שיר בכתב ידה של המשוררת זלדה - מדמויות ההוד, ומהיוצרות הפוריות והמשפיעות ביותר בדורות האחרונים. השיר, אפוף מסתורין, בו כותבת זלדה על אחרית ימיהם של בני האדם, על שמחה ועצב, על תקוה, ועל תחושות הבדידות שלה עצמה. לא פורסם מעולם מעל שום במה שהיא, ולא הודפס בקבצי שיריה של המשוררת אשר באו בדפוס,
"לו ידעו האנשים
את רגע לכתם
שמחתם ויגונם לאן
יבוא הקול לנפש רעבה
מתהום, להחיות אומללה
אחוזת קסם נותרתי לבדי
אין אדם אין איש
רוח וקול, איכה".
המשוררת זלדה (שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי 1914-1984): נולדה בעיר יקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית למשפחת אדמו"רי חב"ד חשובה. אביה, היה צאצא של האדמו"ר ה"צמח צדק" מחב"ד, ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון. זלדה גדלה בחצר חב"דית ובמשך השנים שמרה על קשר הדוק עם בן דודה. ידוע על כמה וכמה מכתבים שקיבלה זלדה מהרבי.
ב-17 במאי 1925, כשהייתה בת 11 עלתה ארצה עם משפחתה והתיישבה בירושלים. לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות. בירושלים עסקה בהוראה. לימדה בבתי הספר "רוחמה" ו"חברת הילד".
ב-1950 נישאה לרבי חיים אריה מישקובסקי, בנו של רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של רבי יצחק בלאזר (רבי איצ'לה'), מראשי תנועת המוסר. בעלה היה בוגר ישיבת חברון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים, בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם – בבית האבן הישן, שעל אודותיו כתבה מספר שירים. לאחר מחלה ממושכת נפטר בעלה (בכ"ב בניסן תש"ל). בשנת 1976 עברה זלדה להתגורר ברחוב הקליר, בשכונת שערי חסד בעיר.
את שירה הראשון כתבה כשהיתה בת 8, עוד ברוסיה. בשנים המוקדמות לאחר עלותה ארצה, שיריה של זלדה החלו להתפרסם טיפין טיפין בבמות שונות, כגון במדורים ספרותיים של עיתונים בישראל. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה - בשנת 1967, יצא לאור כמטאור קובץ שיריה הראשון, "פנאי" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) ומיד זכה לאהדה ולהתעניינות ציבורית חסרת תקדים, והקנה לזלדה מעמד של כבוד בקרב היוצרים וחובבי השירה העברית. קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים. לאחר מכן החלו לצאת קבצי שיריה בזה אחר זה. ספרה "שירי זלדה" שיצא כשנה לאחר מותה, וכינס את כל שיריה, נמכר בלמעלה מ 20,000 עותקים, ונחשב לאחד מספרי השירה הנמכרים ביותר. בנוסף לששה קובצי השירה שיצאו בימי חייה, פרסמה זלדה בבמות ספרותיות שונות.
זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים דתיים כחילוניים רבים. ביתה הפך לתל-תלפיות לא רק לחובבי שירתה, אלא גם לרבים אשר באו להנות מזיו הודה ואישיותה העמוקה, היה מי שהגדיר זאת כי "לזלדה היתה "חצר" של מעריצים". זלדה נהגה לכתוב את שיריה על פיסות נייר ולחלקן לכל מי שנשא חן בעיניה, בשנות יצירתה הראשונות לא חשבה שלשיריה יהיו הדים כה רבים. נפטרה בירושלים בשנת 1984.
הזמרת חוה אלברשטיין שרה כמה משיריה של זלדה, בהם "לכל איש יש שֵם" ללחן של חנן יובל ושירים אחרים בהלחנת שפי ישי. הזמרת שולי נתן הלחינה ושרה אחדים משיריה, ביניהם "שושנה שחורה", "כל הלילה בכיתי" ו"אל תשליכני מלפניך". הסופר עמוס עוז מתאר בהערצה בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" את יחסיו עם זלדה, שהייתה מורתו בבית הספר היסודי. זלדה השפיעה עליו רבות, ואף שלחה אותו לביקור אצל בן דודה הרבי מחב"ד רבי מנחם מנדל שניאורסון בניו יורק. ספרים ומחקרים אינספור נכתבו על יצירתה של זלדה, והעניין בדמותה ובשירתה הולך ומתעצם עם השנים. בשנת 2014 יצא ספר משיריה וציוריה בשם "ציפור אחוזת קסם" שאף הוא קצר הצלחה רבה, וסרט דוקומנטרי חשוב בשם "זלדה, אשה פשוטה" (סדרת "העברים", בבימוי יאיר קדר, 2015) -
ראה כאן
[1] דף. 8 שורות בכתב ידה של זלדה. מצב טוב מאד.
