גיליון העיתון הנאצי VOLKISCHER BEOBACHTER - Kampfblatt der national-sozialistischen Bewegung ("משקיף לאומי. עלון קרבי של התנועה הנאציונל-סוציאליסטית" - עיתון המפלגה הנאצית הרשמי והחשוב ביותר) מיום 12 במאי 1933, המדווח על אירוע שריפת ספרי היהודים הגדול ביותר שהתקיים בגרמניה הנאצית - בכיכר האופרה (היום "כיכר בבל") בברלין מול אוניברסיטת הומבולדט ב 10 במאי. בעמוד השער תצלום גדול של חיילים נאצים וצעירים מאגודת הסטודנטים הגרמנית חוגגים את השלכת הספרים לשריפה והתיאור: "שריפת ספרים וכתבים לא גרמנים בכיכר האופרה בברלין. במקביל נשרפו כתבים מלוכלכים ואשפה בכל חלקי האימפריה", כמו"כ דיווחים, ותצלומים נוספים מהאירוע השלכת הספרים לאש בגב הגיליון.
בעמוד השער למעלה מימין מופיע תצלום מהאירוע הגדול של שריפת ספרי היהודים שהתקיים בכיכר האופרה בברלין ב 10 במאי 1933, כחלק מאירוע הדה לגיטימציה לכל מה שהוא יהודי בגרמניה הנאצית. בגב הגיליון מופיעים שלושה תצלומים נוספים מהאירוע. באחד נראה שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס נואם "ומוסר את הכתבים נגד הרייך הגרמני ללהבות", בשני נראית קבוצה גדולה של צעירים גרמנים משליכה את הספרים לאש והכיתוב: "מעשה סמלי: כשם שהרים של ספרים פוגעניים נזרקים כאן לאש, כך צריך לטהר את כל הספרות הגרמנית מהסבל של שנותינו המבורכות", ובשלישי נראים הספרים העולים באש ותיאור: "קצת לפני חצות עלתה הלהבה היוקדת, וכפי שקרה פעם לפני 116 שנים בוורטבורגסייר הבלתי נשכח - טרפה את כתביו של קוזבו, היום ספרים מרוחם של אמיל לודוויג כהן ואריך מריה רמרקוס". העיתון מדווח בכתבה העוסקת בשריפת הספרים על עצרות "נגד הרוח הלא גרמנית ברייך" שהתקיימו במספר ערים במינכן, בקניגסברג, בדרזדן, בברסלאו ובערים נוספות, וכי העצרת המרכזית היא זו שהתקיימה בברלין בכיכר האופרה בה נשאו נאומים "גברים מצטיינים בחיים הציבוריים". כמו כן מופיע דיווח על ריקון הספרים מאחוזתה של היהודיה רוזה לוקסמבורג והבאתם לשריפה, ועל פעולות נוספות שעושה התנועה הנאציונל סוציליסטית "להחזיר את העם למדינה ואת המדינה לעם".
כל הגיליון מלא בכתבות ברוח העידן הגרמני החדש, על איחוד האגודות הגרמניות תחת הנהגת אדולף היטלר והסיסמה "עם אחד אימפריה אחת". הכתבה המרכזית בעמוד השער מבשרת בחגיגיות על הקמת חזית העבודה הגרמנית: "לאחר שנים של מאבק מעמדי ושנאת מעמדות לאינטרסים הסותרים של כמה קבוצות ועמותות, הפועלים הגרמנים הציבו את עצמם מאוחדים תחת הנהגתו של קנצלר הרייך אדולף היטלר...". הכתבה מדווחת באריכות אל נאומו הסוחף של היטלר ברייכסטאג הגרמני אשר הופרע שוב ושוב על ידי "מחיאות כפיים סוערות ומתמשכות". כתבה נוספת מביאה ציטוטים מאותו נאום את הבטחותיו של היטלר לעובד הגרמני. כמו גם הכתבות הראשונות העוסקות בנושא זה.
בינואר 1933, עם עלייתם לשלטון בגרמניה, החלו הנאצים בהוצאת היהודים מחיי הרוח, התרבות, הספרות, העיתונות והאקדמיה בגרמניה. בכך ביקשו לשרש את מה שכינו "ההשפעה היהודית המזיקה" ו"ניוון הרוח והתרבות הגרמניים" על ידי סופרים, משוררים, אמנים ומדענים יהודים.
