דפים בהדפסת סטנסיל ובהם עדויות שלא פורסמו, מפיהם של לוחמים שהשתתפו בקרבות באזור העיר העתיקה בירושלים במלחמת העצמאות. העדויות חושפות את הליקויים החמורים, ואת אזלת היד של המפקדים באזורי הלחימה השונים ברובע היהודי. חלק מן העדויות נתקבלו כמה חודשים לאחר המלחמה עוד ב 1948, וחלקם האחר בראשית שנות ה־50.
בדפים: עדות מפי יעקב בן רובי - סגן מפקד האצ"ל בעיר העתיקה, 'המערכה בעיר העתיקה' עדות שנתקבלה מפי טוראי יוסף מזרחי ביוני 1948 בבית החולים טיכו, לאוזניו של צ. מימון, עדות מפי מנחם נאיר שניתנה בין מאי ליולי 1949, וכן עדויות מפיהם של נסים ארמוזר ומשה וולפנהויט שנתנו באוגוסט 1948. העדויות ניתנו בע"פ או בכתב יד והודפסו בסטנסיל. לפנינו התיעוד המודפס בסטנסיל. מעדותם של החמשה עולה תמונת המצב העגומה במהלך הקרבות בשטחה של העיר העתיקה במלחמת העצמאות. כמו"כ מופיע דו"ח אירועים מפורט [בהדפסת סטנסיל] של כל שלבי הלחימה בשטח הרובע במלחמת העצמאות.
בין היתר מספרים הלוחמים אודות ההחלטה של המוסדות הלאומיים [שלמעשה ניתנה כפקודה ישירה של בן גוריון] להשאיר את תושבי העיר העתיקה במקומות מושבם מתוך הנחה כי ביטחונם יובטח על ידי כוחות ההגנה, החלטה שהקשתה על הלחימה, ואף גרמה לקרבנות רבים, ולבהלה יתירה בקרב תושבי הרובע היהודי כתוצאה מכניסת האויב הערבי לתוך בתיהם פנימה. מובאת ביקורת קשה על ענף הפיקוד: 'מפקד האזור לא היה אף פעם מיועד לתפקיד אחראי זה וגם לא היה מסוגל אליו, לא מבחינת ידיעותיו וניסיונו הצבאי ולא מבחינת אישיותו ואופיו' [מתוך עדותו של מנחם נאיר]. סגן מפקד האצ"ל יעקב בן רובי מעיד על אזלת היד בעניין אספקת התחמושת: 'הנשק בידינו היה דל. סטן יחיד, מספר אקדחים, רובה ומספר רימונים... מאנשי הלחי קיבלנו שני אקדחים' , כמו"כ הוא מתאר את היחסים המתוחים ששררו בין חברי האצ"ל להגנה תוך כדי הלחימה עצמה עד כדי איומים בנשק מצד הארגונים האחד כלפי השני. ומוסיף לתאר את חוסר הניסיון הקרבי של החיילים היהודים.
טוראי יוסף מזרחי מתאר: ' יש לציין שאחרי שלושת ימי קרב בעיר העתיקה, כמעט שלא היו מפקדים מעל החיילים. המפקדים איבדו את השליטה על המצב עיר העתיקה ', הוא מוסיף לספר על כיבוש שער ציון בידי הערבים: 'ברגע תפיסת השער על ידי הערבים נעשה מצבנו נואש יותר ויותר... ההתקפות התגברו... מאותה שעה הערבים התחילו להתקדם צעד צעד בתוך העיר העתיקה, הם השתמשו בשיטה שהיתה משונה בשבילנו והפתיעה את כולנו. הם פוצצו בית והתקרבו, הם הניחו שומר נפץ והתקדמו הלאה... מיום ליום נעשה מצבנו נואש יותר... העמדות נשארו ללא פיקוד. מפקד העיר העתיקה עצמו... הודיע... שאינו מרגיש עצמו מסוגל לתפקיד שהוטל עליו...". הוא מספר על יוזמת אנשים פרטיים לקחת חלק בקרבות: 'במקום הקרבות יצאו אנשים בעלי מאמץ ואחראים, שבזכותם עמדה העיר העתיקה שבועיים: אברהם אורנשטיין... פעל עד הסוף במסירות ושלט בגזרה שלו עד הסוף...'. לקראת סוף הדברים מכחיש מזרחי את מה שידוע כביכול על כניעתם של תושבי הרובע היהודי: 'אני מוכרח להכחיש את הידיעות שקראתי בעתונים ושמעתי כביכול על 'זקני גיטו' שנכנעו בעיר העתיקה. אני מוכרח להגיד שכל הענין היה ביוזמה שלנו. בלי הסכמת המטה והאנשים שלנו לא יכול היה שום תושב להגיע לשער ציון ולהציע כניעה...'.
הרובע היהודי של ירושלים במלחמת העצמאות היה במשך ששה חודשים (מסוף נובמבר 1947 ועד סוף מאי 1948) תחת מצור ובסופו של דבר נכבש בידי כוחות משולבים של ערבים בלתי־סדירים והלגיון הערבי הירדני, לוחמיו נפלו בשבי והתושבים האזרחים גורשו למערבה של העיר שנותר בידי ישראל. עם צאת הבריטים ב-13 במאי 1948, היו ברובע היהודי כ-1,700 נפש שעליהם הגנו כ-150 לוחמים מתוכם היו 42 חברי אצ"ל ולח"י. בקרבות הרובע נהרגו 39 לוחמים ו-30 מתושביו האזרחיים של הרובע. רק 20 מלוחמי הרובע נותרו בריאים, עבדאללה א-תל התבייש לקחת כל כך מעט לוחמים לשבי ולכן לקח בנוסף כ-200 אזרחים מתושבי הרובע ובסה"כ 314 שבויים.
[34] דף. 33 ס"מ. כל עדות מופיעה בנפרד במספר דפים שהודקו בסיכה. מצב כללי טוב מאד.
