחה עם יתר האזרחים האמריקאים למחנה ויטל שבצרפת, וכעבור שנה הורשו להגר לארצות הברית. היומן נכתב בפולנית על פני 12 מחברות קטנות, בתקופה של למעלה משנתיים. יומנה התפרסם כחודשיים לפני תום המלחמה בפברואר 1945 על ידי העיתונאי היידי האמריקאי שמואל לייב שניידרמן, תחילה ביידיש ואז באנגלית, כיומנה של מרי ברג (כבר באותה שנה ראה היומן אור בתרגום עברי מאת יהודה האזרחי). היומן זכה לתפוצה חסרת תקדים, תורגם לאינספור שפות, והוא נחשב לאחד המסמכים ההיסטוריים החשובים ביותר המתעד את היהודים בגטו ורשה תחת הכיבוש הנאצי. קטעים מן היומן צוטטו במשך השנים, ומצוטטים, מעל אינספור במות, מכוני מחקר, ספרים, פרסומים, ומוזאונים ברחבי העולם.
ברג היטיבה לתאר בשפה פשוטה וחודרת סצינות קשות יומיומיות מן הגטו: היא פותחת את יומנה בתיאור של פליטי לודז' שברחו לורשה, וההתפרקות המשפחתית, הבדידות והרעב שהיו נפוצים בגטו ורשה ואשר נתנו את אותותיהם על הדחיפה להקמת משפחות חדשות, ואת ההידרדרות היומיומית של תושבי הגטו מבחינה כלכלית וגופנית. כך למשל היא כותבת אודות מחזות קשים של רעב שהכה בעיקר בילדים: "ילדים רבים, כמעט עירומים, שהוריהם נפטרו והם יושבים ברחובות עוטי סמרטוטים, גופיהם כחושים להחריד, ועצמותיהם נשקפות מבעד לעורם הצהוב כעין הקלף. זהו השלב הראשון של מחלת הצפדינה. בשלב הסופי של אותה מחלה איומה הגופות הקטנים נפוחים ומכוסים מורסיות מוגלתיות. אחדים מהם איבדו את אצבעות רגליהם. הם מתגוללים על הארץ ונאנקים. שוב אין חזותם כבני אנוש. דומים הם יותר לקופים מאשר לילדים. אין הם מבקשים עוד לחם, אלא את המוות לבדו." ברג מספרת על התופעה המחרידה של חבריה, בני גילה, שנאלצו לנטוש את משפחותיהם ומקום מגוריהם בשל התפרצות מגיפות בהוריהם: "אמה של אדזיה פיאסקובסקה חולה בטיפוס... מגפה זו קשה במיוחד. אדזיה הוכרחה לנטוש את ביתה, והיא גרה עכשיו אצלי. אף אביו של מישה חולה... אביו של סטפן מנדלטרוט מת בטיפוס" .
ביומן מתוארות תופעות רבות של פעילות הישרדותית, למשל כיצד התגייסו בני נוער לעבודות שונות על מנת להשביע את רעבונם. בסדנה הגרפית בה למדה נתקלה ברג בנערים ונערות ששימשו מודלים לציור דיוקנאות סביב נושא ה"סבל", ועליהם היא כותבת: "מודלים אינם חסרים לנושא מעין זה. הם מצפים ממש בתור, בבקשתם לשמש אותנו ולהרוויח פרוטה דלה. לעיתים תכופות נרדמים הם בשבתם לעומתנו על הבימה: ומשנעצמות עיניהם, דומים הם לגוויות מתים".
בדברים שכתבה ברג ב 31 ביולי 1941 היא מתארת את ההתנהלות לגבי הטלאי הצהוב שהוכרחו היהודים לשאת על בגדיהם: "בקרבת מקום, אשה קשישה ישובה ליד שולחן קטן ומוכרת סרטי זרוע מסוגים שונים, שמחירם נע בין חמישים גרושי ושני זלוטי האחד. הזולים שבהם עשויים נייר ועליהם מגן דוד מודפס, ואילו היקרים ביותר עשויים פשתן, עם מגן דוד רקום וקישורי גומי. בגיטו קיים ביקוש רב לאותם סרטי זרוע, שכן הגרמנים מגלים "רגישות" מיוחדת בנקודה זו. בראותם יהודי העונד סרט זרוע מקומט או מלוכלך הם מכים אותו בו במקום."
כמו כן היא מביאה עדויות על מצבם של בני נוער בגטו השני בגדלו אחרי ורשה – גטו לודז’. אחד מידידיה מתקופת מגוריה בלודז' הצליח לחמוק משם ולהגיע לגטו ורשה. על פי עדותו של הניק זילבר, הידיד שברח מגטו לודז', אולצה כל אוכלוסיית הגטו, לרבות בני נוער להשתתף במאמץ העבודה. הניק דיווח למרי כי כל חבריה ללמודים עובדים בפרך, אמנם בראשית 1940 עדיין למדו מרביתם בבית הספר אולם אחר כך נסגר בית הספר במצוות השלטונות הגרמניים. מצבו הגופני של הניק הלך ומחמיר, ברג כותבת כי "זו הפעם הראשונה, מאז בואו לכאן, שעצר כוח לקום ולהלך".
תקצר היריעה מלצטט קטעים חשובים מן היומן המשתרע על פני 253 עמודים, שהוא אחד המסמכים החשובים ביותר אשר נכתבו בהיסטוריה. במהלך שנות ה־50 ברג היתה פעילה בהנצחת הזיכרון של גטו ורשה מעל במות שונות, ברדיו, ובהופעות ציבוריות שונות. לאחר מכן בשנות ה־60 היא נעלמה מעיני הציבור, ואף סירבה בתוקף להשתתף בפומבי בכל אירוע הקשור לשואה, תוך שמירה קנאית על פרטיותה, ומעט מאד ידוע על שנותיה בארצות הברית. מרי ברג נפטרה ביורק, פנסילבניה, באפריל 2013, בגיל 88.
253 עמ'. כריכה קשה עם מעטפת הנייר המקורית, הכל בשלימות. מצב טוב מאד.
