מחברת יומן בה מתעד הכותב - יהודי שהיה עד למאורעות בזמן התרחשותם, את ההתעללות בבני משפחתו ויתר היהודים וגירושם של יהודי קייצא שבאוסטריה, בזמן שנכבשה על ידי הנאצים. פסח תרצ"ח [1938]. הכותב (כפי שמפרט את ייחוסו בעמוד השני) מצאצאיו של הגאון רבי צבי פרלס ממשפחת הגאונים צאצאיו של הגאון רבי יצחק פרלס - צאצאיהם של המהר"ל מפראג והגאון בעל התשובה מאהבה.
הוא פותח את דבריו במלים: "יתקיימו הדברים ולאות המאורעות אני כותב אותם עד כמה שנשאר בזכרוני... כאן יש לך צרור מאורעות... קבצתי הדמעות...דמעות מעינים שלא טעמו טעם חטא..."
הכותב מתאר את כיבושה של אוסטריה בידי הנאצים, וכיצד במהירות הרחובות כולם התמלאו בצלבי קרס בכל פינה: "בפרשת זכור שבת קודש פרשת צו תרצ"ח באו חילי גרמניא לאוסטריא... כל יהודי ויהודי באוסטריא לא האמינו כי בא יבוא, הנה בא.... בן רגע כל הרחובות הלבישו צורה חדשה עם צלב הקרס. ובכל מקום שעין יכולה להביט יש צלב קרס גדול וקטן על חלונות הבתים בכל מקום. רק על בתי בני ישראל לא היה...". הוא כותב כיצד בזמן קצר תוך פחות מחודשיים גורלם של היהודים נעשה מר מיום ליום: "כל יום ויום מביא צרות שלא ידע והכירן יום העובר, ופני היהודים נהפכו לשולי קדירה...". היהודים בתגובה, שתפו אחד את השני בצרתם, ועשו כל שביכולתם להסתייע זה בזה:: "כל היום רצים בהלוך ושוב איך אפשר לעזור ולהושיע פלוני ופלוני מצרותיו מתביעת הרשעים שהטילו עליו קנס ועונש...וקול קורא אנא ה' הושיעה נא...".
הוא מתאר כיצד הנאצים לקחו את היהודים ללא אבחנה בין זקן לצעיר לעבודות כפייה, ומביע משאלה כי בזה יסתיים סבלם של היהודים: "אב ובנים, רבנים ותלמידים נלקחו בחטיפה, בחזקה לנקות אויטא ומכונות, והלב הומה הלואי שזה יהיה הכל שתאוות אותו רשע ישבע משפלות כזו ולא יוסיף לדאבה."
בתוך הדברים מתאר הכותב את כניסתם של הנאצים לקיצא, ההתעללות ביהודיה, וגירושם באכזריות. הנאצים הגיעו לקיצא בליל ב' של פסח ט"ז בניסן תרצ"ח - 1938, ואספו כ 52 נפשות יהודים אל תחנת הגסטפו - בהם סבו וסבתו. באותה העת הגיע ראש הכפר לסנגר על חלק מהיהודים כי לא עשו מעולם דבר רע, אך הגסטפו לא קיבל את דבריו והפציר בו כי היהודים כולם הם שונאי גרמניה, וכעונש פוטר אותו גוי מתפקידו כראש הכפר. הוא מספר כיצד הנאצים לקחו למרתף את אותם 52 יהודים והכו אותם עד שצעקתם נשמעה למרחוק, ומספר על אחד מהם - רבי יעקב שפירא שרייבר - איש צעיר אשר הוכה לעיני אשתו וילדיו. יום למחרת הובלה הקבוצה במשאיות לגבול צ'כוסלובקיה על יד נהר דונוי. בהגיעם לשם הנאצים הזהירו את היהודים: "אוי ואבוי יהיה לזה שיעיז לחזור למקום שנגרשתם היום...". ומתאר את זעקות השבר של היהודים שעמדו ליד הנהר ולא ידעו מה יעלה בגורלם. צעקות שהגיעו עד למרחוק. לאחר ניסיון המלטות שלא צלח הובלה הקבוצה לבית סוהר בפטר ז'לקא ליד פרסבורג. שם הם הוכו קשות. לקראת סוף הדברים הוא מציין עובדה מאלפת. כי למרות מצבו הקשה של סבו שהיה אז בגיל 75 ונמנה על אותה קבוצת יהודים אשר גורשו, הוא התגבר על מצבו לכתוב למשפחה מכתב דרישת שלום, ודרש בפרט בשלומו של כל אחד מבני המשפחה. ולו עצמו, שבאותה העת היה מאורס, אף דרש בשלום ארוסתו. הכותב מסיים את דבריו בעובדה כי הגירוש של אותה קבוצת יהודים התפרסם יום למחרת בכותרות העיתונים. בחול המועד פסח חילק הגסטפו את הקבוצה לשניים. חלק אחד הובל במשאית לגבול ההונגרי, והיתר הובלו בחזרה לקיצא. ומסיים את דבריו בפסוק מפרשת התוכחה: "והתמכרתם... ואין קונה...". לא ברור מה עלה בגורלו של סבו.
לאחר שהונהג שלטון הרייך באוסטריה לאחר סיפוחה (האנשלוס), הושלטה האידאולוגיה הנאצית בכל מקום והיהודים הפכו קורבן לרדיפות ולהגירה כפויה. לפנינו תיעוד נדיר ויחיד של אירוע גירושם של 52 מיהודי קייצא אשר לא מצאנו לו איזכור במקום אחר.
[5] עמודים כתובים. כתב קרי וברור. מצב טוב.
