DORA - Propos d'un Bagnard a ses enfants מאת Richard Pouzet הוצאת A. Castet Imprimeur עדות מרטיטה של אסיר ששהה במחנה בוכנווואלד - דורה במשך עשרה חודשים. נכתבה במחנה עצמו, ובחודשים הראשונים לשחרורו. פריז 1945 - מהדורה ראשונה. עותק ממוספר 56/105, מתוך 105 עותקים שיצאו בשנת 1945. צרפתית.
פרסום מרתק בו מתעד אסיר מחנה דכאו ריצ'ארד פוז'ט לילדיו את קורותיו במחנה, כאשר שב ממחנה המוות בחיים. ריצ'ארד כתב במחברות את הקורות אותו במחנה בחודשי השחרור עבור בני משפחתו, ולאחר המלחמה כשזכה לפגוש את שלושת ילדיו ואת חבריו סיפר להם את הדברים בעל פה. הללו לקחו את הדברים שסיפר מבלי שינויי עריכה והעלו אותם על הכתב, וכך למעשה יצא הספר שלפנינו. זוהי למעשה העדות הראשונית שמסר בתום המלחמה ללא עריכה של סופר ואף לא שלו עצמו. במבוא לספר אשר יצא בדצמבר 1945 נכתב אודות כך: "ספר זה נולד ללא ידיעת מחברו, כשריצ'ארד פוז'ט הוחזר אלינו, עדיין תשוש ממה שעבר, חבריו הטרידו אותו בשאלות על שהותו הכואבת במחנות הגרמנים... אנו חבריו סברנו כי למרות צניעותו... ראוי למסור את החומר לציבור בצרפת... נקטנו יוזמה לפרסם את הדברים הללו שלעיתים קרובות נאמרו בנימה אינטימית, לא רצינו לעשות את השינוי ולו הקטן ביותר בטקסט שנאמר. אנחנו מעבירים אותו בצורתו הראשונית... בהוצאה לאור של ספר זה לא דאגנו לפרסום נוצץ ולא להצלחה בפרסום. העבודה מספיקה לעצמה... אין לנו עורך, ולא מוציא לאור... אנו משאירים לדברים של ריצ'ארד פוז'ט לדבר בעד עצמם...". סיפורי הזוועות מופיעים כלשונן מילה במילה: "שלושת יקירי, אביכם הוא אשר ממעמקי גרמניה שרטט את הקווים הללו עבורכם, כדי לחזק את זכרונותיו ורשמיו לפני שהם יתפוגגו, אפילו במחיר של פגיעה בו עצמו...".
המחבר נעצר ב 5 באוגוסט 1944 ונלקח לחקירות במרתף הגסטפו, הוא הרגיש שהנאצים מתייחסים אליו כפושע מסוכן המהווה איום על ל"גרמניה הגדולה". כבר במעצרו הוא הבין שהגרוע מכל עוד לפניו משום שבשלב זה כבר ידע על פשעי הנאצים ואכזריותם, וקיבל החלטה עמוקה ונחושה שמה שלא יהיה הוא ישרוד. לאחר שהות של כשבועיים בכלא הגסטפו הוא הובל עם עוד כ 100 אסירים בתוך קרונות בקר בצפיפות נוראית. לאחר יומיים של נסיעה היו אסירים שאזרו אומץ לנסות לברוח ונורו במקום. הגרמנים הודיעו כי כנגד כל אסיר שינסה לברוח הם ירו ב 10 אחרים תמורתו. באותו הרגע חדלו ניסיונות הבריחה מהרכבת. לאחר 120 שעות של נסיעה הגיעה לבסוף הרכבת לבוכנוואלד, כאשר גופות של רבים מחבריו שלא שרדו את הדרך הוצאו מהרכבת. בהגיעו לבוכנוואלד הכיל המחנה כ 40,000 אסירים. כשבכל בלוק 500 אסירים. כל רכושו לרבות בגדיו ובגדי האסירים שלצדו נלקחו, שערו גולח, וניתנו לו ולחבריו מדי אסיר. ריצ'רד מספר שתוך דקות בודדות כבר לא יכולת לזהות מיהם האסירים שלצדך. אנשים שעד אתמול היו חברייך, היום אתה לא יכול לזהות אותם.
מכאן מגולל הוא לפרטי פרטים את השהות במחנה במשך עשרה חודשים תוך שהוא חושף את תחושותיו העמוקות ביותר באותם חודשים קשים. לצד תיאורים של מה שראו עיניו ומה שחווה על בשרו יומיום כגון המסדרים המתישים היומיומיים, השינה על הרצפה מחוסר מקום על גבי המזרונים בבלוק בכל לילה, הרעב, הקור המקפיא, הנספים הרבים שמתו מידי יום בשל אי יכולת לעמוד בתנאים הקשים, המחלות ששרצו במחנה, עבודות הכפייה, מלחמת ההישרדות היומיומית כשלצידו רבים מחבריו שהכיר מצאו את מותם, לצד כל אלו מתאר הוא את תחושותיו האינטימיות - הגעגועים לילדיו, המחשבה על התאבדות כמפלט מהתופת, המחשבה על כיצד תגיב משפחתו כאשר ישמעו שנספה, התקוה לחופש עם השמע על הפצצות בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, ומעל הכל מה שהשאיר אותו בחיים הרצון הבלתי מנוצח לשרוד והמאבק לחיים.
באחד הפרקים מתאר הוא סצינה מחרידה של התארגנות הנאצים לפוצץ את המפעל בו עבדו הוא וחבריו עם התקדמות בעלות הברית. היאוש החל לקנן בו שלאחר כל החודשים שהצליח לשרוד את הקור והרעב, כעת בהפצצה אחת של כמה שניות הכל עשוי להיגמר. ריצ'ארד לא נכנע, ובתחבולה מסויימת שנקט בה הצליח לעבוד באותו יום במנהרה הסמוכה, וכך לא נכח במקום ההפצצה, למרות שהיה זה מקום עבודתו הקבוע. מעניין לציין כי הוא כותב שמרוב חוסר שעות שינה, הוא כמעט שלא הבין באותם רגעים את גודל הנס שקרה לו. רק לאחר השחרור כששיחזר את הפעולות בהן נקט באותה העת הבין כיצד ניצלו חייו בנס, ועוד.
219 [2] עמ' + 11 לוחות תמונות. מצב טוב מאד.
