טלאי צהוב של יהודי מתוניס בשנות השואה. תוניסיה, ראשית שנות ה־40. נדיר ביותר.
בחודש מרץ 1943- חוייבו יהודי תוניס לשאת טלאי צהוב כאות סימון של עובדי הכפייה היהודים, אך למעשה הדבר לא נאכף בגלל לחץ האיטלקים. בפועל חובה זו הונהגה רק בשתי ערים, בספקס (Sfax, עיר מרכזית וגדולה בתוניסיה, בה נדרשו 100 עובדים יהודים באופן קבוע לפרוק כלי רכב צבאיים ולבנות מקלטים) ובאופן חלקי גם בתוניס. בערים אחרות האכיפה לא הייתה קפדנית. זו הסיבה שטלאי צהוב מתונסיה הינו נדיר וכמעט שאינו בנמצא.
תוניסיה הייתה הארץ היחידה מבין ארצות האסלאם, שהגרמנים שלטו בה שלטון ישיר. בין השנים 1943–1940 סבלו יהודי תוניסיה מהשלטון הנאצי באופן עקיף וישיר. חוקי השלטון הנאצי המפלים את היהודים וביניהם נשיאת הטלאי הצהוב חלו גם על יהודי תוניסיה. רבים מיהודי תוניסיה נשלחו למחנות כפייה ועבודה. ב-9 בנובמבר 1942 הכוחות הגרמנים והאיטלקים נכנסו לתוניסיה בתגובה לפלישת בעלות הברית לאלג'יריה ולמרוקו. פלישת הגרמנים זורזה כאשר האמריקאים נחתו בצפון אפריקה. הגרמנים פעלו במהירות ע"מ להתעלות מעל הכוחות האמריקאים שהגיעו לאזור. הטיפול בענייני היהודים עבר לידי הפיקוד הגרמני-איטלקי, שבראשו עמד גנרל גרמני. בסוף נובמבר 1942 נקטו הגרמנים צעד אנטי יהודי ראשון באזור במעצרם של ארבעה מראשי הקהילה, בניהם משה בורג'ל, נשיא הקהילה. הנכבדים שוחררו לאחר שבוע בעקבות התערבותם של אנשים חשובים נוספים כמו ראש עיריית תוניס והקונסול האיטלקי.
סביר להניח שאם הצבא הגרמני היה נשאר בתוניסיה, מצבם של היהודים היה מחמיר. אך צבא זה, שהיה מורכב מחיילים חלשים בודדים, היה צבא שניכרו בו חוסר משמעת וביטחון עצמי, היה מוקף על ידי בעלות הברית מכל הכיוונים ללא אפשרות לסגת והשקיע את כל כוחותיו בהישרדות. ביום ו', 7 במאי 1943, שחררו בעלות הברית את תוניסיה מידי הגרמנים. לאחר שישה ימים המערכה בתוניסיה הגיעה לסופה. בשנת 1946 הקהילה היהודית בעיר הבירה תוניס מנתה כ־34,200 נפש. בשנת 1945 החל גל העלייה לארץ ישראל, תחילה כעלייה לא חוקית ואחרי הקמת מדינת ישראל, עליה חוקית במסגרת הסוכנות ועליית הנוער.
בשנת 2015 נחשף יומנו של קצין האס אס בתוניסיה אשר היה אחראי על הפקודה לסמן את היהודים בטלאי צהוב באזור זה - "נתתי פקודה לסמן בטלאי צהוב" -
ראה כאן
פיסת בד 9x7 ס"מ, עליה נתפר הטלאי הצהוב: 5x6 ס"מ. כתמים, מצב טוב.