שרפת הספרים בגרמניה הנאצית הייתה סדרה של אירועים שהובילה אגודת הסטודנטים הגרמנית שנקראה Deutsche Studentenschaft, DSt בשנות השלושים ביוזמת שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. המטרה היתה "לטהר" את התרבות הגרמנית מכל מה שלא היה גרמני ביסודו. בתחילת חודש אפריל 1933 הפיץ משרד התקשורת והפרופגנדה של אגודת הסטודנטים הגרמנית רשימה של ספרים "המאיימים על הרוח הגרמנית", אותם לטענתה יש להשמיד באש, כדי לטהר את הספריות בגרמניה. רשימת הספרים הופצה ברדיו הגרמני והודפסה בעיתונות. הסטודנטים תיארו את הפעולה כתשובה לקמפיין השמצה שמארגנת יהדות העולם נגד גרמניה ונגד ערכים גרמניים מסורתיים.
השריפה המפורסמת ביותר היתה זו המדווחת בגיליון שלפנינו. ב-10 במאי 1933, בהוראתו של שר התעמולה יוזף גבלס ובנוכחותו, התקיים בכיכר האופרה בברלין (היום "כיכר בבל"), מול אוניברסיטת הומבולדט, טקס פומבי של שרפת "ספרות יהודית מזיקה". לקראת הטקס נבזזו עשרות אלפי ספרים, פרי עטם של מאות סופרים, מספריות סמוכות ומאוספים פרטיים. עשרות אלפי צופים נכחו בארוע שרפת הספרים. לאור זרקורים ולצלילי מוזיקה שרפו באותו לילה חברי המפלגה הנאצית, אנשי אס אה (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית), מרצים וסטודנטים למעלה מ-20 אלף ספרים, רובם מאת מחברים יהודים והיתר – מאת לא-יהודים שנחשדו בכתיבה "ברוח יהודית" או באהדה ליהודים, ובהם סופרים קומוניסטים, סוציאליסטים, אנרכיסטים, ליברלים, פציפיסטים, בונים חופשיים, קתולים וסקסולוגים (כגון מגנוס הירשפלד היהודי). בין הסופרים והחוקרים שיצירותיהם נשרפו היו אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, ולתר רתנאו (שר החוץ הגרמני בתקופת רפובליקת ויימר), תומאס מאן, ליון פויכטוונגר, ברתולד ברכט, היינריך היינה, קרל מרקס, אריך מריה רמרק, הוגו פרויס (מנסח חוקת ויימר), רוברט מוסיל, שטפן צווייג ויעקב וסרמן. ארנולד צווייג נכח באירוע וראה את ספריו נשרפים, וכך גם רמון ארון. צווייג סיפר שראה מאחורי מחסומי המשטרה אלפי ספרים ב"ערמות מסודרות בקפידה פרוסית, שלושה מטרים על שלושה", שהובאו לשם במשאיות. האווירה בקהל היתה אופורית, ובתוך הקהל הסתובבו רוכלים שמכרו סיגריות, שוקולד ונקניקיות. אריך קסטנר הוא הסופר היחיד ששמו הוזכר בנאומים בטקס שריפת הספרים ושהיה עד לאירוע.
האירוע נפתח בנאום של מנהיג ארגון הסטודנטים הנאצי פריץ היפלר, ולאחר מכן עלו נציגים של הסטודנטים בזה אחר זה כדי להשליך ספרים אל המדורה בליווי "שבועת אש". כל אחד מהם הכריז על הספרים המסוימים שהשליך תוך התייחסות לערכי "העולם הישן" שהם מייצגים לעומת ערכי המהפכה הנאצית. הטקס נחתם בנאום של גבלס שנישא בדיוק בחצות ושודר ברדיו, בו הכריז:
"... אני משליך ללהבות את כתביהם של היינריך מאן, ארנסט גלזר, אריך קסטנר! עידן האינטלקטואליות היהודית הקיצונית מסתיים כעת. ... האדם הגרמני העתידי יהיה לא רק איש הספר אלא גם איש האופי, ולמטרה זו אנו מבקשים לחנך אתכם. כאדם צעיר, להיות בעל האומץ להתמודד עם המבט חסר הרחמים, להתגבר על פחד המוות ולרחוש שוב כבוד למוות - זו משימת הדור הצעיר הזה. וכך עושים אתם היטב, בשעת חצות זו, בהשליככם ללהבות את רוח העבר הרעה. זה מעשה חזק, גדול וסמלי - מעשה שצריך לשקף את העתיד, למען ידע העולם - כאן שוקע הבסיס האינטלקטואלי של רפובליקת נובמבר [רפובליקת ויימר], אך מתוך הריסות אלה יעלה בניצחון עוף החול של רוח חדשה... מן האפר הזה יקום לתחייה עוף החול של הרוח החדשה... הישן עולה באש, החדש יתעצב מתוך האש".
שרפת הספרים בברלין גררה גל של שרפות ספרים על ידי סטודנטים ברחבי גרמניה. בקניגספלאץ במינכן, בשלוספלאץ בברסלאו, ברמרברג בפרנקפורט, למרגלות אנדרטת ביסמרק, בדרזדן ובשאר הערים.
ב-34 אוניברסיטאות בגרמניה הוכתרה הפעולה בהצלחה מבחינת אגודת הסטודנטים. בשל גשמים שירדו במספר כפרים, נדחתה שרפת הספרים נדחתה ל-21 ביוני, תאריך חג מסורתי. בסך הכל התקיימו בגרמניה ב-1933 לפחות 70 אירועי שריפת ספרים. בכמה מקומות, ובעיקר בברלין, שידורי רדיו הביאו את הנאומים והשירים מהשרפות בשידור חי למאזינים הגרמנים. אירועי שריפת הספרים התרחשו בעיקר בשנת 1933 בלבד ולא נמשכו לאחר מכן. הגבלת חופש הביטוי, הסילוק ממקומות העבודה וההשכלה, ואירועי השנאה והאלימות הנאציים בשנים אלה הביאו אנשי רוח ומדע רבים, יהודים ולא-יהודים, מתנגדי הנאצים, להגר מגרמניה. רבים ממתנגדי הנאצים, לא-יהודים במוצאם, נקטו מה שכינו "הגירה פנימית": הם הפסיקו את הפעילות האמנותית, התרבותית והמחקרית, והורידו פרופיל ציבורי עד תום תקופת המשטר הנאצי. חלקם הפסיקו לבקר את המשטר, מחשש לחייהם, וחלקם אף הצליחו להמשיך לפרסם את יצירותיהם, אם כי בשמות בדויים ובחסות אנשי קשר שהביאו את יצירותיהם לדפוס או להפקה מוזיקלית או קולנועית.
ה- VOLKISCHER BEOBACHTER היה עיתון המפלגה הרשמי והחשוב ביותר של התנועה הנאצית. העיתון יצא ברציפות מדצמבר 1920 עד 30 באפריל 1945. בשונה מהעיתונים האחרים הגדיר את עצמו כ"נייר לחימה", ומטרתו היתה יצירת תסיסה יותר מאשר העברת מידע. העיתון אף היה שונה מעיתוני התקופה גם בכך ששילב דפוס אדום בעמוד השער, והכותרת נכתבה במכוון באותיות עתיקות על מנת ליצור את הרושם של הרייך בן אלף השנים. היסטוריונים של העיתונות קראו אפוא לעיתון זה "דמוי כרזה" וסגנונו "מדבר יותר מאשר כתוב". העיתון הופיע בתחילה פעמיים בשבוע, ומ-8 בפברואר 1923 מדי יום, על ידי פרנץ-אהר-ורלג במינכן. לאחר השנים הראשונות הוא הופץ ברחבי האימפריה הגרמנית כולה. בעל המניות העיקרי של העיתון היה אדולף היטלר עצמו. עם התפשטות התנועה הנאצית גדלה תפוצת העיתון והגיעה בשיאה לקרוב ל 2 מיליון עותקים ב 1944.
ימים ספורים לפני הכניעה הגרמנית העיתון חדל מלצאת והגיליון האחרון מ-30 באפריל 1945 לא הופץ.
גיליון שלם. [10] עמ'. 54 ס"מ. סימני קיפול. מצב טוב - טוב מאד.
